שלום שלום,
נרגשת ושמחה ואפילו קצת חוששת מהחשיפה הראשונה באתר. אז אספר שכבר שנה ואפילו יותר (אבל מי באמת ספר) אני פה משוטטת כמו רוח רפאים ללא פרופיל, בלי שם וכינוי באתר, מתרשמת מסקירות שנונות וניהנת (אף פעם לא אבין איפה שמים את הי' במילה הזאת... אוף!) מהדיאלוגים של הקוראים ואני בכלל שמחה לגלות שיש קהילה קטנה אך קסומה של קוראות וקוראים שמשתפים את החוויות שלהם מקריאה, שמחים לגלות שותפים לאהבה לאיזה ספר או לאיזו סופרת או סופר נערץ ולפעמים הם אדומים מכעס כשמישהו או מישהי חולקים על דעתם. ההסתתרות היה טובה לשעתה אך כמו תינוק שנולד ממש היום, החלטתי להצטרף לחזית ולשתף ולהתכתב ובעצם להצטרף לקהילת סימניה. מקווה שאתם מתרגשים ומתרגשות כמוני.
התלבטתי קצת לגבי הספר הראשון שבה ארצה לשתף בחווית הקריאה אך כש"הר אדוני" עלה כאפשרות לא הייתה לו תחרות. זהו סיפור התבגרות יפהפה שמתרחש באיטליה בזמן מלחמת העולם השניה. ילד חמוד חמוד מתאהב בילדה שהיא בת גילו אבל כבר סבלה ועברה הרבה בחיים. יש בספר בומרנג שמסמל את מה שאנחנו הכי רוצים שמישהו שאנו אוהבים תמיד יחזור אלינו, ולפעמים הסיפור גולש לפנטנזיה אבל לא כזאת סתמית אלא כזאת שיש בה הרבה עומק והכי חשוב הוא שהספר נורא נורא מרגש ואני (שזולגת ממש בקלות) זלגה גם זלגה לא מעט בקריאת הספר ועד היום (עברו שלושה חודשים מאז שקראתי אותו) כשאני נזכרת בו עולה דמעה אחת בכל עין (אבל לא מאלה שזולגות) ואני מחייכת ככה סתם לעצמי. זהו. אז רק אסכם בזה שלדעתי הר אדוני הוא אחד הספרים האהובים עלי ביותר ונראה לי שבשביל ספרים כאלה המציאו את הספרות.
חנוכה שמח לכולם,
ערגה

"דון רפנילו אומר שמרוב שאנחנו מתעקשים, אלוהים חייב להיות קיים .ומרוב תפילות נהיית לו אוזן, ומרוב דמעות שלנו העיניים שלו רואות, ומרוב עליזות נובט החיוך שלו."
זהו ספרון קטן אבל גדול מהחיים. זהו ספר שנדמה כי הוא מלא בשקט או שהוא מפוהק כי הוא איטי מדי. אבל כל רגש כאן מתפורר לאלפי רסיסים ברעש של הר געש,. המילים יוצרות כמעין ריקוד של אותיות ואתה כקורא חושב עליהן עוד זמן רב לאחר שקראת. לא בגלל המתח ,או הדרמה, או אפילו העלילה כי אם בגלל הרגישות והשפה שהיא ניגון שבא מהלב. משהו אמיתי ומשכנע . נניח הוא כותב "אני עוצם את העין הטובה" (כאילו מחליט מה לסנן בעולם ומה לקחת אתו כילד ללב, לא כל דבר צריך לשאוב אל הביפנוכו. והנה עוד פנינה "המכנסיים ניצלו בישבן" הכוונה שפתאום שם לב שיש חור במכנסיים.(והאם אמא תכעס כי אין כסף למכנסיים חדשים?).

