אני מודה, מודה, מודה...
מודה לכל האנשים הטובים שהפצירו בי לקרוא עוד משהו ממורקמי ולא להתייאש ממנו אחרי שתי נפילות. וכמה אני שמח שבחרתי באופן אקראי לגמרי דווקא את הספר הזה. עד "יער נורווגי" לא הבנתי ממה ההתלהבות. רומן ההתבגרות הזה גרם לי להבין בדיוק למה מורקמי הוא סופר גדול. גם אם היה כותב רק אותו, או לחלופין כל ספריו פרט לזה לא שווים את הנייר שהודפסו עליו, "יער" מספיק על מנת להכניסו לרשימת הגדולים שבאשפי הספרות המודרניים. כן, הוא טוב עד כדי כך.

ווטנבֶה – הגיבור הראשי הוא סטדנט צעיר בטוקיו של סוף שנות ה-60 שחי במעונות עם כללים נוקשים. המעונות הם לבנים בלבד ומנהלים אותם אנשים מהדור הקודם . הוא לא אדם "נורמלי" כשם שכל גיבורי הרומן הזה הם מיוחדים ולא שגרתיים. יש מעט מאוד סדר בחייו ובראשו, רגשותיו מבולבלים והוא מנסה להתמודד עם הקיום בעיר הגדולה על ידי שוטטות בין ברים, יצירת קשרים מיניים מזדמנים, כשהוא נגרר אחר חבר דומיננטי וצורך כמויות מסחריות של אלכוהול.

הוא מתמודד עם אובדן של חבר יקר מהילדות ומתאהב בידידתו שהייתה בת זוגו של אותו החבר- נאוקו. כשהוא מפתח את הקשר עם נאוקו הרגישה והפגיעה נפשית, הוא מנסה לסייע לה, להושיט לה יד, תוך שהוא מתמודד עם השדים של עצמו. מבלי להבין זאת, בהיותו עושה מאמצים להושיעה, הוא למעשה מחפש מזור עבור נפשו שלו.

הגיבור הראשי אינו מצטיין בלוליינות מילולית גם לא נראה או מתנהג כדון ז'ואן, אך הוא אהוב על הבריות. יש משהו בכנות והשקט שלו שגורם לאנשים משני המינים לחפש את קרבתו. כל הדמויות שהוא נמצא איתן בקשר משמעותי בספר, פגועות בדרך זו או אחרת מהחיים האלה, והוא ביכולת ההזדהות השקטה שלו מצליח להכיל אותם, להבינם, לסעוד את נפשם בדרכו הייחודית.

במקביל, לכל אחת מהדמויות האלה, יש תפקיד התורם לדרך בה אישיותו של ווטנבֶה מתבגרת ומתעצבת. נאגסאבה למשל, החבר הדומיננטי שלו, איש מלא חיים ובטחון למראית עין, אך בעצם מנסה להימלט מעצמו, עוזר לווטנבה לגלות את רוחב האופקים, את האפשרויות של שבירת המוסכמות, את המציאותיות הקרה של החיים בעולם הזה, שלא מרחם על אף אחד.

דמותה של מידורי, הבחורה התוססת היא המדהימה ביותר בספר, בעיניי. יצר החיים שלה, הצבעוניות שלה, היצריות שלה המשולבות ביכולת ההקרבה העצמית שלה, מתווה את דרכו של הגיבור אל האור, אל החיים. הסצנה שווטנבֶה נותר לבדו עם אביה הגוסס של מידורי היא מכוננת ואחת העוצמתיות בספר מבחינת המשמעות שלה.

זהו רומן על גיבוש האישיות, על חניכה וכניסה לחיים, על הבנת העולם הזה אחרי ייסורים וחיפוש עצמי. רבים מאיתנו לא עוברים את התהליך הזה כראוי אף פעם ויש לכך השלכות על המשך קיומנו. הוא נוגע בסוגיות רבות ועדינות כמו התמודדות עם מוות והשאיפה לחיים , אהבה מייאשת לאדם המתענה נפשית, מבחן בחברות, אהבה נכזבת ותקוות מרוסקות, מיניות, השוני והפערים בין הדורות . בו בזמן הוא מלא ציפייה ורוח נעורים. הקריאה בו יכולה להיראות מוזרה ושונה תחילה. אחרי הכול, מדובר בסופר יפני שכותב על דמויות יפניות. אגב כך מתאפשרת לנו הצצה על התרבות של הארץ המיוחדת הזאת ואנשיה, בייחוד באותן השנים, בהן חלו תמורות כה רבות. אך עד מהרה מתגלים היופי האוניברסלי שלו דרך הכתיבה המופתית, העומק, המשמעות והעוצמות שבו.

