פרולוג
ריאן
קאבול, אפגניסטן
"משהו לא בסדר," אני אומר כששיירת הג'יפים שלנו מאיטה ממש במרכז הקסבה. בכל יום אחר הקסבה סואנת ומלאה ברוכלים ומשום מה היא שוממת עכשיו. צמרמורת חולפת בגבי, משהו ממש לא בסדר כאן.
"צוות צ'רלי, מה קורה שם?" ג'קס קורא לתוך מכשיר הקשר, "צוות צ'רלי, ענה, למה אנחנו מאיטים?"
"אסור לנו לעצור כאן, אנחנו חשופים לגמרי." אני סורק בעיניי את הגגות והסמטאות הצרות.
"פאק! אנחנו כמו ברווזים במטווח." רובי זע במקומו בעצבנות.
"הקשר נותק, המפקד," קולו של ג'קס רועד מעט.
"אני יוצא לבדוק מה קורה." אני דורך את הנשק. "היו ערניים ותמשיך לנסות להשיג את הצוות בקשר."
אני יוצא מהג'יפ בזהירות, עיניי מתרוצצות לכל כיוון אפשרי, קנה הרובה שלי עוקב עם מבטי אחר כל תנועה. הדקות הבאות חולפות כהרף עין, אך עבורי הם כנצח. אני מספיק להתרחק מהג'יפ רק צעדים ספורים, פיצוץ עז נשמע ואני נזרק כמה מטרים לאחור, גבי נחבט בחומת הלבנים ואני נוחת בכבדות על האספלט.
צפצוף עמום הולך ומתחדד ומחריש את אוזניי, המולה מתהווה סביבי, קולות נפץ ויריות נשמעים. אני ממצמץ, מנסה למקד את מבטי מבעד לעשן הסמיך, הרגל שלי בוערת והכאב בלתי נסבל, אבל אני יודע שאם אישאר במקומי, אהיה מטרה נייחת.
חמושים מתרוצצים על הגגות מעליי והלב שלי צונח כשאני מבחין בשני ג'יפים עולים באש, אחד מהם הוא הג'יפ שלי.
"ג'קס! רובי!" אני צולע בקושי לכיוון הג'יפ. צרור יריות מפספס אותי במילימטרים ספורים.
אני מביט סביבי, תר בעיניי אחר מחסה, נכנס לאחת הסמטאות ונצמד בגבי אל הקיר. הכאב ברגלי מתעצם, אני מתנשם בכבדות, מבקש להרגיע את הרעידות בגופי, חושש להביט בה. אני יודע שהמצב לא טוב, אבל אני לא יכול לחשוב על זה עכשיו. אני צריך להישאר בחיים ולהוציא את החיילים שלי מכאן. הלב שלי מתכווץ בכאב כשאני חושב על ג'קס ועל רובי שלא הספיקו לצאת מהג'יפ. לעזאזל! צרור יריות נוסף שורק מעליי ורימון עשן מושלך לא רחוק ממני, מקשה עליי את הראייה. קריאות בערבית ובאנגלית נשמעות מכל עבר ואני לא מצליח לשייך את הקולות לדמויות המתקרבות אליי. העשן כבד וראייתי מיטשטשת. אני מוריד את עיניי אל רגלי ונחרד ממה שאני רואה. סחרחורת איומה תוקפת אותי ואני מבין שאני מאבד דם, הרבה דם. מה אם לא אצא מכאן בחיים? אני חושב על הרגע שיגיעו לבשר לאחותי על מה שקרה ודמעות כבדות עולות בעיניי. היריות מתקרבות, הקריאות גם כן. אני מצמצם את עיניי, מתעקש לראות מבעד לדמעות, מבעד לעשן. אולי עוד יש סיכוי לצאת מכאן. דמות גדולה פורצת אל הסמטה בקריאות קולניות בערבית ואני מבחין בנשק המכוון אל המקום שבו אני יושב, אני מרים את הנשק שלי, הדמות מתקרבת במהירות, שתי יריות מהדהדות בחלל ואני יודע שחיי לעולם לא יהיו עוד כשהיו.
פרק 1
סם
"את יודעת שיום אחד אנחנו נתחתן, נכון?"
זה המשפט הראשון שהוא אי פעם אמר לי.
