איך אפשר להתמודד עם זה שאח שלך, אשתו, ושלושה מששת ילדיו נרצחו?

ההתמודדות של מוטי פוגל (האח הגדול של אודי פוגל מ"משפחת פוגל" שנרצחה בפיגוע בהתנחלות איתמר) היא אישית מאוד. כל פרק מפרקי הספר נוגע ברגע או בהיבט של חייו ויחסיו עם אחיו הצעיר. ילדות. להיות אחים. לגדול בהתנחלות. לקבל בשורה. להיות חלק מלוויה המונית שבמרכז החדשות. הציפייה שישאף לנקמה. החיפוש אחרי נחמה.

מעבר להיותו אח שכול, מוטי פוגל הוא גם מבקר ספרות. הספרים האהובים עליו משמשים אותו כמשענת תומכת. באמצעותם הוא מנסה להסביר את מה שעובר עליו. הוא מביא ציטוטים מהם, ומספר על תובנות שהסיק מפיתולי העלילות. אני מניח שלמי שמצוי בעולם הספרות ההתייחסויות האלה מעשירות, מעניינות, ומוסיפות רבות להבנת התהליכים הנפשיים שהמחבר עובר. למי שלא, כמוני, הן מזכירות את שיעורי הספרות בבית הספר. פרשנות יתר של טקסטים, שקשה להאמין שמי שכתבו אותם באמת התכוונו לה.

בעיני לפחות החלקים האישיים הישירים היו הרבה יותר משמעותיים. הם לא מאוד רבים. אבל לטעמי מוטי פוגל האדם מעניין יותר ממוטי פוגל מבקר הספרות. וגם כותב טוב יותר. וכיוון שאני מוצא את עצמי כותב ביקורת על ספר של מבקר ספרות, אסתכן בהבעת דעה על מה מניע את המחבר. הרושם שקיבלתי הוא שפוגל לא לגמרי שלם עם הספר שהוא כותב. הוא כותב אותו מתוך צורך, כדי להתמודד ולשחרר. וכתיבה כזו במהותה היא אישית וחושפנית. אבל הוא לא באמת מוכן לחשוף את עצמו באופן מלא. הוא לא מוכן להתמסר. אז הוא מסתתר מאחורי מסכי המילים שאחרים כתבו, מנצל אותם ומתמרן אותם לצרכיו – לצורך ההתמודדות וההבנה, ובו זמנית גם לצורך ההסתרה.

בין השורות מציץ הוויכוח בין האחים. אודי נשאר מתנחל מאמין. מוטי הפך לשמאלני והוריד את הכיפה. הוא מעיד על אחיו ועל הפער שנוצר ביניהם ש"לו היה חי, ספק אם היה קורא את הספר שאני מסיים עכשיו לכתוב. ספק אם היה מעמיד אותו בספרייתו.” ובהמשך: “כל לקח שאוכל להפיק ממותו של אודי, כל משמעות, כל תובנה, יהיו כנראה מנוגדים לאופן שבו אודי תפש את חייו ומשמעותם.” אודי היה חלק מתנועה גדולה יותר. תנועה שבה הקרבה נותנת משמעות. מוטי פרש מהתנועה הזו. עבורו מדובר באח. הוא לא יכול להתנחם בבית המדרש שהקימו לזכרו. כל מה שיש לו לומר מתמצה בשורה: “היה לי אח, הוא היה צעיר ממני בכמעט שנתיים. הוא נרצח. אני מתגעגע אליו.”

הכותרת אינה מסגירה זאת, אבל הספר הזה עוסק בדמוקרטיה.

לפי הגדרה אחת שמופיעה בספר, "הדמוקרטיה היא דרך למציאת פתרונות מקורבים לבעיות שאין להן פתרון". אידאולוגיות שונות מתיימרות לפתור את בעיות החברה האנושית בצורות שונות – למשל, חיוב שוויון מלא בין בני האדם עד כדי ביטול הקניין האישי (קומוניזם), הדגשת החירות האישית של כל אחד לעשות ככל העולה על רוחו (ליברליזם/קפיטליזם), או היצמדות לתורת האל וקיום רצונו כפי שהוא משתקף בהוראה של הכנסייה והאפיפיור (קתוליות). ניבור אינו מאמין באידאולוגיות קשוחות כאלה.

לדידו, זה לא נכון שיצר לב האדם טוב מנעוריו (ואז חברה של חירות מוחלטת צפויה לשגשג), וגם לא שיצר לב האדם רע מנעוריו (מה שמצדיק שלטון של דיכוי לשם שמירת הסדר הציבורי). לפי ניבור, החברה האנושית מעורבת, וכוללת בני אור ובני חושך. בני האור שואפים לטוב אוניברסלי, ומוכנים להגביל את הרצונות האנוכיים שלהם כדי להשיג זאת. בני החושך ההפך: הם מעדיפים את טובתם האישית על חשבון זו הכללית. מבנה החברה והשלטון הם תוצאה של מאבקי כוחות בין בני האור ובני החושך.

