ספר נפלא, כתוב היטב ומרתק בעלילה שלו.
הספר עוקב אחר ארבע דורות של משפחה קוריאנית שמהגרת ליפן בצל המלחמה בין שתי המדינות. הסיפור נפתח באזור תחילת 1900, כאשר קוריאה הופכת לקולוניה של יפן, וממשיך עד סוף המאה.
הסיפור מלא בדמויות מדורות שונים והתמודדויות חיים שונות. אהבתי במיוחד את דמותה של סונג'ה, שמנהלת רומן עם סוחר קוריאני עשיר, וכדי להסתיר את חרפתה מתחתנת עם כומר עני. הכומר בקושי מכיר אותה אך הוא סיפורה נוגע בלבו והוא רוצה להציל אותה. מכאן העלילה מסתבכת, כאשר ילד אחד של סונג'ה הוא למעשה ממזר, והשני בנם החוקי של הזוג. שלא לדבר על המחסור במוצרי צריכה בסיסיים בעקבות המלחמה, היחס העוין והמרוחק לקוריאנים, והמרדף הפוליטי אחר מתנגדי המשטר ביפן. כל אלה משפיעים על חייה של סונג'ה ומשפחתה. בסוף המאה, הצרות של בני המשפחה משתנות. מעוני, מחסור ומציאת מחסה בזמן מלחמה מההפצצות, הדמויות מנסות להצליח להתגבר על היחס המפלה שנותר ביפן עברו הקוריאנים ועל משבר זהות: מצד אחד מוצאם קוריאני ובהתאם היחס של החברה כלפיהם, ומצד שני הם דוברים יפנים שפת אם, ולעיתים גם אנגלית ברמה גבוהה מאוד, ומזדהים בעיקר כיפנים. אפילו תעודת זהות אין לרובם, דור רביעי ביפן.

חפירה ספרותית [אפשר לדלג]:

אמנם זו לא תפיסה מקובלת, כי היום (לפחות בסדנאות כתיבה) מלמדים כי יש להתמקד בדמות אחת, גוף ראשון (שכל כך אוהבים היום) או מה שנקרא "גוף שלישי צמוד". המספר הכל יודע נדחק לשוליים. ולין פשוט מתעלמת מכל זה. קראתי ריאיון שבו תיארה את בחירתה במספר כל יודע, ככזה שמביע אנושיות גדולה יותר דווקא כי אינו מצמצם את עצמו לאדם יחד. בנוסף יש כוח במספר כזה כשהשאיפה היא לפרוס רומן חברתי רחב ירעה. כלומר, לין לא רצתה להגביל את עצמה לדמות אחת. לדעתי בצדק כי היא כותבת בחסד. השפה יפה אך פשוטה, וניכר המחקר העצום שעשתה (בתודות מציינת לין שהיא נשאה את הסיפור בקרבה כמעט שלושים שנה, והיקפו מסביר למה).

[סיום חפירה]

סיכום:

למי שמתענג על ההיכרות עם תרבות אחרת דרך הספרות, אתם תאהבו את הסיפור הזה. התיאור של המקומות, הלבוש הקוריאני והיפני, השפה, המאכלים (כמו גימבאפ שזה סושי קוריאני או טיאקי שזה סוג של פנקייק יפני ממולא בצורת דג) פשוט נפלא וצבעוני כל כך, אבל לא מלא או עמוס מדי, אלא נעשה בטוב טעם. והדמויות, טוב כל דמות באמת היא עולם בפני עצמה, והרגשתי שאני מתמסרת למספר הכל יודע שיכול לנוע בין דמות לדמות, בין שנה לשנה, בין מדינה למדינה ובין דור לדור בצורה שמרגישה חלקה ואמינה.

אהבתי מאוד וממליצה למי שאוהב רומנים היסטוריים, או למי שכמוני ונמאס לו מספרות שמתמקדת ב"אני" ורוצה להכיר תרבות אחרת. המספרת לא מתיימרת לחלק לטוב ורע. היא מציגה את תמונת העולם: לא כל היפנים רעים כמו שלא כל הקוריאנים טובים, ובהחלט מעלה המון חומר למחשבה מבלי שהיא מתפשרת על הדמויות או העלילה שאותי אישית סיקרנו וגרמו לי לגמוע את הספר במהרה.

