לפני מה שנראה כמו שנות דור, בעולם אחר, הייתה כאן מחאה חברתית. זה נראה היה כמו עניין מקומי וייחודי שלנו – דפני ליף שהקימה אוהל בשדרות רוטשילד במחאה על מחירי השכירות, חרם הצרכנים על הקוטג’ של תנובה שעלה ל-8 שקל, צעדת העגלות שהפנתה את הזרקור לעלות הגבוהה של פעוטונים וגידול ילדים בכלל. אבל אם עושים זום אאוט מסתבר שבאותה שנה היו מחאות דומות בכל העולם, כמו occupy wall street. איכשהו הכל היה מסונכרן.
הספר של אן אפלבאום, אוטוקרטיה בע"מ, מראה שגם תהליך נסיגת הדמוקרטיות הוא תהליך עולמי, ומסביר למה. מנקודת המבט שלנו נראה שהכל סובב סביב נתניהו. ההסתבכויות המשפטיות שלו וחוסר הכבוד לשלטון החוק. הפנייה שלו לימין הקיצוני והברית עם הדתיים. ההעדפה הברורה של החרדים על פני המשרתים והמילואימניקים. וכמובן, ההפיכה המשטרית. אבל שוב, אם עושים זום אאוט, רואים שיש תהליכים דומים בעוד הרבה מקומות. נתניהו אפילו מפגר אחרי ארצות שכבר ריסקו את הדמוקרטיה הרבה יותר ממנו, כמו הונגריה וונצואלה.
לפי אפלבאום, מה שמתחולל כיום בעולם הוא מלחמה של ממש בין שתי תרבויות שלטון, כשבמוקד המאבק נמצא הסדר העולמי שיהיה בתוקף בעשרות השנים הבאות.
בצד אחד של המאבק נמצאות הדמוקרטיות הליברליות. אלה מדינות שמנסות להתנהל בהתאם לערכים של ליברליזם, שוויון, זכויות אדם, ואחריותיות. במדינות אלה העם הוא הריבון, השלטון כפוף לחוק ונועד לשרת את העם, ומחלוקות נפתרות תוך דיון ושיתוף פעולה.
בצד השני של המאבק נמצאות מדינות שבהן יש שלטון קלפטוקרטי ששואף לנצל את משאבי המדינה לטובתו. זהו שלטון אוטוקרטי, כלומר שלטון ריכוזי שבו מעמד שליט קטן מטיל את מרותו על כל המדינה. כדי להבטיח את שימור השלטון לאורך זמן הוא פועל נגד כל סממן של דמוקרטיה, ומנסה לדכא כל ניצן של התנגדות. רק כך יוכלו להמשיך לשדוד את אוצרות המדינה.
אבל משטרים אוטוקרטיים מושחתים וקלפטוקרטיים היו קיימים במקומות שונים בעולם לאורך כל ההיסטוריה. מה שמייחד את התקופה הנוכחית, לפי אפלבאום, הוא התוספת ’בע"מ’. הכוונה היא שיש שיתוף פעולה חובק עולם בין המדינות האוטוקרטיות. בעבר שלטונות מושחתים היו מוגבלים לתחומי המדינה שבה שלטו. אבל כיום הרשת של מדינות אוטוקרטיות המתנגדות לדמוקרטיה נרחבת מספיק, והאינטרסים הכלכליים והאנטי-דמוקרטיים המשותפים חזקים מספיק, שהן יכולות לעזור זו לזו. אם האו"ם מטיל סנקציות על מסחר עם איראן, רוסיה וסין נחלצות לסייע לה, מוכרות לה חיטה וקונות ממנה נפט. אם מדינות המערב מנסות לבודד את רוסיה כדי שתפסיק לתקוף את אוקראינה, מיד איראן, סין, וצפון קוריאה מוכרות לה נשק. הודו קונה נפט רוסי זול שרוסיה לא יכולה יותר לייצא למערב. בלארוס נתנה לרוסיה להשתמש בשטחה כדי לתקוף ממנה את אוקראינה. הונגריה וטורקיה תומכות בה בהצבעות באו"ם.