אבל זה לא מאבק שווה כוחות. ניבור מתאר את בני האור כטיפשים. הטיפשות הזו מתבטאת בתמימות, באמונה שההיגיון ינצח, ובהתייחסות קלת ראש לסכנה הנובעת מהאנוכיות של פרטים וקבוצות אחרים. בני החושך לעומת זאת חכמים. הם יודעים להסית את מתנגדיהם אלה באלה, ולנצל את תמימותם כדי לקדם את האינטרסים שלהם. לכן בני האור נדרשים להתפכח (במונחים של היום) מאשליותיהם, ולנקוט באמצעים מעשיים כדי לקדם חברה חופשית במידת האפשר ומשגשגת. וזה לא קל. המערכת האנושית היא דינאמית, ומיטלטלת בין סכנת האנרכיה מצד אחד לסכנת העריצות מצד שני. אין נוסחה מנצחת שנכונה תמיד. האתגר הוא למצוא את הפשרה הראויה בכל רגע נתון.

הספר נכתב בשלהי מלחמת העולם השנייה. וניבור הוא לא סתם אידאולוג חברתי אלא גם כומר פרוטסטנטי. שני הדברים האלה ניכרים. לא מעט עמודים מוקדשים לוויכוח עם המרקסיזם, ויש גם לא מעט ביקורת על הכנסייה הקתולית – בשני המקרים אפילו יותר מהביקורת על הנאציזם. מפרספקטיבה של 80 שנה יש בספר לא מעט היגדים אנכרוניסטיים וספקולציות שהזמן לא הטיב עימם. אבל יש בו גם תובנות נוקבות ומעמיקות, ובראשן ההכרה בכך שהחברה האנושית אינה הומוגנית ודינאמית, ולכן פתרונות קסם מוחלטים נועדו לכישלון. ההגדרות שלו של בני האור ובני החושך, והמאבק והצורך בפשרות ביניהם, יפים גם לימינו.

"בני האור ובני החושך" אינו ספרו המפורסם ביותר של ניבור, אבל הוא היחיד כנראה שתורגם לעברית. הפרסום הכי מפורסם שלו הוא "תפילת השלווה":
אלוהים,
תן לי את השלווה לקבל את מה שלא אוכל לשנות
את האומץ לשנות את מה שאוכל
ואת התבונה לדעת את ההבדל
הגישה הערכית אבל בו-בזמן גם המעשית הזו מנשבת גם בין דפי הספר.

זה מובן מאליו ברגע שאומרים את זה, אבל הרבה נוטים לשכוח שישו לא היה נוצרי – הוא היה יהודי. וכך גם כל החסידים שלו והתלמידים שלו והקהילה שנבנתה סביבו. הם בכלל לא ידעו שהם ממציאים דת חדשה. הדימוי העצמי שלהם היה שהם הדור האחרון ליהדות, הדור שבזמן חייו יבוא המשיח, תהיה גאולה אלוהית, ונעבור ל"אחרית הימים", שבה המתים יקומו לתחייה ועצם הגשמיות הפיזית תשתנה. כמעט הפוך מאיך שרואים אותם כיום, בתור הדור הראשון לנצרות (שממשיכה לחכות למשיח ההוא כבר אלפיים שנה).

הספר של פאולה פרדריקסון מנסה לתת שחזור היסטורי של המהלכים בדור הראשון ההוא. מה קרה ולמה, ואיך התוצאה הייתה בסופו של דבר יסוד של דת חדשה.

הבעיה היא המקורות. מצד אחד, יש כמה וכמה מסמכים שנשמרו לאורך השנים. רובם מקובצים בברית החדשה: סיפורי הבשורה של מתי, מרקוס, לוקס, ויוחנן, וסיפור מעשי השליחים, שנכתבו כ-40-70 שנים אחרי צליבתו של ישו, והאגרות של פאולוס, שנכתבו עוד קודם, כ-20-30 שנים אחרי הצליבה. בנוסף יש את הספרים של יוספוס פלביוס, שהיה כהן במקדש ואחר כך מפקד צבאי במרד החורבן, והכיר אישית חלק מהדמויות הפועלות ואת פועלן.

אבל מצד שני, חלק ניכר מהמסמכים האלה נכתבו מתוך כוונה ברורה להשפיע, ולאו דווקא מתוך נאמנות לאמת ההיסטורית. ובחלק מהמקרים יש לכותבים גם ידע על מה קרה בהמשך, והם מנסים לספק הסברים למה שקרה – ובמיוחד לזה שהגאולה שכולם ציפו לה או-טו-טו עוד לא הגיע אחרי דור ושניים ושלושה – שמבוססים על הספירה השמיימית יותר מאשר הארצית.

ההתמודדות של פרדריקסן עם הבעיות האלה מורכבת. היא מנסה להפריד בין אמת היסטורית לבין אמונה דתית. היא מודה במקרים רבים שבעצם אנחנו לא באמת יכולים לדעת מה בדיוק קרה. אבל בו בזמן היא גם נסחפת לפעמים עם הסיפור הדתי. למשל כשהיא דנה בחזיונות של ישו שקם לתחייה, אני לפחות קיבלתי את הרושם שהיא מאמינה שזה קרה. הנחתי שזה כי היא נוצריה בעצמה, אבל הלכתי לבדוק, ומסתבר שהיא אכן נולדה למשפחה קתולית, אבל כבר כשהייתה סטודנטית החליטה להתגייר. אולי זה היה חלק ממה שמשך אותה לעסוק בנושא הזה, וגם נתן לה נקודת מבט די ייחודית.