אחותי מצאה את הספר באחת מעגלות הספרים הציבוריות.
הוא הגיע אלינו כבר מתפורר, עם העטיפה הזאת בדיוק, וכאשר המחיר רשום בגב העטיפה מצויין בלירות ישראליות. כן, כן, זה עותק עד כדי כך ישן שבשלב מסוים בקריאה שלי, הדף האחורי של הכריכה נתלש.
התרגום שקראתי הוא מאוד מיושן, ולפעמים הקשה על הקריאה, אבל למרות הכול התרגום מעביר בצורה טובה לדעתי את ההומור של או הנרי. לאורך הסיפורים היו הרבה קטעים שצחקתי בקול.
הספר מורכב מהרבה סיפורים קצרים (אגב, או הנרי כתב רק סיפורים קצרים מתברר) ומתארים הרבה פעמים דמויות פשוטות. העלילה נעה בדרך כלל בגלל אופיין של הדמויות שמעוררות החלטות מסוימות ומבוילות את העלילה לכיוון מסוים. הסיומים תמיד עם פאנצ', טוויסט או סתם משעשעים ביותר וחלקם אפילו מפתיעים.
אפשר לחשוב על הסיפורים של א הנרי כסיפורים קלילים ותו לא, משהו לקרוא בשירותים או בטיסה, קל לעיכול, ולשכוח ישר אחרי. אבל יש המון אנושיות בסיפורים שלו, תקווה ואופטימיות. חלק מהסיפורים נוגעים גם בחוויות לא פשוטות כמו מחלות, מוות, נישואין, כסף וחברות. אז מתחת למעטה הלכאורה משעשע מסתתרות אוצרות ספרותיים רבים עם תובנות על כל מה שציינתי.

מבין הסיפורים תמצאו את "מתנות חכמי קדם" שמתאר מה קורה כששני בני זוג מסורים אחד לשני עד כדי כך שיקריבו עבור האחר את החשוב להם מכול (ואת התוצאה הקומית של זה); הסיפור "העלה האחרון" שמספר על המשמעות של חברות, הכוח של אומנות והקרבה ברגע שחברה נופלת למשכב; ומבין האהובים עליי ביותר "כופר נפשו של הצ'יך האדום" שמראה גירסה מציאותית (לפחות ככה זה הרגיש לי) של סיפור החטיפה הקלאסית ומעמיד בספק את ההנחה הבסיסית של סיפורים מעין אלה: שהחטוף הוא מישהו שרוצים לשלם עליו כסף בתמורה לחזרתו.

בקיצור לדעתי הסיפורים מקסימים, ובכל אופן רובם דיי קצרים וקלילים לקריאה, אז זה נחמד למי שרוצה משהו לקרוא עם הקפה של הבוקר.

בתור התחלה, חשוב לי לציין שאין לי הרבה ניסיון עם סטיינבק.
לפני שנים קראתי את ענבי זעם, זכרתי שאהבתי את הספר, אבל כמעט לא זכור לי ממנו דבר פרט לקווי מתאר כלליים של העלילה.
את הספר הזה מצאתי מונח עזוב בכניסה לבניין ברחוב שבו הלכתי, והוא היה קצר ומורכב מנובלות אז התאים לי לתקופת המלחמה, שבה לא יכולתי להתחייב לספר ארוך וכבד.

(אזהרת ספווילרים להמשך)