למרות התמקדותו בנושאים לא פשוטים (לרבות אובדנות שיש לה כנראה שורשים עמוקים במסורת היפנית החל מהחרקירי, דרך הקמיקזה ועד לימינו אנו) הוא אופטימי ומשרה אווירה מבטיחה וחיובית. יש בו גם לא מעט עיסוק בספרים ומוסיקה - ממש שמעתי בראש את המנגינות של הביטלס ואת הג'אז הנמרץ של ג'ון קולטריין.

'יער נורווגי' נמצא בתככי כל אחד מאיתנו. אפשר לאבד שם את עצמנו ולעולם ולא למצוא את השביל הנכון. אך בזה היער גם טמונות פתרונות לרבות מהקושיות, תשובות ללא מעט שאלות ואנו יכולים לחקור בו כל פינה נסתרת של נפשנו... רק אם נעבור בו באומץ נמצא באמת את הדרך הייחודית לנו.

יש לי עוד המון מה לומר הן על הספר עצמו והן על כל אחת מן הדמויות שבו, אך אסתפק בכך.

חבל שלא קראתי אתו לפני שנים רבות... ספר מדהים ומומלץ בחום לבני ובנות כל הגילאים, במיוחד לצעירים.

כתבו כאן כבר כל כך הרבה ביקורות יפות ומדוייקות, אז אנסה להסביר יותר את החוויה האישית שלי עם הספר.

את המסע שלי עם מורקמי התחלתי לפני כמה שנים.
אחי מצא ארגז ספרים נטוש ליד דירתו. הוא חשב עליי, מסר לי את הארגז.
התחלתי למיין, ובשלב מסוים נתקלתי בספר "קפקא על החוף". אפילו שעברו שנים, והעלילה החלה להיפרם במוחי, אני זוכרת כמה הספר ריגש אותי, נגע בי, הוביל אותי לדמעות. המשחק בין הריאלי לפנטסטי, הדמות המבולבלת של קפקא המתבגר, שהזכירה לי מאוד את הבלבול שלי. התחברתי מאוד לכל המוזרות הזו.

לאחר מכן מצאתי גם את "ציפור מכנית" ברחוב. עוד מוזרות מורקמית שאהבתי. קניתי את "הרג קומנדטורה". קראתי. אהבתי.
כעת עברו שנים ובן הזוג שלי מסר לי את "יער נורבגי". ספר ריאלי, עם קורטוב בלתי מורגש כמעט של מיסטי-פנטסטי. יחסי עם הספר יותר מורכב.

הסיפור מתמקד בגיבור ווטנבה, שעובר מסע התבגרות, לימוד עצמי, צבירת חוויות וגיבוש הזהות. כמו בכל ספריו של מורקמי, הגיבור הלכאורה בנאלי ורגיל מפצה על כך בהתקלות עם המון דמויות צבעוניות וייחודיות. מערכות היחסים שנרקמות בין הגיבור לדמויות שסביבו הן נקודת החוזקה של הסיפור. הכול מתואר בצורה אמיתית, לא מתיימרת, והקשרים לפעמים מחזיקים, ולפעמים הולכים ומתפוררים עם הזמן.

הספר גם עוסק באהבה ובמיניות. אני אולי במיעוט כאן, אבל המיניות המוצגת בספר כן גרמה לי להרגיש מעט לא בנוח. הרבה חוויות מיניות מוצגות בתחום האפור, כמו הפעם הראשונה שווטנה שוכב עם ידידתו נאוקו לאחר ששתתה הרבה ויש שאלה על הסכמה, או תיאור של חוויה מינית פדופילית של רייקו עם ילדה.