אולי הייתי אמורה לחשוב שזה מוזר, אבל הייתי בת עשר והוא היה בן שתים עשרה וזה נשמע לי הגיוני. הגיוני ככל האפשר בגיל הזה. טוב, בגיל הזה גם נראה לי הגיוני לנעול סנדלים עם גרביים, אבל אני לא בטוחה שהיום הייתי חושבת שזה רעיון טוב. לעומת זאת, עניין ה'אנחנו נתחתן' נראה לי רעיון מעולה.
הייתי כמעט בת עשר כשעברנו לסאנסט לייק. לאחר הגירושין אימא קיבלה את משרת ניהול המרפאה המקומית ואבא נשאר בקליפורניה עם הסיבה לגירושין, דיינה או דאינה או משהו כזה. אני לא טורחת לשרוף תאי זיכרון על מישהי שהיום כאן ומחר תוחלף בדגם חדיש יותר.
את אלכס ראיתי לראשונה כשנכנס בריצה אל החצר האחורית שלנו בזמן שקראתי ספר על מדרגות העץ. הבטתי בו כשניגש אל צינור ההשקיה ורחץ את פניו.
"אני חושבת שאתה בבית הלא נכון." התקרבתי אליו, אוחזת את הספר צמוד לחזי. הוא הזדקף והביט בי מתנשף. טיפות מים זעירות נלכדו בין ריסיו ושערו נטף מים. "אתה בסדר?" שאלתי כשהבחנתי בעיניו הכחולות מבריקות מדמעות שביקש לעצור. הוא שתק, אך גרגרתו עלתה וירדה ומשום מה הרגשתי את גוש הדמעות שלו בגרוני. "חכה כאן," פקדתי וניגשתי אל חבלי הכביסה, תלשתי מגבת קטנה וחזרתי אליו. "זה עדיין לא יבש לגמרי, אבל," משכתי בכתפי בלי לסיים את המשפט. בהיסוס הוא לקח מידי את המגבת וניגב את פניו ואת צווארו.
"אתה גר קרוב לכאן?" הוא לא ענה, רק החווה בראשו על הבית הסמוך. "אנחנו שכנים." חייכתי אליו והוא הביט בי בריכוז, כמו מנסה לפצח חידה מסובכת. "אתה לא מדבר?" הוא שתק. "אני סמנתה, אבל החברים שלי קוראים לי סם. אם אתה מתכוון להיות חבר שלי, תוכל גם אתה לקרוא לי סם." כשהמשיך להביט בי בלי לומר מילה צעדתי לאחור. "אני מניחה שנתראה, שכן." הסתובבתי והתחלתי להתרחק מהמקום שבו עמד.
"את יודעת שיום אחד אנחנו נתחתן, נכון?" הבטתי בו מעבר לכתפי ולא הצלחתי לעצור את החיוך שנמרח לי על הפנים. משהו בטון הבטוח שלו השרה גם עליי ביטחון מסוים. משהו הביא אותי להאמין במילים שלו, אף שהיו המילים הראשונות שאמר לי, אף שפגשתי אותו לראשונה רק לפני כמה רגעים.
יכול להיות שהוא באמת ידע?
12 שנים אחרי
"אמרתי לך שנתחתן יום אחד." החיוך שלו מציף אותי באושר והגומות העמוקות שלו קוראות לי לתקוע בהן אצבעות.
"אבל לא אמרת שאתחתן עם החבר הכי טוב שלי." העיניים שלי מתמלאות בדמעות והוא ממהר לסלק באגודלו דמעה שחמקה.
שתים עשרה שנים חלפו מרגע שפגשתי את הנער השובב שהפך לגבר היפה וטוב הלב שעומד מולי עכשיו במדי הטקס שלו.
שתים עשרה שנים שבהן היינו בלתי נפרדים. כשהייתי טסה עם אחי לבקר את אבא לא יכולתי לחכות לרגע שאחזור ואמצא את אלכס ממתין לי בחצר האחורית. הוא תמיד חיכה שם, לא משנה באיזו שעה הייתי חוזרת. מאז התגייס לצבא אני זו שממתינה לו בקוצר רוח.
"מתי אתה חוזר לשם?" השאלה בורחת מפי לפני שאני מצליחה לעצור אותה.
הבעתו משתנה. "אני לא רוצה לדבר על זה עכשיו." הוא מצמיד את מצחו לשלי. "זה הלילה שלנו."
