מדובר בספר מסוג הספרים המעצבנים. מאותם הספרים שפתאום בשליש האחרון שלהם הופכים את עורם, הופכים עמוקים, מעניינים ובעצם מוכיחים מדוע הקריאה בהם הייתה שווה. השליש האחרון של הספר הזה כל כך שונה בשפת הכתיבה שלו שכמעט אפשר לחשוב שאולי מדובר בספר אחר, או שאולי יותר הגיוני, עברה תקופה ארוכה שבה הסופרת עצרה את כתיבתה ואז שבה אליה.
אתחיל ואומר שאין שום קשר בין הכריכה והשם המפולפלים למה שקורה בפועל ברומן הזה. זהו סיפורה של קני, אישה גדולת ממדים שלאחר פרידה מבן זוגה בשלוש השנים האחרונות מגלה כי הוא כתב עליה בטור העיתון בו הוא עובד. קני אמנם מוזכרת שם בשם בדוי אך הכותרת "לאהוב אישה גדולה" לא משאיר מקום לספק. קני יוצאת למסע של אהבה עצמית וגילוי שלאחר הפרידה. היא תצטרך להגיע למקומות הנמוכים ביותר כדי למצוא לעצמה שלווה פנימית ואהבה עצמית. מסעה יעבור התפתחות בקריירה, בחיי האהבה וביחסים עם משפחתה.
לא אשקר, בתחילת הספר ציפיתי למשהו אחר. עניין דימוי הגוף ריחף שם באוויר אבל לא הצליח להיכנס לעומקים רגשיים ולרדת לשורש העניין. כל הזמן חשתי שהדמות חגה סביב ומספרת לעיתים סיפורים לא רלוונטיים. אולי זה גם היה חלק מהרעיון, חוסר ההתמודדות של הדמות עם הבעיות ברבדים היותר עמוקים שלה.
הקריאה הייתה שווה למען השליש האחרון שקורים בו דברים מפתיעים למדי. התפתחויות עלילתיות לא צפויות ומהלכי דמויות שמקבלים פתאום משקל מפתיע. בסופו של דבר אפילו הצלחתי להתרגש. אבל כן, בהחלט הייתי שמחה אם הכנות של סופו של הסיפור הייתה באה לידי ביטוי לכל אורכו. כך או כך, נראה שדימוי גוף זהו נושא שתמיד יהיה רלוונטי וכנראה שלא יחלוף אף פעם מן העולם. נושא שכל אחד יכול למצוא בו את סיפורו בצורה זו או אחרת.
"ואולי כל מה שאני צריכה זה אומץ להודות, שמה שאני צריכה זה מישהו להישען עליו."


