הספר הנ"ל הוא למעשה שילוב של שתי נובלות, שונות מאוד באופיין. מתברר שאת "הפוני האדום" כתב סטיינבק לאורך מספר שנים, כל פעם פרק עבור מגזין שפירסם את סיפוריו, ורק מאוחר יותר אוגדו הקטעים לספר שלם.
על כן, הסיפור למעשה אינו מכיל קו עלילה יחי עם התפתחות דרמטית הדרגתית בין פרק לפרק, אלא כל פרק מהווה אנקדוטה נפרדת, מין פיסת חיים ותובנה שניתן ללמוד ממנה בפני עצמה. הסיפור מתמקד בחוויתיו של נער בשם ג'ודי בחווה בקליפורניה שבבעלות הוריו, ובו עובד פועל החווה בילי באק שאין בקיא ממנו בכל הקשור לסוסים ולמעשה מהווה מודל לחיקוי עבור הנער. הפרק הראשון מתחיל כאשר אביו של ג'ודי מסכים לתת לו לגדל פוני אדום. ג'ודי מתרגש נורא, אבל הוא ילד והוא לא מבין את הקושי בגידול יצור חיי שיש לו צרכים ויש לדאוג לבריאותו. העלילה איננה דרמטית יותר מדי, ועדיין, הספר מציג לטעמי משהו שאין לנו היום: איזו מין פשטות, חיבור לחיי ולטבע. מעניין לראות איך הנער ג'ודי מתבגר, בצורה השקטה והרגישה שלו, עם חוויות דיי טראומטיות כמו לחזות בטיפולים לא נעימים בכלל של חיות ולראות את מותן. מלבד זאת, יש איזו מין אנושיות מופלאה בסיפור. סטיינבק נותן מקום לדמויות שקל להניח בצד כמו האיכר המקסיקני הזקן שמגיע לחווה או סבו שמגע לביקור ומלאה את כולם מלבד ג'ודי בתיאור חוויותיו עם האינדיאנים. זה מקסים שהספר, וגם ג'ודי, מצליח להתחבר ולתת מקום לאנשים שונים ולחוויות עולם אחרות.

הסיפור השני הוא "ג'וניוס מאלטבי". מאלטבי הוא גיבור הסיפור, שעוזב את עבודת הנהלת החשבונות בעיר הגדולה סן פרנסיסקו עקב בריאות לקויה ועובר לחווה בקליפורניה. שם הוא הופך לאיש עצלן שזונח את כל צרכיו בארץ - כולל לבוש ומזון ופרנסה - כדי לקבל את החופש בטבילת רגלים בנהר ובשיחות פילוסופיות על ספריו של סטיבנסון. אבל חייו בטבע עם חברו ובנו מציגים בו צד נוסף: הוא נטול דאגות ולמעשה משוחרר מכל מה שכולם חושבים עליו, וזה מה שמקנה לו סיפוק ואושר בפיסת עולמו הקטנה (אין שכל אין דאגות? כלומר בערך, הוא לא טיפש, אבל הוא לא מודע בכלל לסביבה). הסיפור לדעתי מרתק כי מצד אחד דמותו של מאלטבי היא בהחלט ניתנת לגינוי, הוא עצל, הורס את האדמות של אשתו המנוחה, ומגדל את בנו בעוני. אך מצד שני, הוא חי באיזה מין חופש כמעט אידיאלי שבו רק הנפש והטבע הם חשובים. מעין שחרור מהעולם הגופני ויותר מהכול, שחרור מהמגבלות החברתיות שמאלצות אדם להשתעבד לעבודה לא מתגמלת רק כדי "לשרוד עוד יום". השינוי של מאלטבי בסיום מטיל ספק בחופש הזה שאדם מנסה לרכוש לעצמו. עם קריאת הסיפור עלתה בראשי השאלה: האם חוסר המודעות הוא תנאי הכרחי לאושר?

הסיפור השישי הוא "הפנינה" שמבוסס (לפי ויקיפדיה) על סיפור עם מקסיקני (שגם מוזכר בתחילת הסיפור). הסיפור מתחיל כאשר קינו מוצא פנינה עצומה בגודלה. משם באות הצרות על ביתו: מנסים להתגנב אליו הביתה, הרופא החמדן מנסה לנצל את קינו ואשתו לאחר שהביאו את תינוקם לטיפולו, ובכללי נדמה שכל אסון פוקד אותם. קינו שהוא כאמור אינדיאני, נאחז בפנינה הזו כמו בחייו. מבחינתו זה לא רק פנינה אלא כרטיס יציאה מהכלא. בעזרתו הוא ואשתו יוכלו להתחתן בכנסייה, ומעבר לכל בנו יזכה להשכלה ולחיים טובים הרבה יותר מהוריו. סטיינבק מראה בצורה יפה מאוד את הכוח הדו-קוטבי של הכסף. מצד אחד הוא יכול להציל חיים של אדם עני שבאמת צריך אותו, ומצד שני הוא מעורר תאוות בצע ולכן הכסף הוא גם מקור לסכנה ולאסון. השאלה שעומדת על הפרק היא: האם הסיכון של העושר שווה את התמורה? ולמעשה לדעתי יש אפילו שאלה עמוקה יותר: האם הכסף באמת יכול לשנות את מזלו של אדם? או שהכסף מסיר צרות מסוג אחד רק כדי להביא על האדם צרות אחרות, גרועות בהרבה?

