אתם מכירים את זה שכשחוזרים מחופשה זוגית בלי הילדים, אומרים חייב לעשות זאת יותר? אז אומרים, אבל בפועל לפחות אצלנו בסוף זה זה קורה פעם בשלוש שנים בערך. כשארזתי לנסיעה המיוחלת לוינה, התלבטתי אם לזרוק למזוודה את הספר שאני קורא, ואמרתי לעצמי לא, סוף שבוע זוגי, תתעסק בזוגיות ולא בספר. אבל אז בנתב"ג יש סטימצקי, רק עשיתי סיבוב להציץ, מה יש לי לחפש בדיוטי פרי? והספרון הקטן הזה לכד את עיניי. אמרתי לעצמי, נו שטפן צוויג, יליד וינה, מה יכול להיות יותר הולם. סיפרון, נובלה, 92 עמודים, אני אקרא בטיסה וזהו. רק שלא לקחתי את משקפי הקריאה, זוכרים שהחלטתי בבית לא לקחת ספר? אז למה משקפיים. וידאתי שהפונט מתאים ל 48 שנותיי, שילמתי, פגשתי את הנפש התאומה שלי מחוץ לסטימצקי, התכוונתי להסביר על זיקתו של צוויג ליעד אליו אנו טסים, שזה ספרון קטן אסיים בטיסה, אבל היא רק חייכה את החיוך שלה שמכיר אותי הכי טוב.
צללתי לספר בטיסה, כשאני מקפל את רגליי בחלל המוגבל שמחלקת תיירים מספקת לנוסע גבוה כמוני. לא הרגשתי את הטיסה (אני שונא טיסות) פשוט נשאבתי לסיפור, וקראתי אותו בנשימה עצורה. לשטפן צוויג יש יכולת נדירה להכניס את הקורא להלך הרוח של הדומויות שלו, הוא מבין את נפש האדם, ומטיב לתאר מהלכים נפשיים. עזבו אתכם משחמט, מדובר בנובלת שפיות. הסיפור של השחמט הוא סיפור מסגרת טוב, שכתוב טוב, ההפלגה, אלוף השחמט המוזר, כל זה תפוארה נאה למהלך הנפשי שעובר הגיבור האמיתי בשבי הנאצים. לא שבי כפי שאנחנו מדמיינים, מחנה ריכוז, זוהמה, מוות חולי ורעב. שבי במלון בחדר שתכולתו קבועה לא משתנה מיום ליום, וחקירות אינסופיות. התחושה להיות כלוא בחדר ללא גרוי אינטלקטואלי ללא מגע עם העולם החיצון, כשנותנים לך "לטפס על הקירות" בין חקירה לחקירה מוכרת לי מאפיזודה שהיתה לי בצבא (ברשותכם לא אכנס לזה), אבל מדובר בשיטת עינוי סופר יעילה.

הספר מומלץ עם כל הלב, (אגב התקציר לא מעניין, ולא עוסק בעיקר הסיפור, אז תתעלמו ממנו).

משחק השחמט הוא ספורט, ספורט למוח. משחק בו יושבים, אחד מול השני, שני יריבים קשוחים. ריכוז, סבלנות, שימוש בטקטיקה הנכונה - כל אלה עושים את ההבדל עבור מי שמנצח ועבור מי שמפסיד במשחק הפסיכולוגי והשכלי הזה.

כדי לשרוד במלחמה הגדולה הזו שנקראת 'מלחמת העולם', או במילים אחרות "לנצח" בה, אדם צריך להיות עם מוח של שחקן שחמט. כלומר, לחשב את מהלכיו בחוכמה, בסבלנות, בזהירות, להשתמש בטקטיקה הנכונה.

הספר עוסק בשתי דמויות מרכזיות. האחד, אלוף שחמט - שחקן שחמט מהטובים בעולם, שחקן מוכח עם תעודות. האחר, אדם אלמוני - לא ראה לוח שחמט כבר זמן רב, וכששיחק בעבר היה זה בינו לבין עצמו, בחדר ריק ללא כלום, בתקופת מלחמת העולם. השחמט היה מה שהציל אותו מהשיגעון בתקופה הקשה הזו, שיגעון אשר חוזר כעבור שנים, כשהוא מוצא את עצמו מתחרה באותו אלוף עולם...