נאפולי מפורקת וענייה מאוד אחרי מלחמת העולם השנייה, כבר לא נשאר בלב מקום בשביל לשנוא אז כנראה משם מתחילים רק לאהוב בשביל האיזון. הדמויות בספר נעות בין מסכנות לגאונות שנכמר הלב. יש אפילו דמות שנקראת "הסנדלר עם הכנפיים" .יהודי שהגיע לנאפולי אחרי השואה עם גיבנת.
הוא רוצה לעוף לירושלים אבל אין רוחות מספיק חזקות שירימו אותו מהגיבנת ויסדרו לו כנפיים. ובינתיים הוא מתקן חינם נעליים לכל נאפולי שלא ילכו יחפים.

מה מבדיל אותנו בני האדם אחד מהשני בסופו של דבר? האם בטן מלאה או ריקה של ילד האם זה ההבדל ?הרי הצחוק הוא אותו צחוק והחיוך הפנימי זחוח על פני כולנו בין אם יש לנו כסף או בין העובדה רוצים עוד. והאושר שאנו כמהים לו ומחפשים אותו בחוץ נמצא בפשטות של החיים. נמצא בחיבוק, בטיפות על העלים בבקרים. בכבסים המתבדרים ברוח ויוצרים מעין צורות. הספר הוא תיאור של עוני אחד גדול בין סמטאות נאפולי מנקודת מבטו של ילד מתבגר אבל לגבי האושר, אל תטעו. האושר בא כאן בצרורות ובעיקר בפשטות של החיים והאהבה אליהם.. התיאור של העוני מלווה בשפה ציורית , בשפה מרמזת ,בשפה מתגנבת עד שהלב מתפוצץ לרסיסים כשקוראים
כל המיקרוקוסמוס הזה נמצא פה בספר ועוד מתבדחים עליו ברוח טובה. לרגע מזכיר סצנה מתוך קזבלן.

זה לא ממש סיפור כי אין פה נתח כבד של עלילה. זהו רישומון של ילד בן 13 בנאפולי שלאחר מלחמת העולם השנייה . לפעמים כשאין מבוגר בשטח הוא וחברתו מריה הכי מבוגרים שיש, הם לבד פורשים שמיכה של אושר על הגג מתחת לכל הכבסים התלויים, ושם נצמדים בנשימה כאילו הם בחלל רק שלהם .ושום זקן מטונף לא יניח יותר את ידיו על מרייה כי עכשיו יש לה חבר שישמור עלייה., לפעמים השפה מגיעה בניגון איטלקי, לעיתים בנאפוליטנית, בעיקר ניגון שצובט את השפתיים כי הם מחייכות לאורך כל הספר.

קטע יהודי מדהים מהספר:
באחד מהשאלות של הנער הוא שואל את דון רפניה האם מרוב שהוא נמצא בנפולי הוא נעשה נפוליטני? אז הוא צוחק ומסביר שהנאפוליטנים הם אולי אחד מעשרת השבטים של ישראל. ואז הוא שואל "מה איבדתם עשרה שבטים? ומה נשאר לכם? "הוא עונה לו "רק שניים נשארו ואחד הוא שבט יהודה, שממנו השם יהודים, שבא מהפועל להודות".
אז הוא שואל אם היהודים נקראים תודה?
ודון רפניה עונה לו "זה מה שהמילה אומרת אבל כל מי שחי צריך להקרא ככה, עם מלה של תודה"

ספר מיוחד הכתוב מנקודת מבטו של נער. השכלתו מינימלית אבל חוכמת הרחוב יצרה אצלו נסיון וחוכמת חיים. חי בעוני בשכונה עתיקה בנפולי. עובד בנגריה לפרנסת המשפחה זאת עקב מחלת אימו ומכיון שאביו מאד עסוק בטיפול בה.
הנער מאוהב במריה נערה שכנה בוגרת ממנו, ושניהם יוצרים לעצמם עולם סגור בו הם מנחמים זה את זה הן באהבה והן באוכל.
דמות יחודית נוספת בסיפור הוא הסנדלר היהודי, שורד השואה, שהגיע לנפולי בדרכו לירושליים ונשאר שם. גיבן, שנותר לבד בעולם ומקבל פינת עבודה בנגריה בה הוא מתקן נעליים. תושבי השכונה נותנים לו יחס חם ואוכל והוא בתמורה מתקן להם את הנעלים בחינם, אחרת הם הולכים יחפים.
תאורי השכונה בנפולי מאד מוחשיים וללא כל ציפוי רומטי. והסיפור כולו מאד נוגע ללב.
פרט מענין שלכל הדמויות יש שמות ורק הנער ללא שם.