אבל אם להתעלם מכול זה, הדבר המיוחד בספר לדעתי הוא השאלות שהוא מעלה על מוות וזיקנה. חלק הציעו בביקורת כי אולי עיסוק זה באובדנות ובמוות קשור לתרבות היפנית, אבל המוות מוצג בצורה אישית, כואבת, כחלק ממסע חייו של הגיבור שאני לא חושבת שמדובר רק בעניין תרבותי. המוות מוצג ביחד עם אהבה, מיניות, זהות, והמשכיות הבלתי נמנעת של החיים. המוות נוגע בכל אלו, והגיבור לומד איך חיים כשהצל הזה מלווה אותך לכל מקום: חברו הטוב מת בתיכון, בת זוגו מתאבדת (נאוקו), ידידתו מתה לאחר שהקשר נותק ביניהם (הצומי), אבא של ידידה (מידורי) מת. לא בכדי הגיבור חש אבוד, ומרגיש צורך לצאת לטיולים ארוכים בהרים עם תרמיל בלבד על הגב, מחפש חוויות מיניות מזדמנות. הכול מרגיש תלוש כשהמוות ניבט אלייך מכול עבר, מבית הספר התיכון בילדות ועד לבית ההחלמה לאנשים עם "הפרעות" שנאוקו נמצאת בו. המוות מקושר גם לזיכרון אצל הגיבור. שנים לאחר מותה של נאוקו, כשווטנבה הגיבור זקן, הוא נזכר בחוויותיו עם אהבת חייו. החוויות אבל איבדו מצבען עם השנים, והגיבור המזדקן רק נותר לתהות מה עוד שכח. מחשבות אלה מלוות בכאב ובצער. הוא מבין לבסוף שהדבר היחיד שנותר הוא לתעד את שאריות הזיכרון, להביא אותן לכתב. זהו הסיפור שאנו הקוראים מקבלים לידינו.

לסיכום החוויה האישית של הספר, עבורי, הספר גרם לי להרגיש שאני לא לבד במחשבות האלה. בחשש מההזדקנות, מההתמודדות עם מוות. הספר גרם לי לראות את החיים מזווית אחרת. אני חושבת שהספר מומלץ לצעירים שמעסיקות אותם שאלות על זהות, מיניות, אהבה וחברות ומאידך מבוגרים יימצאו חיבור לעיסוק בזיקנה, אובדן, הפרעות נפשיות יחד עם שאלות של זיכרון וחיפוש אחר זהות ובית גם בגיל מבוגר (למשל דרך דמותה של רייקו). וזה כל היופי בספר, הוא מאוד אישי, ולכן כל כך הרבה יכולים להתחבר אליו.

ובכן. מה אוכל אומר..
זה הספר שגרם לי להתאהב במורקמי.
הספר מדבר על "אנשי שוליים", אנשים שלכאורה לא נורמטיביים, שמסלול חייהם קצת שונה, שנדמה כי דרכם אבדה.אבל בפחדים שלהם, באכזבות, בדעות ובדרך חשיבה - באה לידי ביטוי מובהק "נורמליות" מזווית קצת שונה.

האהבה של הגיבור ונטבה, לנאוקו, ממחישה את המשמעות של "אהבה שאינה תלויה בדבר". וזה יפה לגלות במהלך קריאת הספר, איך האהבה הזו משתלטת על היצרים שלו ועל תשוקתו למידורי.

בנוסף,
הספר בנוי מתיאורי נוף נרחבים, שהסופר מצליח להמחיש אותם, בצורה שגורמת לך להיות חלק מהסיפור.

ספר מבריק.
מומלץ לכל.

אימו של חברי הטוב ביותר שכבה על ערש דווי. גרנו בחדרים סמוכים ב"בית החייל" בתל אביב ושירתנו באותו הבסיס. הוא קיבל שחרור מהצבא ונסע ללוות אותה בימיה האחרונים. נשארתי לבד. היה חורף. המוות עטף אותי מכל מיני עברים: סבא שלי, אבא של חברה טובה מהקומונה, חייל מהיחידה. זו הייתה השנה הראשונה שלי בצבא, עוד לא התרגלתי למדים. קראתי את "יער נורווגי" בלילות, בחדר העמוס מיטות, מוקף בנחירות השותפים.

אנחנו נפגשים עם ספרים בכל מיני דרכים. קריאה דומה לחלימה. מן הצד רואים רק עצימת עיניים, רק רפרוף על דף. אבל מהו החלום שחולם הקורא? האם הוא ישן עמוק, או שבחלום מתערבים גם קולות חיצוניים? לפעמים מפגש עם ספר הוא רק לחיצת יד. לפעמים שיחה קרובה. ולפעמים חיי הקורא והספר נהפכים לאחד. המפגש שלי עם "יער נורווגי" היה טוטאלי, אולי בזכות צירוף המקרים הפלאי שבעובדה, שקו האירועים של חיי השתרג בקו העלילה של גיבור הספר, והקביל לו ביותר מנקודה אחת.

