הספר כולל ארבע נובלות, שכל אחת מהן מוקדשת לעשור אחר המאה ה-19- החל משנות הארבעים וכלה בשנות ה-70' של המאה ה-19. אלה נכתבו ופורסמו (1924), ארבע שנים אחרי "בעידן התמימות", ספר שזיכה את וורטון בפרס פוליצר (1921), האישה הראשונה שזכתה בפרס זה. כל נובלה מוקדשת לעשור נפרד, אך כל אחת מהן מתפרסת מעבר לעשור מסוים. כולן מתמקדות בחייהם של אלו השייכים למשפחות העשירות של העיר ניו-יורק. הן נחשבות כמשלימות את "בעידן התמימות" וכוללות דמויות מספר זה. אחת הנובלות מתרחשת בבית בו גדלה וורטון.
וורטון ידעה על מה היא כתבה. היא גדלה במשפחה ניו-יורקית מכובדת ומבוססת כלכלית בניו-יורק ובסביבתה. בעלה השתייך אף הוא לאליטה ניו יורקית המתוארת בספריה. יתרה מזאת, כנערה היא הצטרפה למשפחתה לשנים של נדודים באירופה ושלטה במספר שפות אירופיות. כאשה בוגרת חיה בצרפת מספר שנים ובכלל זה במהלך מלחמת העולם הראשונה. הרקע הזה רלבנטי לארבע הנובלות שבכולן מוצגות המשפחות "האריסטוקרטיות". אלה אכן מהוות את האליטה המקומית אף הן גם קרתניות בכל האמור ליחס המתבטל כלפי אירופה הקלאסית בתחומי האופנה והאמנות.
ההתלבטות שלי לגבי קריאת ספר זה נבעה מעיסוקו במעמדות שלא מעניינים אותי. מעטים יאמרו שצ'כוב נעדר כשרון ספרותי או יכולת תיאור וניתוח, ובכל זאת, סומרסט מוהם תהה איזה עניין עשוי להתעורר בספריו של צ'כוב המתארים מעמדות שנעלמו זה מכבר מן העולם. אפשר כמובן להתווכח עם גישה זו, אך היא ראויה להתייחסות גם במקרה של הספרים של וורטון.
התרשמתי מאד מיכולת הכתיבה, בניית העלילות ואיפיון הדמויות של וורטון. כל זה לא היה מספיק עבורי – הנושא לא מספיק מעניין אותי, אך וורטון השכילה להוסיף לכל סיפור גורם נוסף והוא כיצד היחיד מתמודד עם בחירות שעשה בשעה שהם נוגדים את הקוד המקובל בחברה. בזכות תוספת זו היא הפכה את הסיפורים לכאלה החורגים מהרלבנטיות של זמן ומקום וזו מעלתם העיקרית, אם כי לא היחידה, בעיני.
כך בנובלה "שחר כוזב" כשלואיס, בנו של אחד מהעשירים נשלח לסיור חניכה באירופה כדי להפוך לגבר ולהרחיב את אופקיו האמנותיים, לרכוש אוסף תמונות לגלריה המשפחתית (וגם להרחיקו מנערה לא ראויה בעיני המשפחה), הוא חוזר עם אוסף לא ראוי בעיני אביו הקרתן וגם נושא לאשה את אותה נערה וכתוצאה מכך נאלץ לשאת בתוצאות.
בסיפור "רווקה זקנה" דיליה, מופת לדרך בה המשפחות העשירות ההנציחו את מעמדן המורם מעם, ודודניתה שרלוט, "הכבשה השחורה" של אחת מהמשפחות העשירות, נאלצו למצוא דרך להבטיח את השארותה של בתה של שרלוט שנולדה מקשר מחוץ לנישואין בתוך אותה אריסטוקרטיה ניו יורקית. וורטון היטיבה לתאר את הנורמות המקובלות ואת הדילמות העומדות בפני הנשים ו"מסבכת" עוד יותר את העלילה כאשר מתברר מי האב.