שמו של הספר "הר אדוני" ותמונת הבומארנג הנראה כצלב מתעופף וטס גבוה נראים בעיני כסמלים המספרים את המחשבה שמסתתרת מאחוריהם.
ונשאלת השאלה למה הסופר ארי דה לוקה להשתמש בסמלים דתיים כמו שם הספר
"הר אדוני" או מה ראה להפגיש את הקורא עם דמותו הטרגית והמעוותת של היהודי הסנדלר הגיבן דון רָפָניֶלו אשר למרות כל הסבל שעבר עליו הוא אישיות של נתינה הוא תופר ומתקן בחינם נעליים לכל עניי העיר איש חכם ובעל דעה וידע , איש רוחני הנושא עיניו ונפשו לירושלים .
"הוא עושה למחשבות מה הוא עושה לנעליים מניח אותן על הדוכן הפוכות ומתקן אותן" ואומר בהתרסה לאלוהים "אנחנו בלי פספורט, בלי זכויות, אנו בני אדם חיים מסורבי מוות צריך לקבל גם את העונשים ההיתוליים שלו" , גם שמה של הנערה "מריה" שלמרות היותה מנוצלת מינית דווקא היא מתגלית כנשמה טובה וטהורה. וגם הופעת "החמור" בתחילת הספר וגם בסופו " בכתבי הקודש יש רבה ידיעות על החומר בהמה מועילה , מעריכים אותה, אבל הצעקה שלו לעומת זה היא חסרת תועלת ענקית , נוגעת רק לו ולאלוהים" וכן סמלית דמותו של הנגר מאסטרו אריקו שמזכירה יוסף הנגר בעלה של מריה ועוד.
הספר הוא סיפורו של נער מתבגר אשר בתוכו בוערת תשוקה בלתי מוסברת דמויית בומארנג שבתמונת הספר הוא נראה כמו צלב מתעופף. הבומרנג של הנער רוצה להתפרץ מתוכו ולהשתלח הרחק ולא ידוע אם שחרורו יהיה לטוב או לרע "יחד גדל גם הרוע יחד איתי עם כח הזרוע לשחרר את הבומרנג גדל כוח שמסוגל לתקוף" "מהלך מוטעה של האחר מסיר את "המסמרים" מהמכסה , והדם הרע מזנק החוצה" ההוכחה לכוחו המתפרץ נמצאת בסוף הספר הנער "מכבה את העין הטובה ומשחרר את הבומארנג שפוגש בדיוק את היהודי הסנדלר עם הכנפיים והנוצות "העולה והולך למקום העקבה המתלקחת של הבומראנג". (שנשמע כקורבן עולה.) ואז הנער חוזר ופוקח את העין הטובה, תופס את הצל הפושע הרוכן מעל מריה ומשליך אותו מהמרפסת בחוזקה.