הגיבור, טורו וואטנבה, הוא סטודנט לתיאטרון באוניברסיטה סוג ב' בטוקיו, הפועלת כמעין פנימייה אפרורית לבנים. חיי הסטודנטים סוערים, אך וואטנבה מעביר את הזמן בקריאה, מנותק מכל התרחשות. כשראשו אפוף ויחסיו עם סביבתו אילמים, הוא מנסה לנתק מן העולם, מתוך בחירה, גם את ליבו, אך ללא הועיל. מפגש מקרי עם נאוקו, בת זוגתו לשעבר של חברו המנוח, מפר את האיזון המדומה. דרך סיפור האהבה של השניים מורכב פסיפס של מערכות יחסים בין צעירים יפנים, המנסים לגשר בין היסוד המופנם באישיותם ובין הקריאה מן החוץ להתבגר: להיחשף, להתאהב, אך גם אולי להיפגע.

כנראה שקריאת הספר "תפסה" אותי ברגע דומה של התבגרות בחיי הנפשיים. המפגש עם המוות שהיה עבורי זר, עובד בזכות "יער נורווגי" לכדי פרספקטיבה חדשה ועשירה יותר על הקיום. החיים נעשו מורכבים, ובתוך כך הספר היווה מעין דגם אחר משהכרתי למיפוי מיקומם של הדברים. היה הרבה חדש. תל אביב, הצבא, מערכות יחסים – הכול היה כמו טבול באווירה המסתורית של טוקיו של מורקמי, שנות השישים. עיר שנקרעת בין נאיביות לגסות, בין מזרח למערב, בין החלום לחיים.

אני לא מגזים: התחושה היא כאילו נוסף עוד רובד לעולם שבו חייתי, רובד מוכר מעולם זר ומלוכסן. יותר מפרטי העלילה נותר בי ניחוח, אולי ריח שאריות הטרפנטין בציור של מורקמי, על הכאב והיופי המשמשים בו בערבוביה מרהיבה של צבעים. תל אביב הפכה לטוקיו ויער ירושלים מזכיר לי את היערות מעל לקיוטו, בהרים. אני לא הייתי שם. אבל "שם" אולי היה אצלי. כך או כך אנחנו מאוחדים.

למרות שקצת קשה לי אני אשתדל ללכת עם העצה של בן-גוריון ולכתוב על הספר כאילו אני כל היום בבית ולא עסוקה בכלל במלחמה שמתחוללת בחוץ. אני מקווה להצליח. למזלי, זה ספר שמאפשר את זה.

אולי כדאי כבר בהתחלה לשים על השולחן את זה שמורקמי הוא לא הקאפ-אופ-טי שלי. את רוב הספרים שלו הפסקתי באמצע, אחד (הראשון שלי, קורות הציפור המכאנית) סיימתי בלי להנות ואחד, מסה על ריצה,  ממש חיבבתי. הסיבה שבגללה קראתי את הספר הזה עכשיו היא קצת פרוזאית. אין לי מקום בספריה. את אלה שקראתי ונשארו אני רוצה ולכן מתבקש לקרוא עכשיו את הספרים שרוב הסיכויים שלא ארצה לשמור אותם. יכול להיות שיותר הגיוני להעיף אותם בלי לקרוא, בהחלט משהו ששקלתי, אבל אני נוטה להיות נחמדה לספרים יותר מאשר לבני אדם ולכן אני עוד נותנת להם צ'אנס. ולא ברצף. מידי פעם אחד כזה. מקסימום שניים. גם לי יש גבולות.

אז זה סיפור התבגרות של נער יפני והאמת היא שאם הוא לא היה מזכיר את שמות הרחובות  בטוקיו ולא היה אוכל קצת יותר סושי ממה שמקובל פה, היה אפשר לחשוב שמדובר בנער שגדל בכל מקום שהוא במערב. 

זה כתוב כאילו בדיעבד, בחור בן 37 נזכר בתקופת הלימודים שלו באוניברסיטה בטוקיו, כשהיה בן 19-21, בשני החברים שהיו לו ובשתי חברותיו, האחת עדינה ושברירית, והאחרת מינית, בוטה וסוערת, חיה. והוא אדם פאסיבי, כזה שנענה בעיקר ליוזמות של אחרים כך שכשסביבו מתרחשות סערות, אולי מפני  שהרגשות שלו עוד לא לגמרי ברורים לו, הוא אי של שלווה. 

והוא עוסק הרבה במוות ובקשר שלו אל החיים, כאילו תהליך ההתבגרות הוא היכולת להשלים עם המוות, להיות בקשר עם המתים, ולהמשיך לחיות. 

היה נחמד.