צוויג רקם כאן סיפור קשוח על מלחמה - מלחמה בתור משחק לוח, ומלחמה שבחיים האמיתיים - והופך את משחק השחמט לקרב מוחות מרתק ומותח ומלא אמוציות. אהבתי, נובלה מסקרנת.
מדובר בעצם בנובלה האחרונה שכתב צוויג, למרבה הצער, כי לאחר מכן הוא התאבד בשל המלחמה - משמע הפסיד במשחק השחמט של המציאות. מעניין מה עוד היה יכול להספיק לכתוב לו היה בחיים.

אני מניח שאם אתחיל בגילוי נאות ואומר כי אני אוהב את כתביו של צוייג, לא יהיה בכך משהו מפתיע שכן אני מניח שאיני לבד בחיבה הזו לכתביו. הסיבה העיקרית לחיבה הזו היא כי צוויג כותב בעיקר על נפש האדם. כך בספרו על פרדיננד מגלן, על מרי סטיוארט, על מרי אנטואנט, מנדל של הספרים או כל ספר אחר. תיאוריו של צוויג את המתחולל בנפש גיבוריו בצורה כל כך מדוייקת, הם אלו התופסים אותי ויוצרים את תחושת ההזדהות.

נובלת שחמט היא סיפורם של כמה אנשים: אלוף העולם מרקו צ'נטוביץ אשר לו סיפור מיוחד כיצד למד לשחק והפך לאלוף העולם, סיפורו של מק'קונור המנסה לאתגר אותו וסיפורו של ד"ר ב' המחליף את מק'קונור. מכאן הסיפור הוא סיפורו של ב', האיש שנעצר על ידי המשטר הנאצי ונחקר תוך כדי החזקתו בתנאי בידוד קשים. ד"ר ב' חושף את מה שהביא אותו לרמה כה גבוהה של שליטה במשחק השחמט. יש בסיפור הזה מוטיב מסויים שהזכיר לי את "נער החידות ממובאי" אבל אולי זה רק הדמיון הפרוע שלי.

בחזרה לצוויג: את מה שהוא מצליח להכניס ב-90 עמודים של כתיבה, יקח לסופרים אחרים כנראה 200 וזו עוד אחת מגדולותיו: סוד הצמצום.

סיפור מופלא.

כולנו חיים גם בדימיון. בלי דימיון לא נוכל לנהל חיים נורמליים. למשל, כשאנחנו הולכים לעבוד אנחנו חייבים לדמיין את הדרך - אחרת לא נגיע לעבודה. גם קניות מצריכות מאתנו דימיון רב, לפחות כשאף אחד אחר לא מאכיל או מלביש אותנו. וכך הלאה וזה טוב. חיים שהם רק חומריים לא טובים אפילו לתרנגולות. אבל מה קורה לאחד או אחת שנכנסים לחנות לקנות חולצה, למשל. פתאום יש הרבה חולצות, בהרבה צבעים והמוח מתחיל להשתגע. זה או זה - מה מתאים לי יותר - מה טוב יותר. הידע האישי שלי יכול לספר שלרוב יוצאים מהחנות לפחות עם שתי חולצות או יותר ורק בבית מתחילים להבין את הטעות - אם בכלל.
יש גם אנשים שאצלם הדימיון עובד שעות נוספות, חלקם מבין את זה ומתאים עצמו למציאות, החלק האחר צריך, בדרך כלל, לשהות במקום מוגן.
וזה הסיפור כאן, סיפור על אדם רגיל והגיוני שבעקבות בידוד כפוי התחיל להשתמש בדימיון יותר מדי, ולבסוף איבד את המציאות.
האיש שבספר שיחק שחמט דימיוני נגד עצמו, אבל זה יכול לקרות לכל אדם בודד כשהוא במצוקה, וגם בפחד.
לא קראתי ספרים אחרים של סטפן צווייג. ניסיתי פעם ולא אהבתי את הסגנון. גם לא חושבת שאתאמץ עכשיו לקרוא עוד. את הספר הזה קניתי בגלל הדירוג שהוא קיבל כאן ב'סימניה' בתוספת להיותו במבצע בחנות, והוא היה מעניין, שזה טוב, כי זה לא תמיד קורה לי עם ההמלצות כאן. חוץ מזה גם ככה יש לי רשימה ארוכה מאוד.
נתתי לו רק 4 כוכבים כי לדעתי צווייג התאבד לפני שהכיר טוב יותר את כוחות ההרס של הנאצים. גם האמירה שלו שטוב יותר להיפצע ולדמם בעבודת פרך ולא להיות בבידוד קצת הכעיסה אותי. אולי הסיבה שלי לא שייכת לטיב הספרות אבל בספר שררה אווירה של שנות ה-20 העליזות ולא של שייט בימים של מלחמה.