מה שמעניין הוא שאין לאוטוקרטים החדשים אידאולוגיה מאחדת. חלק מהם מאמינים בקומוניזם, חלקם בפשיזם, ואחרים באיסלאם והשלטת חוקי השריעה. אבל הם מתגברים על הפערים האידאולוגיים האלה ומוכנים לעבוד ביחד. האידאולוגיה היחידה שניתן לטעון שמשותפת לכולם היא ההתנגדות לדמוקרטיה ולכל מה שבא איתה – זכויות אדם, הפרדת רשויות, שלטון החוק, ובעיקר האפשרות להחלפת השלטון. זו גם הסיבה שהם מתערבים בענייניהן הפנימיים של מדינות דמוקרטיות מערביות. הם יודעים שקיום דמוקרטיות מצליחות כאלה מסכן את המשטר שלהם עצמם, כי הוא מדגים שיש אלטרנטיבה טובה יותר. אז הם יעשו כל מה שהם יכולים כדי להרוס את האלטרנטיבה הזו ולהציג אותה ככישלון.
אפלבאום ללא ספק יודעת לכתוב. יש לה עבר עשיר בג’ורנלים מובילים, למשל האטלנטיק והאקונומיסט, וגם פרס פוליצר. הטיעונים שלה מבוססים על שילוב של רעיונות רחבים עם עשרות אנקדוטות קטנות. בחלק מהאירועים השתתפה אישית – היא נשואה לשר החוץ של פולין, שבשלב כלשהו גם ניסה לרוץ לנשיאות.
את הפרק האחרון בספר אפלבאום מקדישה למה שאפשר לעשות כדי לתמוך בדמוקרטיות ליברליות. דברים כמו הידוק הפיקוח הבין-לאומי על עסקאות כלכליות, כדי למנוע מעסקים לא חוקיים לפרוח. מאבק בפייק ניוז. הקטנת התלות הכלכלית באוטוקרטיות כמו סין. אבל האמת – זה לא מאוד משכנע. כן, אם כל כוחות האור יתאחדו ויפעלו באופן מתואם אפשר יהיה לעשות דברים נהדרים, אבל איך גורמים לזה לקרות? אפלבאום עצמה גם לא נשמעת מאוד אופטימית. בפסקה המסיימת את הספר היא כותבת: "סדר עולמי ליברלי איננו קיים עוד, והשאיפה ליצור סדר כזה כבר איננה נראית מציאותית. אבל ישנן חברות ליברליות, מדינות פתוחות וחופשיות שמעניקות לאנשים סיכוי טוב יותר לחיות חיים מועילים מאשר דיקטטורות סגורות. המדינות האלה רחוקות מלהיות מושלמות. […] אבל יש סיכוי להציל אותן, ובלבד שאלה מאיתנו החיים בהן יגלו נכונות לעשות את המאמץ להצלתן.”
בתקופה הקצרה מאז שהספר פורסם במקור, ב-2024, כבר היו כמה שינויים משמעותיים בעולם שאפלבאום לא צפתה. דונלד טראמפ נבחר שוב לנשיא ארצות הברית, ומראה סימנים ברורים לכך שהוא מתייחס אליה – ובעצם לכל העולם – כאל משאב שנועד להעשיר אותו אישית. מצד שני הוא חטף את נשיא ונצואלה, לכאורה כדי לאפשר למגזר העסקי שם לפרוח, אבל בעצם כדי להכפיף את הכלכלה שם לרצונות של וושינגטון. כך שהמצב יכול להיות עוד הרבה יותר גרוע ממה שאפלבאום חשבה. אבל מנגד, ממש לאחרונה ויקטור אורבן, ראש הממשלה הנצחי לכאורה של הונגריה, הפסיד בבחירות. זה מדגים את החולשה של האוטוקרטיות האלה: השחיתות שפורחת בהן גורמת בסופו של דבר לפגיעה כזו באוכלוסייה שהיא עשויה להתקומם. גם את זה אפלבאום לא צפתה.
אז האם המטוטלת תשוב בעתיד לכיוון הדמוקרטי ולצמצום האוטוקרטיות? אני מקווה שכן. אבל מה באמת יקרה רק ימים יגידו.