6:30 בבוקר יום שבת. הים המדהים היה מולי, האיש שלצידי היה רגוע ושליו, ומורקמי רקם לי סיפורים ועוד סיפורים ועלילה מסובכת אחת שאי אפשר להתנתק ממנה גם כשיוצאים לחופש. ברגע המסוים הזה חשבתי לעצמי שאין שום דבר אחר שיכול להסב לי עונג יותר גדול מלהיות באותו רגע נתון.

האובך היה בעיצומו כיאה לחודש מרץ, היו הרבה יותר מ 51 גוונים של אפור בשמים בסוף השבוע הנוכחי ולמען האמת קבלתי אותו באהבה למרות שאפור הוא לא הצבע האהוב עלי... כשקוראים את מורקמי מרגישים סוג של אפור חיובי באוויר, וגם סוג של תהייה מלנכולית בלתי מוסברת שפושטת באיברים בניחוש מה הקטע המוזר הבא שיקרה בסיפור. אותי הוא מרתק, מבחינתי הוא גאון!

ולעלילה ......וונטנבה סטודנט צעיר קושר את ליבו ונפשו לנערה קסומה בשם נאוקו. את החיבור ביניהם עושה חברו הטוב של וונטנבה ובן זוגה של נאוקו. כשהוא התאבד במותו זה כאילו השאיר צוואה בלתי כתובה לוונטנבה לשמור על חברתו לעד. הוא שמר עליה אכן עד כלות, ואהבתם המיוחדת בערה שנה שלמה לפני שכל מיני תפניות לכאן ולכאן שינו את מפת אהבתם.
עדיף לא לגלות לאן פנתה אהבתם כדי לא לעשות ספולייר רק אומר שהספר הוא אודות יחסים,ואנשים מאוד מאוד בודדים "שהלבד"
שלהם מתוך בחירה אמיתית לתקן את נפשם נגע בי כל כך עד כדי עצבות.

אחרי כמה ספרים של מורקמי. אני כנראה כבר לא אראה את היפנים כאנשים מאופקים בענייני אהבה אלא בדיוק ההפך. בכל מקרה הם וצורת החשיבה מרתקים בעיני.
הספר מלווה בתאורי סקס משמימים, באהבה שמרקיעה לשחקים, מוסיקה טובה ובמיוחד השיר "יער נורווגי" של הביטלס שעל שמו הספר. השיר דרך אגב מספר על אהבה קלילה ובלתי מחייבת ובעיקר על געגועים לאהבה שהייתה ואיננה.
הספר מלא בתיאורים של חברה צעירים מלאי הורמונים ודרכם בהתנסויות עם בני המין השני ובשביל האיזון את כל הספר מלווים תיאורי טבע נפלאים והרבה "שקט" יפני .

ולמסרים שלו בספר שאפשר לראות בין השורות:

למורקמי יש בספרים קטעים מרתקים ששם הוא מנסה להעביר מסרים כמו כן גם בספר הנוכחי . על כך שהוא בונה עולם קטן בתוך העולם הגדול. בכל ספר הוא קורא לזה אחרת .בספר הזה זה סוג של בית חולים .ובעולם הקטן הזה אנשים לא צריכים להוכיח לאף אחד שום דבר, הם פשוט צריכים להיות. הם מקשיבים אחד לשני נטולי יומרות ומדברים בשקט כי הרי אף אחד לא צריך להכיל אף אחד אחר חוץ מעצמו. אף אחד לא צריך להתבלט או להיות חכם או גבה לב. פשוט נתינה מאהבה בלי רצון לקבל תמורה אלא אם כן זה מאהבה גרידא. המטרה בגדול בעולם הקטן הוא ללמוד לחיות עם המופרעויות של כל אחד ולא להיפטר מהן.

לכל אחד יש יכולת שבה הוא מלמד את האחר...וכך מתחלקים במשאב הזה שנקרא "ידע" אחד עם השני. כולם יוצאים מורווחים. אין טלווזיות או טלפונים אבל יש בשפע ידע כתוב שנמצא בסיפריה ואפשר לגשת אליו. הרופאים לומדים מהמטופלים וההפך.
שמעתי על הרעיון הנפלא הזה פעם ראשונה בירושלים. זה נקרא "בנק זמן". כל הורה תורם זמן וידע בתחום שהוא מבין וכך מעבר לזמן הלימודים התלמידים בבית ספר רוכשים ידע בתחומים רלוונטים מההורים.