גיבור הסיפור השלישי "הניצוץ" הוא דיילין. דיילין חרג המכללים והצליף בשוט על רוכב פולו שהתעלל בסוסו לאחר משחק פולו. התקרית הזו שימשה את וורטון כדי להאיר את הסיבה למעשה "בלתי נתפס" זה באותה חברה והיא הצלקות שנשא אותו דיילין ממלחמת האזרחים. מלחמת האזרחים מטואטאת מתחת לשטיח וכמעט ואינו מוזכרת כלל בשיחות החברה באותה עת.
הנובלה "יום השנה החדשה" עוסק, לכאורה, ברומן שאישה נשואה בשם ליזי הייזלדין ניהלה עם הנרי פרסט. וורטון בדרכה האירונית מפרטת את התגובה השלילית בחברה, אך לקראת סוף הסיפור וורטון חשפה מה עמד מאחורי הרומן הזה ומה הניע את ליזי לפעול באופן לא מקובל. באמצעות השיחה בין המאהב לבין ליזי וורטון חושפת את התביעות, ההתחסדות ומראית העין המקודשת בחברה הגבוהה.
וורטון היטיבה לתאר את הדמויות הן חיצונית והן את פנימיותן. היא השכילה לבנות דמויות מורכבות ובעיקר משכנעות. בצד איפיונים אלה גם החברה הגבוהה, שאותה וורטון הכירה היטב, מתוארת באופן בהיר ומשכנע.
כך השקפותיו של רייסי, האב השתלטן בנובלה "שחר כוזב", מתוארות בתמציתיות: "חלום חייו של מר רייסי, פסגת שאיפותיו ותשוקתו הגדולה היו...ליסד שושלת, ולואיס היה האמצעי היחיד שעמד לרשותו (בנות לא נחשבו – ד.ס.). האב האמין בזכות הבכורה, בסדר הירושה, בשלמות הנחלה, בכל פולחן מסורת בעלי האדמות האנגלים. איש לא הילל בקול רם יותר ממנו את מוסדות הדמוקרטיה בארצו, אך לא עלה בדעתו שהם נוגעים לתחום הפרטי אך החשוב יותר של המשפחה...".
גם הרלסטונים האריסטוקרטים, בסיפור "רווקה זקנה" זוכים לניתוח נוקב: "מוצאם היה מהמעמד הבינוני האנגלי. הם לא באו למושבות כדי למות למען אמונה נעלה, אלא כדי לחיות למען חשבון הבנק.....השבט כולו נרתע בחוש מדתות חדשות כשם שנרתע מאנשים שמוצאם אינו ברור דיו. בהיותם ממסדיים עד לשד עצמותיהם הם ייצגו את הגורם השמרני המלכד כל חברה חדשה כפי שהצמחיה הימית מייצבת את קו החוף...לדור הרביעי של בני רלסטון לא נותרו עוד עיקרי אמונה, פרט להקפדה על כבוד בתחום הפרט ובעסקים. את השקפותיהם על חיי הקהילה וענייני המדינה קיבלו מהעיתון היומי, ומלכתחילה בזו לעיתונים. משפחתם כמעט לא השפיעה על גורל ארצה, אלא רק מימנה את המדינה שבדרך כשכבר אפשר היה לעשות זאת בלי להסתכן".
כך, שני מאפיינים אלה בכתיבתה של וורטון עוררו אצלי עניין רב בתקופה , במעמד ובמקום שכשלעצמם לא עוררו אצלי עניין רב. לכך, אפשר להוסיף את הכתיבה של וורטון הפורשת יריעה רחבה ומעמיקה של התקופה ומקצת הדמויות שאחיו בה, הפכו את הקריאה של הנובלות לחוויה מהנה ומתגמלת.
השורה התחתונה: סיפורים כתובים היטב, המבוססים על הכרות מעמיקה של הסופרת עם החברה הזו. חדות אבחנה ונסיון חיים עשיר של הסופרת הופכים את הקריאה למעניינת במיוחד.
