טבעם של ספרים שיש להם שני רכיבים – עטיפה ותוכן. סקירות נוהגות להתמקד בתוכן. אבל במקרה הזה אני רוצה להתחיל דווקא בעטיפה.
העטיפה מרהיבה ביופיה. היא מצויירת בידי ניקו אריספה, שכנראה צייר גם עטיפות נוספות של הוצאת תשע נשמות. רואים בה מינוטאור יוצא מהים – מה שמרמז על האי כרתים, מקום התרחשות העלילה. אבל בניגוד לדימויים הרגילים של מינוטאורים, זה דווקא רזה למדי, אבל עם ראש גדול ומתולתל. הוא נראה חמוד יותר מאשר מאיים. בידיו הוא מחזיק מקל שקשורה אליו מלכודת, שוב בהתאם לעלילה, שמספרת על מלכודת שהטמינו לוחמי קומנדו בריטים לגנרל נאצי שפיקד על יחידה שהוצבה באי במלחמת העולם השנייה. אפשר אולי לנחש שההוראות שהצייר קיבל היו משהו כמו: "תצייר משהו שמבטא בריטים שבאים לכרתים ומציבים מלכודת לגנרל נאצי”. אבל הוא החליט לוותר על הזיהוי של הבריטים והנאצי, ונשארנו עם מינוטאור.
מעבר לציור העטיפה, העטיפה הזו כולל את שני הרכיבים הנוספים המקובלים: כותרת וטקסט אחורי. הכותרת "עסק ביש לאור ירח" חוטאת למקור ולסיפור. עסק ביש הוא אירוע שנכשל ומוביל לתוצאות שליליות, ואילו כאן מדובר דווקא בהצלחה. שברתי את הראש לא מעט בניסיון למצוא תרגום טוב יותר, והגעתי ל"מפגש גורלי לאור ירח". רק בדיעבד קראתי את הכריכה האחורית, ושם מצאתי את "מפגש חולני לאור ירח", תרגום כמעט מושלם של הכותרת המקורית של הספר, Ill-met by moonlight. אחרי מחשבה אני מעדיף את הגרסה שלי – מפגש חולני לא נשמע טוב בעברית, ולא משקף את העלילה.
אז מה העלילה בעצם? ויליאם סטנלי מוס היה קצין צעיר בן 22 בכוחות המיוחדים הבריטים. יחד עם קצין מבוגר יותר, פטריק לי פרמור (המוכר בספר בשם החיבה פּאדי) הם תכננו והוציאו לפועל את חטיפתו של הגנרל קרייפה. הסיפור מתחיל בהגעה לכרתים, מפרט את התוכנית ואת הביצוע – שכמובן לא הלך לגמרי לפי התוכנית – ואת המסע המפרך לחצות את האי עד שהם נאספו על ידי ספינה בריטית ונלקחו למצרים. הכל אמיתי. הספר מבוסס על יומן מפורט שמוס כתב תוך כדי המבצע. הוא מסביר בהתחלה שאת רוב שעות היום הם בילו במסתור, מפחד הכוחות הגרמניים שסרקו את האי בניסיון למצוא אותם, כך שהיה לו הרבה זמן לכתוב.
והוא יודע לכתוב. אחרי המלחמה הוא הפך לסופר ומשורר, וגם להרפתקן לא קטן, והתחתן עם אצילה פולניה שאיתה חלק דירה בקהיר. אבל זה סיפור אחר. בספר הזה, שהיה אחד הראשונים שלו כשפורסם ב-1950, הוא מתאר את האירועים בכישרון רב ובהומור בריטי מאופק. החטיפה התבססה על כך ששני הקצינים הבריטים, לבושים כחיילים גרמנים, עצרו את מכוניתו של הגנרל בדרך מהמפקדה לביתו, ואז השתלטו עליו ועל הנהג בעזרת אנשי מחתרת יוונים שהיו איתם. אחרי שעשו זאת תפסו את מקומם של הנהג והגנרל, והסיעו את המכונית – עם הגנרל החטוף על הרצפה, מתחת לשלושה יוונים – דרך סדרה של מחסומים עם חיילים גרמנים אמיתיים. למזלם, הגרמנים נתנו כבוד למכוניתו של הגנרל ולא עצרו אותם. במרחק שעה נסיעה נטשו את המכונית והתחילו בצעדה לעבר נקודת המפגש עם הספינה שהייתה אמורה לפנות אותם מהאי. חלק ניכר מהתיאורים נוגעים לכרתים ולאנשיה. הנופים, החום, הספקות אם יצליחו בסופו של דבר, ההתחמקות מהגרמנים, אנשי המחתרת שסייעו להם, הכפריים שעזרו וסיפקו להם מזון, והרעב כשלא היה מספיק.
לסיכום: סיפור הרפתקאות סוחף, סוף טוב, כריכה יפה – מה עוד אפשר לבקש?