נראה כאילו הסופר משווה את רָפָניֶילו היהודי הגיבן כקורבן נצחי של הרוע בעולם.
כמו ישו בזמן צליבתו בגולגולא ששם הוא נצלב ביחד עם עוד פושע והיה קורבן עולה. בסוף הספר אנו מוצאים שוב את מוטיב החמור הקול שיוצא מגרונו של הנער שאומר:
"זה קול, זה הקול שלי, נעירת חמור שקורעת את ריאותי, אני צועק ובשביל הצעקה שלי אין מקום על גליל הנייר ומעל מונדידיו" בגאולה המשיח יבוא על חמור ככתוב בספר זכרייה פרק ט' גִּילִי מְאֹד בַּת צִיּוֹן, הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלִיַם, הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ, צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא, עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר, וְעַל עַיִר בֶּן אֲתֹנוֹת" שהוא המשיח!
בעיני נראה כאילו מדובר במחאה כנגד העוול וההשמדה שעבר העם היהודי , ודמותו של הנער שאיננו יודעים את שמו מסמל את הדחפים הנפשיים והגופניים החבויים בתוך כל אדם עוד מנעוריו והם מפרצים בסופו של דבר לטוב או לרע
חיה הלר

חמש עשרה שנה לאחר מלחמת העולם השנייה, אירופה עדיין תחת רושם הימים השחורים ההם. גם באיטליה עוד מלקקים את פצעי הימים ההם. לעיר נאפולי, עיר איטלקית עם ניב ייחודי לא רשמי, מגיע לאחר המלחמה יהודי סנדלר עם גיבנת, עם לב רחב ונפש פיוטית. הסנדלר הגיבן עובד בסמוך לנגריה שם עובד נער מתבגר בין סמטאות העוני של עיר הנמל הצפופה, ללא אביו הסועד את אמו החולה, עם הסנדלר היהודי והנגר הנוצרי, ועם נערה אחת.

הסנדלר הוא דמות חצי פנטסטית, טובת לב, נדיבה וחכמה, הסובלת ייסורים: "המלחמה ניקתה לי את הלב ורחצה את הכנפיים שלי בסיד, כשהיא נגמרה הייתי מוכן לעלות בהר אדונ-י", בעיני מין הכלאה לא ברורה של דמות הנוצרי האידאלי והיהודי הראלי. הנגר הוא אדם מעשי, חביב, אבל גדול-גוף וארצי ואחד שיודע לעמוד על שלו. "היממה היא טעימה אחת", כך הוא חוזר ואומר, כלומר אין זמן לדיבורים, יש לנצל את הזמן היטב. מהשילוב של שניהם יחד זוכה הנער לתחליף אב.
הנערה מריה, השכנה שחוותה ניצול אכזרי מבעל הבית, תזרז את התבגרותו של הנער ותעמת אותו בכל כרחו עם האלימות והכיעור של החיים, אבל גם עם היופי ועם האהבה הבוסרית, שהרי "אצלנו חייבים לגדול בריצה", כך מעיד המספר. מריה גם תלמד אותו להכיר את עצמו: "מריה אומרת שאני ישנו. אני שואל, לא יכולתי להבחין שאני ישנו בעצמי? כנראה שלא. כנראה שיש צורך באדם אחר שמודיע".

זהו רומן חניכה הכתוב פרקים קצרים, לפעמים אפילו פרגמנטים. הכתיבה רזה ותמציתית, משובחת, מדויקת, כזו שרק מוסיפה עומק ולא גורעת. בסיפור משולבים טוב לב ונאמנות עם רוע ואכזריות, כאב וצער עם שמחה, יופי ומיאוס, תמימות ופיקחון, ובמילה אחת – חיים.
"השמש טובה למי ששוכב ומקבל אותה במנוחה, בשביל מי שנושא את השמש על גבו מאור ראשון עד ערב, השמש היא שק פחמים".

תוך כדי קריאה נזכרתי בספר 'המחברת הגדולה' אשר כמו כאן הכתיבה הצנומה והכמעט מיתית עושה את הקריאה לחוויה נדירה שרק משתבחת עם הקריאה החוזרת.

לפי דעתי עוד לפני שהסופר הזה כתב את האות הראשונה שלו הוא עשה עם עצמו ועידה בשביל להחליט על הכמה דברים.