במערכת ה גם חינוך בארץ לא לומדים על הנצרות, כך שאני ידעתי מעט מאוד על זה לפני שקראתי את הספר. מבחינה זו הספר מעניין מאוד. מסתבר למשל שזה לא היה נדיר שפגאנים יתעניינו וישתתפו בטקסים דתיים יהודיים. גם הפגאנים וגם היהודים באותה תקופה האמינו שיש הרבה אלים; הייחוד של היהודים היה בכך שהאל שלהם היה לכאורה הבכיר ביותר, ולא סתם אחד מהחברה. אז חלק מהפגאנים אימצו גם אותו בתור אחד מהאלים שהם מתפללים אליו, ואפילו באו לבית המקדש (היה מותר להם להיכנס לחצר החיצונית).

הנקודה המעניינת ביותר הייתה איך קרה המעבר לנצרות המוכרת לנו כיום. הרי כל החסידים של ישו היו יהודים, והם רצו לתקן את היהדות, לא המציא דת חדשה. אבל האמונה באחרית הימים כללה את חזרת השבטים האבודים, ואז את קבלת מלכות שמיים בידי 70 העמים שצמחו מנח אחרי המבול. הפגאנים שהתעניינו בפולחן האל היהודי נחשבו למבשרי השלב הזה. כיוון שכך, היה חשוב שהם ישארו גויים, אז השליחים שהפיצו את בשורתו של ישו העדיפו שהם לא יתגיירו, ובפרט שלא יעברו ברית מילה. הנצרות שאנחנו מכירים כיום צמחה בעצם מתוך הקהל הפגאני הזה שהצטרף לאמונה בישו.

פרדריקסון לא מדברת על זה, אבל הספר מעניין כיום גם בגלל שהוא מתאר תנועה משיחית יהודית שבטוחה שהגאולה ממש מעבר לפינה, ושנזכה לראותה עוד בימי חיינו. הם התאכזבו, כמובן, כי אין אלוהים, ולכן בהגדרה כל משיח הוא משיח שקר. מה יהיה הגורל של הגלגול הנוכחי של המשיחיות היהודית ימים יגידו.

לפני מה שנראה כמו שנות דור, בעולם אחר, הייתה כאן מחאה חברתית. זה נראה היה כמו עניין מקומי וייחודי שלנו – דפני ליף שהקימה אוהל בשדרות רוטשילד במחאה על מחירי השכירות, חרם הצרכנים על הקוטג’ של תנובה שעלה ל-8 שקל, צעדת העגלות שהפנתה את הזרקור לעלות הגבוהה של פעוטונים וגידול ילדים בכלל. אבל אם עושים זום אאוט מסתבר שבאותה שנה היו מחאות דומות בכל העולם, כמו occupy wall street. איכשהו הכל היה מסונכרן.

הספר של אן אפלבאום, אוטוקרטיה בע"מ, מראה שגם תהליך נסיגת הדמוקרטיות הוא תהליך עולמי, ומסביר למה. מנקודת המבט שלנו נראה שהכל סובב סביב נתניהו. ההסתבכויות המשפטיות שלו וחוסר הכבוד לשלטון החוק. הפנייה שלו לימין הקיצוני והברית עם הדתיים. ההעדפה הברורה של החרדים על פני המשרתים והמילואימניקים. וכמובן, ההפיכה המשטרית. אבל שוב, אם עושים זום אאוט, רואים שיש תהליכים דומים בעוד הרבה מקומות. נתניהו אפילו מפגר אחרי ארצות שכבר ריסקו את הדמוקרטיה הרבה יותר ממנו, כמו הונגריה וונצואלה.

לפי אפלבאום, מה שמתחולל כיום בעולם הוא מלחמה של ממש בין שתי תרבויות שלטון, כשבמוקד המאבק נמצא הסדר העולמי שיהיה בתוקף בעשרות השנים הבאות.

בצד אחד של המאבק נמצאות הדמוקרטיות הליברליות. אלה מדינות שמנסות להתנהל בהתאם לערכים של ליברליזם, שוויון, זכויות אדם, ואחריותיות. במדינות אלה העם הוא הריבון, השלטון כפוף לחוק ונועד לשרת את העם, ומחלוקות נפתרות תוך דיון ושיתוף פעולה.

בצד השני של המאבק נמצאות מדינות שבהן יש שלטון קלפטוקרטי ששואף לנצל את משאבי המדינה לטובתו. זהו שלטון אוטוקרטי, כלומר שלטון ריכוזי שבו מעמד שליט קטן מטיל את מרותו על כל המדינה. כדי להבטיח את שימור השלטון לאורך זמן הוא פועל נגד כל סממן של דמוקרטיה, ומנסה לדכא כל ניצן של התנגדות. רק כך יוכלו להמשיך לשדוד את אוצרות המדינה.