אני בולעת בכבדות, יודעת שאני לא אמורה לחשוב על הרגע שיעזוב אותי שוב ויחזור אל הצוות שלו באפגניסטן, אבל אני לא יכולה שלא לחשוב על הפרידה הבאה. בכל פעם שאנחנו נפרדים משהו בתוכי דועך ובכל פעם שהוא חוזר הלהבה צומחת מחדש. החיבוק שלו מצית משהו בנשמתי ומרגיע אותה בו־זמנית.
"היי," אלכס מאלץ אותי להביט בעיניו. "אנחנו כאן עכשיו. את אשתי ואני בעלך והמלחמה רחוקה מהחדר הזה מרחק שנות אור. תהיי איתי כאן, ברגע הזה." בעוד רגע אני אבכה, אני יודעת את זה. אני מרגישה את גוש הדמעות מטפס במעלה גרוני. אני לא אתן לו לצאת, לא הפעם. "אני אוהב אותך, סמי." עיניו נוצצות. "אני אוהב אותך כל כך."
אז אל תחזור לשם, אני רוצה לצעוק. במקום זה אני מסתערת על שפתיו. אלכס משחרר אנחת הקלה, זרועותיו עוטפות את מותניי ומצמידות אותי אליו בחום, בכוח, בהזדקקות המשקפת את שלי בשלמות.
"את יודעת שאני חייב לחזור, נכון?" קולו שקט ונשימתו מלטפת את מצחי בזמן שאני שוכבת בזרועותיו.
"אני יודעת." אבל זה לא עושה את זה לכואב פחות.
אני אוהבת אותו. 'אוהבת' זו מילה קטנה מכדי להכיל את הרגש העצום הזה שרק גדל עם כל נשימה. לפעמים הלב שלי מתמלא כל כך עד כי אני חוששת שהחזה שלי לא יוכל להכיל עוד, שלא יעמוד בעומס ופשוט יתפוצץ. אני מתמלאת בכל פעם שאני בזרועותיו ומתרוקנת ברגע שהוא עולה לרכב הצבאי המסיע אותו לשדה התעופה.
"זה הסבב האחרון, סמי." הוא מחפש את עיניי. "רק עוד סבב אחד ואז..."
"משפחה גדולה," אנחנו אומרים בתיאום מושלם.
"בינתיים," חיוך שובב עולה על פניו כשהוא מזנק ומחזיק עצמו מעליי.
"בינתיים?" אני משלבת אצבעותיי בשערו ומושכת אותו אליי.
"בינתיים כדאי שנתאמן קצת, את לא חושבת?"
"אני חושבת," אני כורכת את רגליי סביב מותניו. "שאתה צודק."
"איפה הוא?" אני מתרוממת על קצות אצבעותיי, מחפשת בעיניי אחר דמותו של בעלי. 'בעלי'. אני אוהבת את המילה הזאת. אני אוהבת להיות אשתו.
"את חייבת להירגע," הנרי נוזף בי. "אני בטוח שהוא יצא בעוד רגע. למען השם, חלף בסך הכול חודש אחד מאז התראיתם."
"חודש ושבוע," אני מתקנת את אחי בלי להביט בו, עדיין מחפשת את אלכס. החיילים עוברים בזה אחר זה דרך שער היציאה ואני מתאכזבת שוב ושוב שאף אחד מהם הוא לא בעלי.
אני לא מבינה, הוא אמור להיות בטיסה הזאת. לפני כשבוע הוא בישר לי על חופשת הריענון הקצרה שהמחלקה שלו קיבלה, לפני שיחזרו פנימה לכמה חודשים ויחתמו את סבב הלחימה האחרון שלהם.
"את בטוחה שהוא אמור להיות כאן?" הנרי שואל ואני פונה אליו, מתחילה לפקפק בעצמי. אולי לא הבנתי אותו נכון?
"יש לך בדיוק שלוש שניות להביא את הישבן היפה שלך לכאן." קולו של אלכס נשמע מאחוריי והלב שלי מזנק בחזי. הוא עומד שם במדים המנומרים שלו, אלוהים, הוא יפה כל כך.
"אלכס." בתוך שבריר שנייה אני בזרועותיו, רגליי נכרכות סביבו ואני מכסה את פניו בנשיקות.
"אני בגן עדן," אלכס נאנח לתוך צווארי, נושם אותי.
"חשבתי שאני משתגעת."