אהבתי לקרוא את הסיפורים, רק חשוב מאוד לבוא אליו בידיעה מקודמת על הסגנון: זה לא סגנון עכשווי. הספר (לדעתי) לא סוחף, לא מהיר בקצב, הוא לא מאכיל את הקורא בכפית לגבי הרגשות, האמונות והמחשבות של הדמויות. הספר מסופר על ידי מספר כל יודע, מרוחק מהדמויות אך יודע את רחשי ליבן, את העתיד ואת העבר, וכחלק מסוג המספר יש הרבה קטעים של תיאורי טבע שעשויים להיראות משמימים לקורא המודרני. למדנו שכל מילה בספר חייבת להיות מעניינת, אבל הספר הזה איתגר אותי מהבחינה הזו. עדיין מצאתי את עצמי מדי פעם מרחפת ומדלגת על תיאורים (לצערי הרב הקשב שלי לא ברמה הכי גבוהה), אבל זה לא אומר שסגנון הכתיבה גרוע, אלא זה פשוט חלק מהאווירה ומהעולם של הגיבורים, בואופן כללי מאפיין של התקופה שבה נכתב. ייאמר לזכותו של סטיינבק שהתיאורים בכלל לא סתמיים, אלא מראים שקליפורניה באמת הייתה חלק מליבו ומקום שהכיר מילדות כמו שמכירים חבר ותיק.

אז אני כן ממליצה על הספר, אבל חשוב להבין שהעלילה מתקדמת לאט, ושקצב הקריאה עלול להיות איטי יותר, ותהיה התקלות בהרבה תיאורים ארוכים בדרך. בנוסף לקוראים שרגילים לחוש את הקישקע של הדמויות, זה פחות הסגנון לדעתי, אבל יש גם משהו יפה במספר כל יודע שמאשפר לנו לחוש בצורה מקיפה את התקופה והחברה שהוא מתאר.

מונה בת ה-14 בסך הכול רוצה לאפות במאפייה של דודתה.
במקרה, היא גם קוסמת, קוסמת של בצק. לא משהו מיוחד. מה זה אומר?
אם הלחם נשרף, היא יכולה לדחוף יד לבצק ולשכנע אותו שהוא רך וטעים, וממש לא רוצה להישרף.
אם לקוחות שממתינים בתור מעוניינים בבידור, היא יכולה להרקיד מגש עוגיות ג'ינגרברד על הדלפק.

אבל למונה יש בעיה קטנה. לאחר שהיא מוצאת גופה במאפייה, כל חייה משתנים. מונה נגררת לעלילות של מתנקשים ולפוליטיקה של מבוגרים, ובעצם צריכה לקחת על עצמה, הנערה הרגילה למדי, את תפקיד ה"גיבורה", שאף אחד אחר לא מעוניין בו. כי היא קוסמת, ולכן חייה בסכנה.

זהו תקציר ספר הנוער החדש שיצא בתרגומה של גילי בר-הלל סמו (כן, כן, מתרגמת ספרי הארי פוטר).
הספר מוצג כפנטזיית נוער אפלה, בעולם של קוסמים, רציחות, מלחמות. עולם שבו נערים צריכים להגן על חייהם וחיי יקיריהם כשהמבוגרים האחראיים כושלים בכך.
ועדיין, זהו ספר לנוער. השפה בו קלילה ופשוטה, מלאה בתיאורים הבצקיים ונוטפי המאפה והפלא של מונה האופה-הקוסמת. הספר כתוב בהומור, על אף העיסוק לעיתים בנושאים מורכבים כמו רצח ומלחמה. הדמויות צבעוניות ומקסימות, בייחוד מונה שכל רצונה הוא לאפות. קצב העלילה מהיר והסיפור זורם ומהנה.