דבר ראשון והכי חשוב שהוא החליט עליו זה שלא יהיו אצלו מסכנים יעני לא משנה כמה האנשים שהוא יספר עליהם יש להם חיים מה שאנחנו חושבים שהם קשים הוא לא ידבר על זה בכלל. במקום זה הוא יראה את האמת שאתה רואה מתי שאתה חי באיזה מקום כל יום. שבכל מקום יש גם שמחה וגם עצב ולא תמיד זה קשור במצב הכללי שלך יעני אם אתה חי באיזה מקום של עוני או באיזה מקום עם בעיה. השמחה והעצב על פי רוב זה על הדברים הקטנים שאתה נתקל בהם בלי שתחשוב על זה.

אני חושב עוד החלטה שהוא החליט עליה זה שהוא לא ירים את הקול שלו. אני חושב שזה החלטה עם הרבה שכל בגלל שמתי שמישהו מדבר איתך והקול שלו שקט אתה עוד יותר סותם את הפה שלך ומנקה את המוח שלך בשביל לעשות דרך למילים שיצליחו לבוא אצלך.

בגלל זה יצא לו ספר הכי יפה. הוא בשקט שלו ובעדינות שלו מספר על ילד אחד בגיל שלוש עשרה ועל איך שהוא נהיה גבר שכבר לא ילד וזה מסופר בשכונה של הכי עניים בנפולי ואפילו שקורים שם דברים גם מאד קשים ואפילו שגם יש בסיפור אנשים שעברו גם את השואה אתה לא מרחם על אף אחד. אתה רק אוהב את האנשים ויש שם כל כך המון תקווה שאתה היית יכול להאמין שאנשים יש להם כנפיים ואפילו שיכולים לעוף.

בשביל מישהו שקצת נאבדה לו האמונה בזמן האחרון (אמונה בבני אדם אני מתכוון) זה ספר הכי טוב לעכשיו.

חביב מאוד כספר לבני נוער, כחומר למידה בשיעורי ספרות בביה"ס, או כבסיס לסרט להצגות יומיות בבתי הקולנוע של "לב".. זה בוודאי לא ספר רע, אבל מדובר בסופו של דבר בכל זאת בקיטש. קיטש של עוני, קיטש של דרום איטליה, קיטש של התבגרות, קיטש של יידישקייט. לחובבי הז'אנרים הללו בלבד.

הנה כמה דוגמאות לגאונות שהיא ארי דה לוקה/הר אדוני:

"מרייה, אני שואל, האם זאת האהבה שיש בשירים ? 'לא', היא אומרת, 'ההיא אהבה של עצב, סמרטוט של דמעות ואנחות, אוף, כמה שהיא מעצבנת. האהבה שלנו היא ברית, כוח להילחם'" (עמ' 92).

"הוא רואה שנשארתי לידו, וממשיך: 'כשיש לך געגועים, זה לא חיסרון, זאת נוכחות, זה ביקור, מגיעים מרחוק אנשים, עיירות, ואורחים לך קצת לחברה'... הוא עושה למחשבות מה שהוא עושה לנעליים, מניח אותן על הדוכן הפוכות ומתקן אותן" (עמ׳ 104).

למרות מה שכותב מנחם פרי ברשימה שלו "על הספר" שבסופו, כי ההתרחשויות בספר יכולות למלא רומן של דוסטוייבסקי, דווקא עלילת הספר לא היתה לדעתי הצד החזק שלו. לא הרבה קורה, אבל מה שקורה - קורה עם כל הלב.

הצד המדהים של הספר הוא הדמויות, הכתיבה, הרעיונות. איך דה לוקה כותב ספר כאילו קליל, על נושאים כל כך כאובים, ולמרות הדברים הרעים שקורים אתה לא יוצא מהקריאה בהרגשה רעה, אלא בתחושה שזכית עכשיו להתגלות, התגלות של "הר אדוני". התגלות של ספר מופת.

יופי.

סיפור יוצא דופן ומרגש על התבגרות והתאהבות. נמצא אצלי בספרייה ולא מתכוונת למכור אותו :)