הספר נפלא,קראתי בשקיקה ולמי שעדיין מהסס אני מקווה שהביקורת תעזור להחליט אם להמר על הגאון הזה שהציב מבחינתי רף כל כך גבוה שייקח זמן עד שאמצא עוד סופר שכותב כל כך מושלם לטעמי.

התגעגעתי קצת למורקמי, ואעפ''כ חזרתי אליו עם ספר שאמנם בספר הזה מורקמי הוא מורקמי, אבל המרכיב שיש בהרבה ספרים שלו- איננו.
אני מתכוון לתבלין ה''על טבעי'' שבכל הספרים שלו שקראתי היה ממש נוכח. זאת ועוד שמתי לב שהרבה משווים אותו להתפסן בעובדה שגם פה מדובר בנער שמתבגר והולך.

אבל הרושם שלי התקבל קצת אחרת. הן אמת שהספר סובב סביב ווטנבה הצעיר ומהעמוד הראשון עד לסופו אנחנו נשארים לצפות בו ''צעיר'', אבל יש משהו מאוד מתעתע. לא יודע אם זאת העובדה שמדובר ביפני, אבל האווירה היא מאוד בוגרת מלכתחילה, לא רואים איזה תהליך שהוא עובר כמו שרואים עם הולדן.

ככה או ככה, הכל מתחיל עם ווטנבה ועם 3 נשים וחבר, שמהווים חלק חשוב ומלא בחיים שלו, בעקבות האופי שלו, שמצד אחד מקדש את הבדידות ומצד שני משתוקק לחברה שיוכל להרגיש בה בנוח.
בדרך החשוכה והשקטה שלו הוא עובר מאחד לאחד, מעביר זמן ומשתקע.
על פניו נשמע קצת יבש , נכון?
אבל לא. הדרך שמורקמי מציב בפנינו את החיים של ווטנבה, מעוררת השראה. כבר כמעט שכחתי איך זה להרגיש לקרוא ספר שלו.

כמובן צריך לדעת שהכל מאוד עכור, כמו שלולית קטנה שמלאה באלפי דריכות נעליים של ילדים; אבל זה עדיין יפה ומושך, עדיין יגרום לכם לבהות מתוך משיכה קטנה.
למרות שלא חשתי סערת רגשות לאורך הספר ולא הייתי באיזה התעוררות, עדיין הייתי שבוי.
(חוץ ממקרה אחד שהלב שלי צנח והיו לי קצת דמעות, בעיקר בגלל הפתאומיות השקטה והעצובה שבה נכתבה שם העלילה)

כמה כיף לחזור אליו, וכמובן שמומלץ לכל גיל, וחבל שלא קראתי אותו מוקדם יותר.
5 כוכבים של כבוד.

יער נורווגי הוא הספר הראשון שקראתי של מורקמי. הביאו לי את הספר כמה ימים לפני ניתוח לא קל שעברתי. הספר היה המפלט שלי: הכתיבה של מורקמי, הדמויות האבודות והיאוש של האהבה הבלתי אפשרית שלהן. אני זוכר את הלילה האחרון לפני הניתוח, נשאר לי כמה עשרות דפים, והיה ברור לי שאני נשאר עד מאוחר לגמור את הספר. אם משהו ישתבש בניתוח, לפחות אדע מה קרה לונטבה ונאוקו.
הניתוח עבר בסדר, אבל הרגלי הקריאה שלי השתנו לחלוטין. אהבתי לקרוא גם לפני, אבל החוויה הזו פתחה אותי יותר לעולם של ספרות: ספרות יפנית, מורקמי וספרים בכלל. אני כל הזמן מחפש את החוויה העוצמתית שהייתה לי ב "יער נורווגי". ממליץ מאד מאד על הספר הזה.

"יער נורווגי" מתאר את סיפור חייו של ווטנבה במשך תקופת לימודיו באוניברסיטה. יש שם סיפורים על חוויותיו במעונות הסטודנטים בסוף שנות ה – 60 ובעיקר עניינים המתרחשים בינו לבין המין השני, כמובן, בנות.
סיפור חייהם של גיבורי הספר הוא עצוב אבל בכל זאת לא הרגשתי אי נעימות. הדרך בה מוריקמי תיאר את המצבים ואת האווירה הפכה את הקריאה לחוויה של ממש.
אהבתי מאוד את הליווי באמצעות שירים שונים לאורך סיטואציות שונות, אחד מהם הוא כמובן "יער נורווגי" של ה"חיפושיות" אבל יש עוד כמה, בעיניי זה הוסיף לקסמו של הספר.