אבל משטרים אוטוקרטיים מושחתים וקלפטוקרטיים היו קיימים במקומות שונים בעולם לאורך כל ההיסטוריה. מה שמייחד את התקופה הנוכחית, לפי אפלבאום, הוא התוספת ’בע"מ’. הכוונה היא שיש שיתוף פעולה חובק עולם בין המדינות האוטוקרטיות. בעבר שלטונות מושחתים היו מוגבלים לתחומי המדינה שבה שלטו. אבל כיום הרשת של מדינות אוטוקרטיות המתנגדות לדמוקרטיה נרחבת מספיק, והאינטרסים הכלכליים והאנטי-דמוקרטיים המשותפים חזקים מספיק, שהן יכולות לעזור זו לזו. אם האו"ם מטיל סנקציות על מסחר עם איראן, רוסיה וסין נחלצות לסייע לה, מוכרות לה חיטה וקונות ממנה נפט. אם מדינות המערב מנסות לבודד את רוסיה כדי שתפסיק לתקוף את אוקראינה, מיד איראן, סין, וצפון קוריאה מוכרות לה נשק. הודו קונה נפט רוסי זול שרוסיה לא יכולה יותר לייצא למערב. בלארוס נתנה לרוסיה להשתמש בשטחה כדי לתקוף ממנה את אוקראינה. הונגריה וטורקיה תומכות בה בהצבעות באו"ם.

מה שמעניין הוא שאין לאוטוקרטים החדשים אידאולוגיה מאחדת. חלק מהם מאמינים בקומוניזם, חלקם בפשיזם, ואחרים באיסלאם והשלטת חוקי השריעה. אבל הם מתגברים על הפערים האידאולוגיים האלה ומוכנים לעבוד ביחד. האידאולוגיה היחידה שניתן לטעון שמשותפת לכולם היא ההתנגדות לדמוקרטיה ולכל מה שבא איתה – זכויות אדם, הפרדת רשויות, שלטון החוק, ובעיקר האפשרות להחלפת השלטון. זו גם הסיבה שהם מתערבים בענייניהן הפנימיים של מדינות דמוקרטיות מערביות. הם יודעים שקיום דמוקרטיות מצליחות כאלה מסכן את המשטר שלהם עצמם, כי הוא מדגים שיש אלטרנטיבה טובה יותר. אז הם יעשו כל מה שהם יכולים כדי להרוס את האלטרנטיבה הזו ולהציג אותה ככישלון.

אפלבאום ללא ספק יודעת לכתוב. יש לה עבר עשיר בג’ורנלים מובילים, למשל האטלנטיק והאקונומיסט, וגם פרס פוליצר. הטיעונים שלה מבוססים על שילוב של רעיונות רחבים עם עשרות אנקדוטות קטנות. בחלק מהאירועים השתתפה אישית – היא נשואה לשר החוץ של פולין, שבשלב כלשהו גם ניסה לרוץ לנשיאות.

את הפרק האחרון בספר אפלבאום מקדישה למה שאפשר לעשות כדי לתמוך בדמוקרטיות ליברליות. דברים כמו הידוק הפיקוח הבין-לאומי על עסקאות כלכליות, כדי למנוע מעסקים לא חוקיים לפרוח. מאבק בפייק ניוז. הקטנת התלות הכלכלית באוטוקרטיות כמו סין. אבל האמת – זה לא מאוד משכנע. כן, אם כל כוחות האור יתאחדו ויפעלו באופן מתואם אפשר יהיה לעשות דברים נהדרים, אבל איך גורמים לזה לקרות? אפלבאום עצמה גם לא נשמעת מאוד אופטימית. בפסקה המסיימת את הספר היא כותבת: "סדר עולמי ליברלי איננו קיים עוד, והשאיפה ליצור סדר כזה כבר איננה נראית מציאותית. אבל ישנן חברות ליברליות, מדינות פתוחות וחופשיות שמעניקות לאנשים סיכוי טוב יותר לחיות חיים מועילים מאשר דיקטטורות סגורות. המדינות האלה רחוקות מלהיות מושלמות. […] אבל יש סיכוי להציל אותן, ובלבד שאלה מאיתנו החיים בהן יגלו נכונות לעשות את המאמץ להצלתן.”

בתקופה הקצרה מאז שהספר פורסם במקור, ב-2024, כבר היו כמה שינויים משמעותיים בעולם שאפלבאום לא צפתה. דונלד טראמפ נבחר שוב לנשיא ארצות הברית, ומראה סימנים ברורים לכך שהוא מתייחס אליה – ובעצם לכל העולם – כאל משאב שנועד להעשיר אותו אישית. מצד שני הוא חטף את נשיא ונצואלה, לכאורה כדי לאפשר למגזר העסקי שם לפרוח, אבל בעצם כדי להכפיף את הכלכלה שם לרצונות של וושינגטון. כך שהמצב יכול להיות עוד הרבה יותר גרוע ממה שאפלבאום חשבה. אבל מנגד, ממש לאחרונה ויקטור אורבן, ראש הממשלה הנצחי לכאורה של הונגריה, הפסיד בבחירות. זה מדגים את החולשה של האוטוקרטיות האלה: השחיתות שפורחת בהן גורמת בסופו של דבר לפגיעה כזו באוכלוסייה שהיא עשויה להתקומם. גם את זה אפלבאום לא צפתה.

אז האם המטוטלת תשוב בעתיד לכיוון הדמוקרטי ולצמצום האוטוקרטיות? אני מקווה שכן. אבל מה באמת יקרה רק ימים יגידו.

קראתי את הספר, ועכשיו אני יושב מול המקלדת ומנסה לנסח מה אני חושב עליו. וזה לא קל.

