מתוך כבוד ורצון לפרגן לחיילנו ולחיילי צבא ארה"ב שבאים לעזרתנו, החלטתי לקרוא את הספר שדה מוקשים מאת אן רוז. קראתי גם ספרים אחרים שלה ועד כה את כולם אהבתי.
ציטוט נבחר : "אולי רק דרך הסדקים והחלקים החסרים האור שבנו יוכל לפרוץ החוצה".
הספר הזה שם במרכז שני אנשים, ראיין וסם. ראיין היה מפקד צוות של חיילים באפגניסטן ויום אחד הצוות נכנס לקסבה בקאבול והם היו חשופים למטווח. ראיין איבד את רגלו, החיילים שעליהם פיקד מתו כי הרכב שהיו בו התפוצץ ויותר מרגלו ראיין איבד מחבריו הטובים.
גם סם יודעת מה זה לחכות לאהובה ולחשוש עד מוות לגורלו. בעלה הוא אלכס, זה שהיא מכירה מאז היותם ילדים ובמשך 12 שנה, עד גיוסו לצבא היו בלתי נפרדים. גם בחתונתם הוא היה על מדים ומיד לאחריה חזר לצוות שלו באפגניסטן לסבב אחרון. אני לא רוצה לכתוב ספויילרים, לכן רק אציין כי העלילה קולחת ומעניינת. בנוסף, הנושאים חשובים:
התמודדות שלאחר מלחמה - אם מדובר על התמודדות עם אובדן של אנשים אהובים, התמודדות עם טראומה מהבחינה הנפשית והפיזית, התמודדות עם מוגבלות, הזדמנות שנייה ועוד...
ממליצה בחום ללוות את ראיין וסם במסעם המרגש והכואב. יחד עם זאת, זהו מסע שיש בו לא מעט מן החיוך ואפילו הצחוק המתגלגל. בנוסף הספר מכוון מאד לאמונה בעצמי וביכולות שלי להתמודד וכן לאמונה באחרים. (כך לדוגמא, ראיין הנו מדריך של נערים בסיכון, עבודה שכמובן לא ניתן לבצע, ללא אמונה גדולה באותם נערים, שאחרים ככל הנראה כבר ויתרו עליהם). כמו כן זהו ספר ומסע המלא באהבה ומניחה כי אהבה זה מה שכל אחד מאיתנו זקוק לו, במיוחד בימים לא פשוטים אלה.














