כתבו כאן כבר כל כך הרבה ביקורות יפות ומדוייקות, אז אנסה להסביר יותר את החוויה האישית שלי עם הספר.
את המסע שלי עם מורקמי התחלתי לפני כמה שנים.
אחי מצא ארגז ספרים נטוש ליד דירתו. הוא חשב עליי, מסר לי את הארגז.
התחלתי למיין, ובשלב מסוים נתקלתי בספר "קפקא על החוף". אפילו שעברו שנים, והעלילה החלה להיפרם במוחי, אני זוכרת כמה הספר ריגש אותי, נגע בי, הוביל אותי לדמעות. המשחק בין הריאלי לפנטסטי, הדמות המבולבלת של קפקא המתבגר, שהזכירה לי מאוד את הבלבול שלי. התחברתי מאוד לכל המוזרות הזו.
לאחר מכן מצאתי גם את "ציפור מכנית" ברחוב. עוד מוזרות מורקמית שאהבתי. קניתי את "הרג קומנדטורה". קראתי. אהבתי.
כעת עברו שנים ובן הזוג שלי מסר לי את "יער נורבגי". ספר ריאלי, עם קורטוב בלתי מורגש כמעט של מיסטי-פנטסטי. יחסי עם הספר יותר מורכב.
הסיפור מתמקד בגיבור ווטנבה, שעובר מסע התבגרות, לימוד עצמי, צבירת חוויות וגיבוש הזהות. כמו בכל ספריו של מורקמי, הגיבור הלכאורה בנאלי ורגיל מפצה על כך בהתקלות עם המון דמויות צבעוניות וייחודיות. מערכות היחסים שנרקמות בין הגיבור לדמויות שסביבו הן נקודת החוזקה של הסיפור. הכול מתואר בצורה אמיתית, לא מתיימרת, והקשרים לפעמים מחזיקים, ולפעמים הולכים ומתפוררים עם הזמן.
הספר גם עוסק באהבה ובמיניות. אני אולי במיעוט כאן, אבל המיניות המוצגת בספר כן גרמה לי להרגיש מעט לא בנוח. הרבה חוויות מיניות מוצגות בתחום האפור, כמו הפעם הראשונה שווטנה שוכב עם ידידתו נאוקו לאחר ששתתה הרבה ויש שאלה על הסכמה, או תיאור של חוויה מינית פדופילית של רייקו עם ילדה.
אבל אם להתעלם מכול זה, הדבר המיוחד בספר לדעתי הוא השאלות שהוא מעלה על מוות וזיקנה. חלק הציעו בביקורת כי אולי עיסוק זה באובדנות ובמוות קשור לתרבות היפנית, אבל המוות מוצג בצורה אישית, כואבת, כחלק ממסע חייו של הגיבור שאני לא חושבת שמדובר רק בעניין תרבותי. המוות מוצג ביחד עם אהבה, מיניות, זהות, והמשכיות הבלתי נמנעת של החיים. המוות נוגע בכל אלו, והגיבור לומד איך חיים כשהצל הזה מלווה אותך לכל מקום: חברו הטוב מת בתיכון, בת זוגו מתאבדת (נאוקו), ידידתו מתה לאחר שהקשר נותק ביניהם (הצומי), אבא של ידידה (מידורי) מת. לא בכדי הגיבור חש אבוד, ומרגיש צורך לצאת לטיולים ארוכים בהרים עם תרמיל בלבד על הגב, מחפש חוויות מיניות מזדמנות. הכול מרגיש תלוש כשהמוות ניבט אלייך מכול עבר, מבית הספר התיכון בילדות ועד לבית ההחלמה לאנשים עם "הפרעות" שנאוקו נמצאת בו. המוות מקושר גם לזיכרון אצל הגיבור. שנים לאחר מותה של נאוקו, כשווטנבה הגיבור זקן, הוא נזכר בחוויותיו עם אהבת חייו. החוויות אבל איבדו מצבען עם השנים, והגיבור המזדקן רק נותר לתהות מה עוד שכח. מחשבות אלה מלוות בכאב ובצער. הוא מבין לבסוף שהדבר היחיד שנותר הוא לתעד את שאריות הזיכרון, להביא אותן לכתב. זהו הסיפור שאנו הקוראים מקבלים לידינו.
לסיכום החוויה האישית של הספר, עבורי, הספר גרם לי להרגיש שאני לא לבד במחשבות האלה. בחשש מההזדקנות, מההתמודדות עם מוות. הספר גרם לי לראות את החיים מזווית אחרת. אני חושבת שהספר מומלץ לצעירים שמעסיקות אותם שאלות על זהות, מיניות, אהבה וחברות ומאידך מבוגרים יימצאו חיבור לעיסוק בזיקנה, אובדן, הפרעות נפשיות יחד עם שאלות של זיכרון וחיפוש אחר זהות ובית גם בגיל מבוגר (למשל דרך דמותה של רייקו). וזה כל היופי בספר, הוא מאוד אישי, ולכן כל כך הרבה יכולים להתחבר אליו.











![אחרי עשרים שנה [מהדורת 1973]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers48/489167.jpg)





![התפסן בשדה השיפון [מהדורת 2023]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers100/1008576.jpg)