זה לא ספר רגיל שמספר סיפור. זו גם לא מסה שמעלה טיעון. הספר הוא גיבוב של קטעים, רובם קצרים מאוד, רק כמה שורות, שהקשר ביניהם רופף. חלקם סתומים למדי. אחרים סתמיים. חלקם נפלאים. אבל אם צולחים אותו (וזה בעצם לא קשה כל כך, מדובר בספר קצר שרוב עמודיו חצי ריקים) בכל זאת הם יוצרים מעין תמונה.

הנושא שאריאנה הרוויץ כותבת עליו הוא ספרות וסופרים. היא כותבת מדם ליבה. דיווח מבפנים. על ההתמודדות עם הכתיבה, ועל המתח בין הרצון להתפרסם לבין הרצון להיות נאמן לאמת הפנימית, ועל מה זה אומנות, ועל המוות, ועל מצבן ומהותן של נשים, ועל עוד הרבה דברים אחרים.

"באופן מוזר, אני מודעת להיותי סופרת כל יום. אני מרגישה את זה כשאני קוראת, כשאני מקשיבה למוזיקה, כשאני מתראיינת או כשאני נוהגת בשדה של תירס וגפנים. אבל לא כשאני כותבת. כשאני כותבת אני לא ספרת, אני לא יודעת מה אני כן, אבל סופרת לא.”

השורה התחתונה היא שהכותרת של הספר קולעת למהותו. האפקט של הקטעים המגובבים הוא של רעש. והרעש הזה אמנם כולל התייחסויות לתקופות אחרות, אבל הוא ממוקד בתקופה הנוכחית. מה זה להיות סופר בעולם התרבות של עכשיו, בין הפסטיבלים והפרסים והביקורות והריבים הקטנוניים והלחץ ליישר קו עם מה שמקובל, לא לחרוג ולא לעשות גלים. עולם התרבות הזה הוא המטרה של חיצי הביקורת של הרוויץ, והיא מכה בו ללא רחם.

"המאה הזו מייצרת שנאה מאוד לא ספרותית. השנאה ליהודים, להומוסקסואלים ולנשים של וולטר, טי-אס אליוט וסלין, שירתה את היצירה בשפתו של הבוז הייחודי. היום השנאה העוינת מייצרת יצירות בינוניות. התקופה הזו לא יודעת לשנוא באופן ספרותי.”

עולם הספרות הוא לא הסביבה הטבעית שלי, אז אני לא יודע עד כמה אחרים כתבו דברים דומים או לא. אבל הרושם שלי הוא שעבור מי שמתעניין וחי את העולם הזה, נקודת המבט ואופן ההגשה יוצרים כאן ספר שבהחלט שווה קריאה.

טבעם של ספרים שיש להם שני רכיבים – עטיפה ותוכן. סקירות נוהגות להתמקד בתוכן. אבל במקרה הזה אני רוצה להתחיל דווקא בעטיפה.

העטיפה מרהיבה ביופיה. היא מצויירת בידי ניקו אריספה, שכנראה צייר גם עטיפות נוספות של הוצאת תשע נשמות. רואים בה מינוטאור יוצא מהים – מה שמרמז על האי כרתים, מקום התרחשות העלילה. אבל בניגוד לדימויים הרגילים של מינוטאורים, זה דווקא רזה למדי, אבל עם ראש גדול ומתולתל. הוא נראה חמוד יותר מאשר מאיים. בידיו הוא מחזיק מקל שקשורה אליו מלכודת, שוב בהתאם לעלילה, שמספרת על מלכודת שהטמינו לוחמי קומנדו בריטים לגנרל נאצי שפיקד על יחידה שהוצבה באי במלחמת העולם השנייה. אפשר אולי לנחש שההוראות שהצייר קיבל היו משהו כמו: "תצייר משהו שמבטא בריטים שבאים לכרתים ומציבים מלכודת לגנרל נאצי”. אבל הוא החליט לוותר על הזיהוי של הבריטים והנאצי, ונשארנו עם מינוטאור.

מעבר לציור העטיפה, העטיפה הזו כולל את שני הרכיבים הנוספים המקובלים: כותרת וטקסט אחורי. הכותרת "עסק ביש לאור ירח" חוטאת למקור ולסיפור. עסק ביש הוא אירוע שנכשל ומוביל לתוצאות שליליות, ואילו כאן מדובר דווקא בהצלחה. שברתי את הראש לא מעט בניסיון למצוא תרגום טוב יותר, והגעתי ל"מפגש גורלי לאור ירח". רק בדיעבד קראתי את הכריכה האחורית, ושם מצאתי את "מפגש חולני לאור ירח", תרגום כמעט מושלם של הכותרת המקורית של הספר, Ill-met by moonlight. אחרי מחשבה אני מעדיף את הגרסה שלי – מפגש חולני לא נשמע טוב בעברית, ולא משקף את העלילה.

אז מה העלילה בעצם? ויליאם סטנלי מוס היה קצין צעיר בן 22 בכוחות המיוחדים הבריטים. יחד עם קצין מבוגר יותר, פטריק לי פרמור (המוכר בספר בשם החיבה פּאדי) הם תכננו והוציאו לפועל את חטיפתו של הגנרל קרייפה. הסיפור מתחיל בהגעה לכרתים, מפרט את התוכנית ואת הביצוע – שכמובן לא הלך לגמרי לפי התוכנית – ואת המסע המפרך לחצות את האי עד שהם נאספו על ידי ספינה בריטית ונלקחו למצרים. הכל אמיתי. הספר מבוסס על יומן מפורט שמוס כתב תוך כדי המבצע. הוא מסביר בהתחלה שאת רוב שעות היום הם בילו במסתור, מפחד הכוחות הגרמניים שסרקו את האי בניסיון למצוא אותם, כך שהיה לו הרבה זמן לכתוב.