"אני כאן." הוא מעביר קווצת שיער אל מאחורי אוזני. "יש לנו יומיים שלמים ואם היה לך ספק, אני לא מתכוון לאפשר לך לצאת מהמיטה."
"קחו חדר, אנשים." הנרי קוטע את הרגע הזה בינינו ואלכס מייצב אותי על רגליי.
"זה בדיוק מה שאני מתכוון לעשות," הוא אומר באוזני.
"שמעתי את זה." הנרי מפנה לנו את גבו ועושה דרכו אל היציאה.
"אני לא מאמינה שכבר חלפו יומיים. שמישהו יעצור את הזמן." אני מניחה את ראשי בשקע צווארו וזרועותיו העצומות של אלכס מצמידות אותי אליו.
"רק עוד כמה חודשים." הוא מרחיק אותי מעט. "את תראי שהם יחלפו מהר, ואז..."
"משפחה גדולה," אנחנו שוב אומרים יחד.
"כשאחזור אידבק אלייך חזק כל כך, עד שתתחנני שאצא לסבב נוסף."
"לא יקרה. אתה לא תצליח להיפטר ממני בקלות כזאת. אני אחכה לך בדיוק כאן, אבל עד אז," אני מתרחקת מעט ומוציאה מכיס המעיל שלי קופסה קטנה.
"מה זה?" הוא מצמצם את עיניו בסקרנות ואני מניחה אותה בכף ידו.
אלכס פותח את הקופסה בהיסוס ושואף בחדות כשהוא רואה מה יש בתוכה.
כשהודיע לי שיחזור לחופשה קצרה החלטתי להכין עבורו משהו שיוכל לשאת איתו לכל מקום, משהו ממני.
"מתי הכנת את זה?" הוא מוציא בהתרגשות את דסקית הזהב המחולקת, דסקית הזהה בגודלה לדסקיות הצבאיות שעל צווארו, בחלקה העליון חרוטים שמותינו ובחלקה התחתון חרוטה המילה 'לנצח'.
"אני רוצה שתבטיח לי שהן יישארו שלמות." אני מתקשה לייצב את קולי.
"ששש," הוא מושך אותי לזרועותיו ואני מהדקת את אחיזתי בגבו. "למה הפרדת את השמות שלנו מהנצח?" הוא שואל מעל לראשי.
"כי אם הדסקית תישבר," אני אומרת בקול חנוק, "הנצח שלי יילקח ממני. אני לא רוצה נצח בלעדיך."
"סמי," הוא מרחיק אותי מעט, מסיר את השרשרת מצווארו ומשחיל לתוכה את דסקית הזהב שלי. "אני אוהב אותך."
הוא אוחז בצידי ראשי, עיניו מטיילות על פניי כמו מבקשות לצרוב כל תו. אני מרימה את ידי אל פניו ובשנייה הבאה השפתיים שלו נסגרות על שלי בכוח, אצבעותיו נשזרות בשערי ולשונו פולשת אל פי בתובענות, ברעב. אני נאחזת בו בכל כוחי, יוצקת לתוך הנשיקה הזאת את כל הנשיקות שיזדקק להן כשיהיה רחוק ממני, שואבת כוחות לעבור לילות וימים בלעדיו, ממלאה מצברים עד שיחזור אליי. אלכס מנשק אותי עם כל מה שיש בו, מעמיק את הנשיקה, צולל ונסוג. אנחות רפות נמלטות מבין שפתינו, אגרופיי נסגרים על חולצת המדים שלו ואני לא מצליחה להרגיש קרובה מספיק. דמעות גדולות מציפות את עיניי כששפתיו מתנתקות משלי ואני כבר מרגישה חסרה. הגעגוע ממלא אותי עד אפס מקום והוא אפילו עדיין לא עזב.
"המפקד!" אחד החיילים קורא בהצדעה לא רחוק מאיתנו ואלכס מסמן לו בידו.
"אני צריך ללכת." הוא מניח את מצחו על שלי. "אני אוהב אותך, סמי." הוא מצמיד נשיקה חזקה וארוכה לשפתיי, משתהה מעט ואז מרפה ממני, מניף את התיק הכבד על כתפו וצועד לאחור.
"אני אוהבת אותך." הדמעות שביקשתי להחניק כבר נושרות בחופשיות על לחיי כשהוא מפנה לי את גבו ומתקדם בנחישות אל שער העלייה למטוס.
