"מושג האינטימיות השתנה מקצה לקצה, הגבולות בין הַפְּנִים לחוץ נמחקו מזמן. הנהייה אחרי לייקים הם היום הדרך לחיות, הדרך להיות בעולם." (עמ' 202)
דלפין דה ויגאן כתבה סיפור בעל אמירה נוקבת על המציאות העכשווית, בה נדמה כי הרשתות החברתיות הם המציאות, הם החיים האמיתיים. ואם אתה לא שם - אתה לא קיים.
במרכז הסיפור עומדות שתי דמויות מרכזיות שלכאורה עולמן הכי רחוק האחת מהשנייה, הן שונות, לא נראה שמשהו יחבר ביניהן, אבל החיים הפגישו אותן.
יש להן גם מהמשותף. שתיהן הגיעו לפריז מהפרברים. הן ידעו מגיל מאוד צעיר מה הן רוצות ופעלו בנחישות להשיג את מטרתן.
האחת - בקדמת הבמה ותמיד באור הזרקורים.
ואילו השנייה- מאחורי הקלעים, תמיד בצללים.
מלאני דיור היא רעיה ואם לשני ילדים קטנים : סאמי וקימי. חיי משפחתה, ובעיקר שני ילדיה פרושים לעיני חמישה מיליון האנשים המנויים לערוץ היוטיוב אותו היא מתחזקת ומתפעלת כמעט 24/7. הכל מצולם ומתועד.
צילום עשרות סרטוני אנבוקסינג של מוצרים עימם יש למשפחה שת"פ, אתגרים שהאֵם ממציאה לילדיה, בדרך כלל גם הם קשורים במוצרים של רשתות ענק אותם הם מפרסמים, לעיתים בפרסומת סמויה, וגם אם הפרסומת נכנסת בדלת האחורית, כך או כך המשפחה גורפת לכיסיה הון עתק.
קלרה רוסל היא שוטרת צעירה ופדנטית אשר שום דבר לא חומק אצלה מתחת לרדאר. היא יסודית, העבודה עבורה היא בגדר שליחות.
שתי הנשים ייפגשו ביום שקימי הקטנה, בִּתָּהּ של מלאני, הילדה עם תלתלי הזהב ופני המלאך, תיעלם במהלך משחק מחבואים עם שאר ילדי הבניין.
הילדה הזו, שנראתה ונצפתה במאות סרטונים וסטוריז, בשלל תלבושות ומצבים, דווקא ברגע האמת לא נראתה על ידי אף אחד, ונעלמה כאילו בלעה אותה האדמה.
"הילדה בת השש נעלמה בתוך העולם, העולם האמיתי, זה שקלרה אמורה להרחיק מעליו סכנות. אבל קימי דיור גדלה בתוך עולם מקביל, וירטואלי, שכולו בדיה, אותו קלרה לא הכירה. עולם שציית לחוקים שלא היה לה מושג לגביהם." (עמ' 57)
במהלך החקירה חושפת הסופרת את הקורא אל תוך העולם הלכאורה זוהר, אך כשמורידים ממנו את הפילטרים מתגלה האמת המכוערת והקשוחה. דה ויגאן מתארת עולם של ילדים החיים כמו עבדים בידי הוריהם, ילדים שאין להם ילדות, אין בחייהם ספונטניות, ילדים הנתונים להוראות בימוי, הנדרשים להלל ולשבח שלל מוצרים אשר הם אלו המניעים את המכונה המשומנת המכניסה את הכסף (והרבה ממנו) לכיסם של ההורים, ובמיוחד לאֵם השאפתנית אשר לא נחה לרגע. ילדים ש מגיל צעיר מאוד ממש עובדים קשה, ילדים שכעבור שנים כשיגדלו, ידרשו את הילדות שנגזלה מהם, ילדים שיגיעו לטיפול נפשי כדי לתקן את הנפש שלהם שהסתכסכה ונשברה בידי האנשים שהיו אמורים להיות הכי קרובים אליהם, שהיו אמורים להגן עליהם ולגדל אותם בטוב ובביטחון, אלא שלהם לא היה יום אחד של שקט.
יש משהו מאוד מתוק ותמים בסרטונים אותם מעלים בלוגרים אשר משתפים בהם את ילדיהם. יש כמה כאלו שאני נהנית לצפות בהם. לא קשה להבין מתי הסרטון זורם וטבעי, ומתי הוא מבוים ונושא שת"פ.
אחרי הקריאה בספר פתאום עצרתי לחשוב על אותם הילדים, ולראות את הדברים באור קצת אחר.
דלפין דה ויגאן יודעת לספר סיפור, זה ספרה הראשון שאני קוראת, וגם את ההתחלה שלו היתה לי קצת איטית, מהר מאוד לא יכולתי להניח אותו מהיד.
ספר מציאותי, מעורר מחשבה, ומומלץ בחום.


