לפנינו סיפור לא רע על התמוטטות עצבים כתוצאה מכליאה בבידוד. אבל כל היתר, כלומר ההקשר של שחמט ושחמטאים, לא רק מיותר אלא מעיד על חוסר הבנה מביכה עד כאב. אפשר לומר שהבחירה בכותרת שמבליטה את עניין השחמט היא בגדר קליק-בייט (נוסח אמצע המאה הקודמת).

לא קרה אף פעם ואפילו מרחוק שתוך שנה מתקדם אדם מלשחק את המשחק הראשון שלו בחיים, לאליפות העולם. לא קרה ולא ייתכן שחובבן מגיע לכושר של רב אמן בעקבות משחקים של עצמו נגד עצמו המתנהלים בדמיונו. לא ייתכן במשחק בין חובבן לבין אלוף העולם, שאחרי עשרים מהלכים מצבו של החובבן יהיה אחרת מאבוד.

כן, אני מבין שיש מה שנקרא רשיון פואטי והשעיית אי-אמון. אבל יש גבול לשטויות המותרות אפילו בספרות. סופר לא יכתוב על צוללת עפה באוויר (אלא ביצירה שהיא פנטזיה במפורש). אם לסופר היה נחוץ לכתוב על קבעון במשחק מתמכר ותפקידו בהתמוטטות עצבים, אז היה עדיף שיבחר במשחק שהוא הבין — קלפים אולי. ואפילו אז, לא היה כדאי להדגיש בכותרת הספר את המשחק, כי כפי שכבר אמרתי, הסיפור האמיתי כאן הוא התמוטטות עצבים כתוצאה מכליאה בבידוד.

עם זאת, אזכה את צוויג בשמץ קטן של הבנה מציאותית לגבי שחמט, והיא שבניגוד לדעה רווחת, אלופי שחמט הם לא בהכרח אנשים מאד אינטליגנטים. לפני מספר שנים, מישהו מצא שמקדם המתאם בין IQ לבין מד כושר בשחמט — אצל מבוגרים, ובהינתן שהאדם כבר שיחק על רמה לפחות של חובבן רציני — הוא קרוב לאפס. אבל שחקנים, כמו אלוף העולם שבספר, שממש התקשו ללמוד קרוא וכתוב, זה אולי לא.

טוב, עוד פרט לזכותו של שטפן צוויג. אמרתי שלא ייתכן להגיע רחוק מ"אימון" תוך כדי משחקים מדומיינים של אדם נגד עצמו? אכן. אבל שישים וחמש שנים אחרי מותו של צוויג, מחשב בשם AlphaZero, שתוכנת עם שום דבר מעבר לכללים של המשחק (כלומר כך זז צריח, כך מלכה וכו') הורץ תשע שעות בהן הוא שיחק כמה מליארדי משחקים נגד עצמו. ובעקבות מה שלמד מזה, נהיה AlphaZero שחמטאי יותר טוב (ובהפרש גדול) מאלוף העולם.

על מדף מיוחד בספריה בבית מונחים ספרים של שני סופרים שהם תמצית ההנאה שבקריאה לפחות מבחינתי, ספריהם של סטפן צוויג ויוזף רוט. אני שומר אותם לימים מיוחדים בהם אני מעוניין בקריאה של משהו טוב ומהנה במיוחד. לצערי סיימתי כבר את ספריו של רוט ונשארו מעט מספריו של צוויג.

זו עוד נובלה מענגת מפרי עטו של אחד הסופרים הדגולים שיצאו מהעם היהודי סטפן צוויג.
מירקו צ'נטוביץ' הוא אלוף העולם בשח-מט. צוויג מספר את סיפורו של מירקו מילדותו בכפר עני במזרח אירופה, דרך גילוי כשרונו המופלא בשח-מט ועד להביסו את טובי השחקנים והתבססותו בראש הפירמידה. מירקו אדם מופנם, קשה לו ליצור קשרים חברתיים תקינים והוא אף חסר ידע וניסיון כמעט בכל תחומי החיים. בניגוד לאמני שחמט אחרים המעורים בתחומי חיים אחרים ובחיי החברה, מירקו נתפש כעוף מאוד מוזר ומנותק מסביבתו.