והוא יודע לכתוב. אחרי המלחמה הוא הפך לסופר ומשורר, וגם להרפתקן לא קטן, והתחתן עם אצילה פולניה שאיתה חלק דירה בקהיר. אבל זה סיפור אחר. בספר הזה, שהיה אחד הראשונים שלו כשפורסם ב-1950, הוא מתאר את האירועים בכישרון רב ובהומור בריטי מאופק. החטיפה התבססה על כך ששני הקצינים הבריטים, לבושים כחיילים גרמנים, עצרו את מכוניתו של הגנרל בדרך מהמפקדה לביתו, ואז השתלטו עליו ועל הנהג בעזרת אנשי מחתרת יוונים שהיו איתם. אחרי שעשו זאת תפסו את מקומם של הנהג והגנרל, והסיעו את המכונית – עם הגנרל החטוף על הרצפה, מתחת לשלושה יוונים – דרך סדרה של מחסומים עם חיילים גרמנים אמיתיים. למזלם, הגרמנים נתנו כבוד למכוניתו של הגנרל ולא עצרו אותם. במרחק שעה נסיעה נטשו את המכונית והתחילו בצעדה לעבר נקודת המפגש עם הספינה שהייתה אמורה לפנות אותם מהאי. חלק ניכר מהתיאורים נוגעים לכרתים ולאנשיה. הנופים, החום, הספקות אם יצליחו בסופו של דבר, ההתחמקות מהגרמנים, אנשי המחתרת שסייעו להם, הכפריים שעזרו וסיפקו להם מזון, והרעב כשלא היה מספיק.

לסיכום: סיפור הרפתקאות סוחף, סוף טוב, כריכה יפה – מה עוד אפשר לבקש?

הכותרת של הספר הזה מבלבלת – אני קראתי אותה כמסע שנועד להשיג כסף, אבל מסתבר שהכוונה היא לטיול במשעול הכסף. באנגלית הכותרת יותר מוצלחת: follow the money. וזה באמת הנושא של הספר: לנסות להבין איך הכסף בנה את העולם שבו אנחנו חיים, ואיך נוצרו המנגנונים הפיננסיים השונים שאנחנו מקבלים בתור מובנים מאליהם. למשל, איך נוצרו בנקים? מי המציא את הצ’ק ולמה? איך נולד הרעיון של חברות בערבון מוגבל? למה יש בורסה?

לפרל יש רקע מתאים לספר על כל הדברים האלה. הוא היה העורך הכלכלי של מעריב לא מעט שנים. הוא נסע פיזית לטייל במקומות שונים בעולם שהיו רלוונטיים לסיפור כדי לראות אותם מקרוב (אם כי מעבר לקצת אנקדוטות לא ברור שזה באמת הוסיף משהו לספר). נראה שמעבר להשכלה כלכלית רגילה יש לו גם עניין בהקשר הרחב יותר ובהיסטוריה של התפתחות הכלכלה האנושית. והוא אכן מספר את הסיפור הזה בכישרון רב.

אולי אפילו בכישרון רב מדי. אצל פרל אבני הדרך של התפתחות המערכת הכלכלית תמיד נוצרות באופן יעיל ומועיל כדי לענות על צורך נקודתי, וכולם רואים את האור ומאמצים אותן. למשל, על ההתחלה, כל בעיות ימי הביניים נפתרו ברגע שהמציאו פרסות ברזל לסוסים, מה ששיפר מאוד את היעילות שלהם והעלה את התפוקה החקלאית. התובנות שלו נחרצות, דבר מוביל לדבר, ואין יותר מדי מקום למורכבות.

מאידך, מעט מאוד מילים מוקדשות לתיאור הסבל האנושי שנגרם בשלבים השונים של ההתקדמות הזו, עד שהוא מגיע לרמה שכבר אי אפשר להכיל אותו, ונדרש פתרון להקטנת הלחץ כדי שאפשר יהיה להמשיך במירוץ קדימה. למשל, תנאי החיים של המהגרים העניים לניו-יורק בחצי השני של המאה ה-19, מי שהניעו את בתי המלאכה אבל גרו בצפיפות בבתים בלי תנאים בסיסיים. אותם, כאמור, לא תמצאו אצל פרל (למי שמתעניין: How the Other Half Lives).

בפרק האחרון פרל עוזב קצת את הכלכלה וצולל לפסיכולוגיה. הוא שואל מה אנחנו באמת רוצים, ומה עושה אותנו מאושרים. הוא מזהה את הבעיה של הפער בין מה שיש לנו ומה שאנחנו רוצים, ואיך שזה תלוי לא רק בצרכים אמיתיים אלא גם בהשוואה עם אחרים, כלומר בקנאה. אבל כאן, בניגוד לפרקים הקודמים, אין לו תשובות טובות. הוא מרמז שאנחנו עם סף תהום, אבל כל מה שיש לו לומר על הפתרון זה שצריך אמנה חברתית חדשה.

