לפנינו סיפור לא רע על התמוטטות עצבים כתוצאה מכליאה בבידוד. אבל כל היתר, כלומר ההקשר של שחמט ושחמטאים, לא רק מיותר אלא מעיד על חוסר הבנה מביכה עד כאב. אפשר לומר שהבחירה בכותרת שמבליטה את עניין השחמט היא בגדר קליק-בייט (נוסח אמצע המאה הקודמת).
לא קרה אף פעם ואפילו מרחוק שתוך שנה מתקדם אדם מלשחק את המשחק הראשון שלו בחיים, לאליפות העולם. לא קרה ולא ייתכן שחובבן מגיע לכושר של רב אמן בעקבות משחקים של עצמו נגד עצמו המתנהלים בדמיונו. לא ייתכן במשחק בין חובבן לבין אלוף העולם, שאחרי עשרים מהלכים מצבו של החובבן יהיה אחרת מאבוד.
כן, אני מבין שיש מה שנקרא רשיון פואטי והשעיית אי-אמון. אבל יש גבול לשטויות המותרות אפילו בספרות. סופר לא יכתוב על צוללת עפה באוויר (אלא ביצירה שהיא פנטזיה במפורש). אם לסופר היה נחוץ לכתוב על קבעון במשחק מתמכר ותפקידו בהתמוטטות עצבים, אז היה עדיף שיבחר במשחק שהוא הבין — קלפים אולי. ואפילו אז, לא היה כדאי להדגיש בכותרת הספר את המשחק, כי כפי שכבר אמרתי, הסיפור האמיתי כאן הוא התמוטטות עצבים כתוצאה מכליאה בבידוד.
עם זאת, אזכה את צוויג בשמץ קטן של הבנה מציאותית לגבי שחמט, והיא שבניגוד לדעה רווחת, אלופי שחמט הם לא בהכרח אנשים מאד אינטליגנטים. לפני מספר שנים, מישהו מצא שמקדם המתאם בין IQ לבין מד כושר בשחמט — אצל מבוגרים, ובהינתן שהאדם כבר שיחק על רמה לפחות של חובבן רציני — הוא קרוב לאפס. אבל שחקנים, כמו אלוף העולם שבספר, שממש התקשו ללמוד קרוא וכתוב, זה אולי לא.
טוב, עוד פרט לזכותו של שטפן צוויג. אמרתי שלא ייתכן להגיע רחוק מ"אימון" תוך כדי משחקים מדומיינים של אדם נגד עצמו? אכן. אבל שישים וחמש שנים אחרי מותו של צוויג, מחשב בשם AlphaZero, שתוכנת עם שום דבר מעבר לכללים של המשחק (כלומר כך זז צריח, כך מלכה וכו') הורץ תשע שעות בהן הוא שיחק כמה מליארדי משחקים נגד עצמו. ובעקבות מה שלמד מזה, נהיה AlphaZero שחמטאי יותר טוב (ובהפרש גדול) מאלוף העולם.