מירקו יוצא להפלגה מניו-יורק לארגנטינה כדי להמשיך ולבסס את מעמדו בעולם השחמט, בספינה הוא מכיר אחד ד"ר ב', שנמלט ממולדתו אוסטריה ואשר מביס את מירקו בקרב שחמט. ד"ר ב' כלל איננו מוכר בסצנת השחמט העולמית, אך הוא מצליח להביס את אלוף העולם מספר פעמים. כאן אנו מגיעים לעיקר הסיפור בו צוויג מציג את ד"ר ב', מיהו? מאין הגיע? מה עבר עליו בתקופת מלחה"ע ה-II וכיצד אדם אלמוני כמוהו מצליח לנצח את אלוף העולם בשחמט שוב ושוב.

זה לא הטוב בספריו של צוויג, אך גם הלא טוב בספריו מקבל בקלות 5 כוכבים. יש דמיון ומשותף בין חייהם של מירקו וד"ר ב' לחייו של צוויג וכנראה שסך כל הסיפור מצרף חלקים מהאוטוביוגרפיה של צוויג יחד עם מוטיבים סיפוריים שהמציא.

ספר נפלא. סטפטן צוויג אינו מאכזב. בכל ספר שלו הסיפור מרגש ועמוק ובנוסף מנתח את נבכי הנפש. כמו בסיפורים רבים של צוויג, הספר מורכב מסיפור בתוך סיפור ושניהם יוצרים מארג חכם מרתק ויחודי. צוויג מצוין בתאורי התלבטות הנפש, ביסורי הגוף, ובנסיון לריפוי שבדרך כלל כושל וגורם למפח נפש גדול.

הנובלה האחרונה של צוויג שהתפרסמה אחרי מותו (בלי להתייחס כמובן לעולם של אתמול אותה השלים לפני שהתאבד).

מה עוד אפשר לומר על הסופר המופלא הזה? זוהי הפעם הראשונה לדעתי, בה התייחס לנאצים במפורש בספר (ישנה גם עקיצה כלפי היטלר על כך שאסר על פרסום ספריו. עקיצה שלא הופיעה בספר בגרמנית גם שנים לאחר סיום מלחמת העולם השנייה).

בספר הזה, צוייג, שכנראה מופיע בספר על תקן המספר, מפליג בדרכו לברזיל ומשחק שחמט בשני רבדים:
ברובד אחד בעלילה עצמה שמספרת על אלוף שחמט ועל עוד בחור אלמוני המסתנן לסיפור לפתע.
ברובד שני, בעצם התפתחות העלילה. צוייג משחק איתנו הקוראים בשחמט. ההרגשה היא של פתיחת שחמט קלאסית ללא הפתעות מיוחדות, ואז לפתע מהלך אחד מפתיע משנה את התפתחות המשחק ומשנה את הקצב שלו עד למט הבלתי נמנע, ב 2 הרבדים.

צוייג במיטבו, גם כשחקן שחמט. וכרגיל, אמן בתיאור נפש האדם. אינך יכול שלא לחוש במצוקות אותן חש ד״ר ב׳, תחושת חוסר האונים והריקנות, לצד הגברת קצב פעימות הלב והמעבר לסוג של שגעון זמני ואיבוד שליטה עם התפתחות העלילה.

יצירת מופת, לה חיכיתי מספר שנים בעקבות אי הזמינות של ההוצאות הקודמות של הנובלה.
כגודל הציפיה, כך גודל הסיפוק. היה בהחלט שווה לחכות.

השאלה שנותרה פתוחה היא, האם זהו השיא? האם קראתי כבר את הטובות שביצירותיו או שמחכות לי עוד הפתעות? האם ישנן עוד יצירות מופת כאלו שטרם תורגמו (לפחות בהוצאות החדשות)?

אשמח לדעתכם.

בינתיים, תיהנו מכל עמוד, משפט, מילה ואות, תחזיקו הרבה זמן בפה, תלעסו בהמון סבלנות ותבלעו לאט, כי אין עוד הרבה כאלה בתנור שממנו התבשיל הגיע, והמנה די קטנה, בגודל בו מגיעים בדרך כלל דברים טובים …

סיפור קצר - 90 עמוד בלבד. אבל איזה סיפור!! מעולה, היכולת של שטפן צוויג לחדור לנפש האדם, לתאר תיאור כל מרהיב ומצמרר של הדמות המרכזית בסיפור - דר' ב. שמתמודד במשחק השחמט מול אלוף העולם - כל זאת כשהוא למד שחמט מספר בזמן שהיה כלוא ע"י הגרמנים והתאמן - כדי לשמור על שפיות הנפש - מתוך הספר ולמעשה אף פעם לא שיחק ממש. תיאור הבדידות שלו והמאבק להישאר שפוי מול הבדידות הנוראה בחדר ריק ללא שום יכולת לעשות דבר - תיאור מופתי.