הפעם, ברשותכם, אתחיל בהמלצה אישית - מתבקשת יש לומר, למי לא מיועד הספר.
א) למי שציור העטיפה גורם לו לחשוב שהספר מכיל 345 עמודים נוטפי הורמונים.
צר לי לאכזב: כמעט ואין בספר מין, מלבד שמו של כלבה של הגיבורה - "ניפקין"...(גשו ל- Google).
ב) למי ששם הספר נותן תחושה שהנה הוא מתכרבל במיטה בחברת גברת עסיסית, מן הסתם ביום חורפי וקר, ואולי משמשת לו חימום לפנטזיותיו.
ג) למי שרואה (תמיד) בשמנים/ות מוש

לפעמים יוצא לי לקרוא ספר ממש מוצלח מה שגורם לי לחפש ספרים נוספים של אותו סופר ואז יש שתי אפשרויות- או שגם שאר הספרים שלו מוצלחים (ואז זה סבבה) או ששאר הספרים שלו לא מוצלחים שזה מאכזב מאוד. גם לאכזבה הזו יכולות להיות שתי תוצאות אפשריות. האחת- למרות שאני מתאכזבת אני לא מתייאשת ולכן ממשיכה לקרוא ספרים נוספים של אותו סופר בתקווה להינות שוב כמו הספר ההוא שקראתי שלו אי פעם מזמן. התוצאה השניה- להתאכזב ול

מי לכול הרוחות כתב את המאחורה של "ישנן בנות"?
ממש אבל ממש בושה לקרוא את זה:
"עשר שנים חלפו מאז כתבה קני שפירו את ספרה האוטוביוגרפי והשנון, 'ילדות גדולות לא בוכות', שבו אִמה יוצאת מן הארון, אביה יוצא מחייה והחבר לשעבר מספר על חיי המין שלהם במגזין שמופץ בכל רחבי ארצות–הברית"
ספר "ילדות גדולות לא בוכות" כתבה פרנצ'סקה קלמנטיס
וקני שפירו היא גיבורת ספר " טוב במיטה" של <mark>ג'ניפר ויינר</mark>
לפחות מי שכות

ביקורת ספרים וסדרות: בזמן שהשקעתי ושקעתי בספר הזה על 511 עמודיו, מתוך תקווה שיהיו לי 511 עמודים של חוויה, השקעתי ושקעתי במקביל בצפייה בסדרה "אמילי בפריז". ההבדל שכאן לא היו לי תקוות. ידעתי שמדובר בסדרת ממתק חסרת כל ערך מעבר להעברת הזמן בחיוך מול שוטטות של הדמויות בפאריז. אבל מול "גברת" דווקא היו לי קצת ציפיות. כל מה שכתוב בתקציר על גב הספר מבטיח גבוהות. אך לא כך היה. בקצב מסחרר - יתר על המידה לטעמ

ממש מוזר. כאשר חיפשתי את הספר באתר "סימניה" מתברר שיש עוד ספר עם אותו השם ואפילו שם המשפחה של הסופרת דומה. <mark>ג'ניפר ויינר</mark> מול אורלי קראוס-ויינר
מעניין.
אז אני קראתי את הספר של <mark>ג'ניפר ויינר</mark>. "כמעט מושלם"
זהו ספר נחמד, אפשר לקרוא.
מספר על מאחורי הקלעים של עולם הטלוויזיה. ספר חביב, קל ונחמד.
זהו ספר מאוד "אמריקאי". מספר על בחורה שבילדותה עברה תאונת דרכים קשה ובעקבותיה התייתמה מהוריה ונשארה מצולקת

אני כל פעם מחדש כשרואה ספר חדש של ויינר: "הי! ספר חדש של <mark>ג'ניפר ויינר</mark>" אני כל פעם מחדש כשסוגרת את העמוד האחרון: "איזו אכזבה". אמנם לפעמים האכזבה קלה (כמו במקרה זה) ולפעמים מרה (כמו בספרים אחרים) אבל נראה ש"רעידות אדמה קלות" היה הצלחה חד פעמית של ויינר. אולי בפעם הבאה כשאראה ספר חדש של ויינר על המדף פשוט אקח במקומו את "רעידות אדמה קלות" ואקרא אותו שוב במקום לקרוא את החדש ואהנה יותר (אני גם ככה חצי

אהבתי מאוד את ספריה הקודמים של <mark>ג'ניפר ויינר</mark> ולכן בלי היסוס השאלתי גם את הספר הזה. ובכן במילה אחת- אכזבה. בשתי מילים- משעמם נורא. הסוף נחמד אבל לא שווה לסבול את כל הספר בשביל זה על שלל התיאורים והפירוטים המוגזמים. אולי אם היו מקצרים את הספר בחצי היה יוצא ממנו משהו סביר. בקיצור- אפשר בהחלט לוותר.

מדובר בספר מסוג הספרים המעצבנים. מאותם הספרים שפתאום בשליש האחרון שלהם הופכים את עורם, הופכים עמוקים, מעניינים ובעצם מוכיחים מדוע הקריאה בהם הייתה שווה. השליש האחרון של הספר הזה כל כך שונה בשפת הכתיבה שלו שכמעט אפשר לחשוב שאולי מדובר בספר אחר, או שאולי יותר הגיוני, עברה תקופה ארוכה שבה הסופרת עצרה את כתיבתה ואז שבה אליה.

אתחיל ואומר שאין שום קשר בין הכריכה והשם המפולפלים למה שקורה בפועל ברומן הז

בת מצווה. קהילה יהודית בארצות הברית. משפחות מורכבות. יחסי אם-בת. זה הנושאים העיקריים בספר. המושגים קצת שונים מאשר בארץ. בת מצווה שם חוגגים בגיל 13, כמו לבנים, והנערה קוראת בתורה, כמו בן. זה דומה יותר ליהדות רפורמית מאשר ליהדות אורתודוכסית, אבל זו עדיין יהדות, באיזה אופן.
יש בספר אמא שהיא סופרת שכתבה ספר מביך רב מכר, ובת שלא ידועת מה האמת בספר הזה ומה לא. בזמן שהבת מפלסת את דרכה בתחילת גיל ההתבגרו