אבל הספר מכיל גם עומק מסוים, שמבוגרים ונערים כאחד, יכולים ללמוד ממנו.
השאלות המרכזיות שעולות בסיפור, לפחות לפי קריאתי, הן: מה המשמעות של גבורה? האם גבורה היא בחירה, אומץ לב וכוח גדול? או שמא גבורה היא תוצאה של מחדל, כאשר אין אף ברירה אחרת מלבד להגן על עצמך ומה שחשוב לך?

מונה מגיעה למסקנה בעצמה בנוגע לשאלות אלו: "היה משהו לא הוגן בעליל בכך שבסופו של דבר הכול נשען עליי ועל ספינדל. מבוגרים היו אמורים לעצור את זה קודם [...] כולם נכשלו בכל הדרגים, ובגלל זה אני וספינדל נהיינו גיבורים".

גיבורים. זו מילה גדולה. מה שיפה בסיפור הוא שמונה, הגיבורה, אינה כישרונית בצורה יוצאת דופן, חכמה מהממוצע, או בעלת יכולות קסם מרהיבות כמו שליטה במים או באוויר. היא שולטת בבצק. ועדיין היכולת שלה לחולל שינוי טמונה לאו דווקא בעוצם הכוח, אלא בהכרה עצמית של מגבלותיה ובמחשבה יצירתית כתוצאה מכך: "החלשים ביותר יכולים לפקוד על הר", כפי שהספר מציין.

תיאום ציפיות: חשוב לזכור שמדובר בספרות לנוער. הרעיונות והנושאים של הגבורה, היכולת לחולל שינוי, מונגשים בהתאם (אל תצפו לקאנט או לדוסטוייבסקי או לא יודעת מי). זהו ספר חמוד וקליל. הוא לא ממש חולל שינוי בחיי לאחר קריאתו, אבל בתור נערה ייתכן שהיה משמעותי עבורי, ויכולתי לשתף בתובנות מהספר עם אחיינית שלי.

אז מי כן יאהב את הספר? נערים ונערות חובבי פנטזיה בעיקר. או כל מי שרוצה ספר פנטזיה זורם ומהיר, אך כתוב היטב ובהומור, מבלי לקחת את עצמו ברצינות מדי, עם דמות גיבורה משעשעת ומעוררת הזדהות. כל מי שרוצה לחזור לחזור מעט לתחושת הפלא, לתקווה של ילדותו, שאוהב חיות מחמד לא סטנדרטיות קסומות, אנשי ג'ינג'רברד מרקדים ומחמצות כעוסות, ורוצה להשתקע בעולם שכולו קסמים ותופינים ולחמים ומאפים ואולי לרצות בסוף לבלוס איזה עוגיה או שתיים או שלושים.

רציתי ממש להתחבר לספר הזה. באמת.

על הנייר הכול בו מתאים לי: עלילה דיסטופית שמציגה ביקורת נוקבת על החברה שלנו מעין נבואה אפילו כדוגמת "חוות החיות" או "1984", שפה ייחודית, ומערכת חברתית אחרת, שבה הקולקטיביות היא ערך עליון - ואילו חירות אנושית, סקרנות, ורצון אישי הם פשעים. כלומר, פשוטו כמשמעו. על אמירת המילה "אני" אדם מוצא להורג בפומבי, ולבסוף גיבור שמתנגד לכל זה, שחס ושלום, מפתח רצון חופשי, סקרנות למדע ו-שלא נדע- מעז להתאהב! להעדיף בת אדם אחת על פני יתר אחיו!