בשורה התחתונה, הספר בהחלט שווה קריאה. הוא קריא מאוד, קולח, ומפיח חיים בנושאים שרובנו היינו מגיבים בפיהוק אם היו מציעים לנו לקרוא עליהם. ויש הרבה מה ללמוד ממנו. לטעמי זה מפצה על נחרצות היתר שאולי הוא סובל ממנה. אבל בשעת הקריאה צריך גם לזכור שאולי לא הכל כל כך ברור, ושדהרת הקידמה גבתה גם המחירים.

את הספר הזה קניתי לפני די הרבה שנים, הצצתי בו, והשארתי אותו על המדף. הוא לא כיף לקריאה. זעירא עושה מאמץ אמיתי להסביר את התיאוריה הכלכלית בשפה שווה לכל נפש, אבל עדיין יש לא מעט מקומות שהוא נסחף קצת ושוכח עם מי יש לו עסק, ויוצאים משפטים עמוסי מונחים שמי שאין לו הרקע המתאים לא יבין. אז כשהתחלתי לקרוא נתקעתי והחלטתי שזה לא שווה את המאמץ, ולא יֵצא מזה כלום.

אז מה השתנה הפעם?

התשובה הראשונה היא פשוט צורך. פרויקט שמחייב לומר משהו גם על כלכלה, וכדי לא לצאת אידיוט (או לפחות כך אני מקווה) הגעתי למסקנה שצריך בכל זאת לשנס מותניים ולקרוא חומר רקע. אז שינסתי. לא היה קל, ולקח כמה שבועות עם הפסקות. וכל מיני דברים עברו לי מעל הראש. אבל בכל זאת הגעתי לתשובה השנייה.

התשובה השנייה היא שאם מתמידים מגלים שזה ספר טוב. אז כן, הוא מחייב ריכוז והשקעת תשומת לב. ויש כאמור לא מעט מקומות שאיך נאמר, לא ממש קלים להבנה. אבל ההרגשה בסוף היא שיש תמורה להשקעה. לא תמורה מלאה, בהתאם לזה שההשקעה גם לא הייתה מלאה. למשל, התעלמתי לגמרי מהנספחים שמפרטים את התיאוריות המתמטיות למי שיש לו נטיות כאלה. אבל בהחלט למדתי משהו.

חלק מהתמורה על קריאת הספר הוא שהוא מאפשר ללמוד לא רק על הכלכלה של מדינת ישראל, אלא גם – ולא פחות מעניין – על איך כלכלנים חושבים. הנוסחאות שהם רושמים והשיקולים שמאחורי הנוסחאות האלה, למשל ההנחה הבסיסית שהכל תמיד הגיוני ומחושב ומאוזן. שאין בעולם הכלכלי מקום לרגשות או למאבקי כוחות שלא משקפים רק שאיפה ליתרון כספי.

אם זה נשמע כמו ביקורת, אז כן, אני חושב שזה חיסרון של התחום. הכלכלה מנוהלת על ידי בני אדם, ואני נוטה לחשוב שיש בה ריכוז של כאלה כוחניים וחמדנים (אולי פחות מבפוליטיקה, אבל יותר מבהרבה תחומים אחרים). ואני לא מאמין שאפשר לתאר בני אדם בנוסחאות. אז ההנחה שהכל ניתן להסבר הגיוני גורמת לעיוורון לאפשרות שבעצם לא הכל יעיל כמו שהוא אמור להיות, ושההסברים כופים סדר מדומיין על עולם שכולל גם רכיב של כאוס.

התשובה השלישית היא שזעירא הוא חריג בנוף הכלכלנים הישראלי. כשהוא רוצה להבין ולהסביר, הוא לא מצטט סיסמאות ודוגמות. אז למרות שהוא מאמין בקפיטליזם ותחרות, הוא לא מהסס להצביע על כשלי שוק ולהסביר מתי יש צורך בהתערבות ממשלתית בכלכלה. הוא מקדיש פרק שלם לאי שוויון. ההסברים שלו רב מימדיים, והוא מדגיש את הצורך בתיאוריות שונות עבור מקרים ותנאים שונים. אין נוסחת קסם (כמו היד הנעלמה) שהיא חזות הכל.

ולכן הוא כולל בתחום העניין שלו את כל מה שקורה מסביב. למשל, לא רק מלחמות בתור אירועי קיצון נקודתיים שיש להם עלות כלכלית ומצד שני גם ממריצים את הכלכלה, אלא התייחסות לסכסוך באופן כללי ואיך הוא משפיע. והמסקנה של זעירא היא שהתהפוכות בסכסוך הישראלי-ערבי-פלסטיני מאוד משפיעות, ואולי אפילו אפשר לומר שהדינמיקה של הסכסוך היא הגורם החשוב ביותר כדי להבין את כל התמונה הכלכלית של המדינה. אני לא בטוח שאני קונה את זה עד הסוף, אבל זה בהחלט שווה דיון שלא נעשה מספיק.

בפרק האחרון זעירא פונה לקוראים ומחלק אותם לשלוש קטגוריות: הציבור, סטודנטים לכלכה, וחוקרי כלכלה. הספר מתיימר לא רק לספק את הסקרנות בציבור ולבסס דיון ציבורי, אלא גם לקשר בין התיאוריה למעשה עבור הסטודנטים, ולהאיר חידושים מחקריים לחוקרים. אני יכול להעיד רק על היומרה הראשונה, ולתת לו 5 כוכבים.

עירן הלפרין הוא פסיכולוג חברתי שעוסק בשנאה. לפי עדותו הוא, זה די נדיר. אין הרבה שבחרו להתמחות דווקא בנישה הזו. אבל הוא שלם עם הבחירה שלו. לדעתו שנאה היא המחלה החברתית החמורה ביותר שחברות מודרניות לוקות בה, וכמו כל מחלה, צריך לחקור אותה כדי שאפשר יהיה לטפל בה. רק כך אפשר יהיה לשפר את המצב.

הלפרין מוקסם מהשנאה. אני חושב שהוא גם שונא אותה, אם כי יתכן שהוא יכחיש. הספר הוא הניסיון שלו לתאר לקורא הלא-מקצועי מה הוא למד על שנאה בהרבה שנות מחקר. הוא מתאר ניסיונות שערך ותוצאות שהתקבלו בניסיונות האלה, ומסביר למה ואיך היא משפיעה עלינו.

אבל בעצם השנאה היא לא מוקד הדברים בפני עצמה. שנאה היא פשוט רגש שקל ללבות אותו וקל לנצל אותו. הלפרין מסביר שהסתגרות קבוצתית שמלווה ביחס שלילי לאחרים היא טבעית לבני אדם, אבל בחברה דמוקרטית מתפקדת יש מנגנונים שמווסתים את זה ומקדמים שוויון והכלת האחר. הבעיה שלנו היא שבישראל בעשורים האחרונים המנגנונים האלה נשחקו, והשנאה קודמה למיינסטרים.

המסקנה שלי מזה היא ששנאה היא בעצם לא מקור הבעיות אלא הסימפטום לבעיות. היא פורחת כי המנגנונים שהיו אמורים לרסן אותה אינם.

הבעיה האמיתית היא התחרותיות והרדיפה אחרי הכוח. באופן אידאלי, מנהיגים במדינות דמוקרטיות אמורים להשיג כוח על ידי שכנוע בצדקת דרכם – על ידי הסברה איך המדיניות שלהם תקדם את החברה. אבל מסתבר שמי שלומד להשתמש בשנאה יכול להשיג את אותן תוצאות – כלומר, לאסוף את קולות הבוחרים – גם בלי שתהיה לו מדיניות ובלי שיהיו לו הישגים. זה עושה את חייו קלים הרבה יותר, במחיר שחיינו נעשים רעים הרבה יותר.

ואם לוקחים עוד צעד אחורה, התמונה המלאה יותר היא שיש כאן לולאת משוב. מנהיגים נלוזים מלבים רגשות שנאה כדי לצבור כוח. רגשות השנאה ממסכים את האפשרות להבין את הנזק שהמנהיגים האלה גורמים, ובכך מאפשרים אותם. אז שנאה היא לא הגורם אבל גם לא רק סימפטום. היא רכיב חשוב בספירלה של פירוק החברה, אבל יש עוד רכיבים חשובים לא פחות, בפרט רדיפת כוח ושררה.

נושא שהלפרין בכלל לא נוגע בו הוא הדת. אצל הלפרין הכל עניין של פסיכולוגיה חברתית, כלומר של קבוצות בני אדם שלכל אחת הזהות שלה ושנאות לקבוצות אחרות. אבל הוא די מתעלם מהתהום הפעורה בין מי שמאמינים שהם מקיימים את דבר האל ויש להם יעוד קוסמי לבין האחרים. זה מתקשר לנקודה שהוא כן מדבר עליה, שהיא האמונה באפשרות שינוי. לפי המחקרים, אמונה שאנשים וקבוצות יכולים להשתנות היא רכיב קריטי בתנועה לעבר קבלת האחר. אבל כשמדובר בציוויים דתיים, האפשרות לשינוי הרבה יותר קטנה אם היא בכלל קיימת.

מה שמוביל אותנו לפרק האחרון. הלפרין מעיד על עצמו שהוא אדם אופטימי. הוא חושב שאפשר להתמודד עם השנאה ולנצח אותה. אבל הפרק שבו הוא מציע מה אפשר לעשות לא מאוד משכנע. יש שם כל מיני רעיונות והבחנות יפים, אבל אני לא רואה איך הם באמת מאתגרים את מנגנוני הכוח. מצד שני, אולי אפשר יהיה להגיע למשהו באמצעות התקפה רב-חזיתית, לא רק נגד השנאה אלא גם נגד מנהיגות רעילה ונצלנית. ואולי אפילו אפשר לנסות לנצל את השנאה ולהפנות אותה נגד המנהיגים שטיפחו אותה מלכתחילה?

אז מה השורה התחתונה? אני בהחלט ממליץ לקרוא את הספר. הטון אולי קצת דידקטי לפרקים, אבל יש בו הרבה חומר מעניין ומעורר מחשבה. אולי החולשה העיקרית של הספר היא הכותרת שלו. מה זה לעזאזל "אזהרת שוליים"? תרגום הכותרת לאנגלית יותר טוב: Warning! hate ahead (אזהרה! שנאה לפניך). אני הייתי חושב אולי על משהו בכיוון של "כוח השנאה". זה עוד לא לגמרי נכון, אבל שיפור לעומת מה שיש.