אז שוב, הייתי אמורה ממש לאהוב את הספר הזה. ובאמת בהתחלה אהבתי. אהבתי את הרעיון, אהבתי את השפה הכתובה בגוף ראשון רבים, אנחנו, שכמו בולע בתוכו כל זכר לאני, לאישי או למשאלת לב פרטית.
אבל לצערי היו דברים שגרמו לחיבתי להצטנן מעט. למשל, קטעי מונולוג ארוכים, בעיקר בסוף הסיפור, שבו הגיבור (המכונה שוויון 7-2521) מסביר לנו את המגרעות של החשיבה הסוציאלית-קולקטיבית, ומלמד אותנו את המסקנות שלו: מעתה יחלוק את רכושו רק עם ידידיו, אותם הוא ייבחר בקפידה. כבודו יהיה לבעל ערך, לא עוד ייכבד אדם בשל היותו, אדם יצטרך להרוויח את כבודו ואת אהבתו. נאום אחר בספר מתאר לקורא הגיגים נוספים מפי הגיבור: ערכו אינו נמדד רק בערך שהוא מעניק לאחיו, אלא בשל היותו.

כל הקטעים הללו הרגישו לי טרחניים וקצת "בפרצוף" של הקורא. לדעתי המחברת יכלה להעריך יותר את האינטיליגנציה של הקוראים ולא להטיח בפנינו עם פטיש את המסר החברתי שלה. וזה לא משנה בכלל שאני מסכימה עם המסר.
לדעתי היה מקום לקצת יותר מורכבות, להציג את העולם מבלי להציג את המסקנה, לתת לקוראים להבינה לבד.

בכל מקרה המחברת כותבת מתוך תשוקה, זה מורגש בכל עמוד ועמוד. רואים כי הנושא הזה קרוב לליבה, וזה מוערך בעיניי.

טוב, רבים כתבו לפניי על הספר. לקחו לי את כל השבחים.
אולי רק אציין שבתור מי שהגיעה לספר ללא קריאת התקציר, ציפיתי לספר שכן, מדבר על סיני שקורא עיתון בדרך לגרדום.
רציתי כל כך להכיר את הסיני הזה! זה נשמע סוריאליסטי, לקרוא עיתון כשאתה אשכרה בדרך למותך? נפלא.

אבל הספר לא התחיל עם סיני שקורא עיתון, וגם לא נגמר עם הסיני. יש סיני אחר, זה כן. ויש גם מחתרת פרגוואית. ויש מי שהחליט להרוג סינים. אבל הסיפור על הסיני שקורא עיתון בדרך לגרדום הוא רק אנקדוטה קטנה ומשעשעת כחלק מהעלילה. טוב, לפחות העלילה סוריאליסטית כמו השם שלה.
אז הציפיות שלי לא ממש התממשו, ורק קריאת הביקורות גרמה לי להעריך היבטים נוספים בספר שלא ראיתי לפני כן ולהעניק לו 4 כוכבים. בכל מקרה, מעבר לציפיות-לא-ציפיות שלי, מצאתי את הספר משעשע לעיתים, ופעמים אחרות מוזר. ולאחר קריאת חלק מהביקורות, הבנתי שהסופר כנראה יודע מה הוא עושה.
והאבסורד המוגזם של הספר מעביר את המסר המבעית: כשאנחנו רוצים להאמין שמשהו הוא המציאות, הזוי ובדויי ככל שיהיה, נמצא כל הסבר, צידוק ורציונל, כדי לחזק אמונה זו.
ומהצד השני של נמתרס: מה המשמעות של שקר תמים, בדיחה לא מזיקה? לפעמים נכנסים עמוק כל כך לבוץ השקרים של עצמך, שהדרך החוצה היא רק להעמיק פנימה. עד שקורה משהו נורא.

הייתי ממליצה למי ש:
א. רוצה ספר קליל (לכאורה, כי הוא קצר ומצחיק, אך קורות בו זוועות רבות) להעביר את הזמן.
ב. רוצה לקרוא סגנון כתיבה שונה, ארגנטינאי ולהיחשף לעולם של אמריקה הלטינית, שבו בעיות שונות משל הישראלי הממוצע (למשל, כל העיסוק הצבאי בספר).
ג. אוהב ספרות אבסורד (או פארסה, כפי שלמ דתי מביקורתו של בנצי) ויודע להעריך את האופן שבו הסופר משתמש בדמויות מוגזמות, באירוניה, ומקליל אירועים רציניים ומרצין אירועים קלילים (כפי שמסרו קודמיי בביקורות הרבה יותר בקיאות).

וואו, מעניין שאין כאן כמעט ביקורות על הספר. ככל הנראה כי מדובר בגרסה מחודשת (?)
בכל אופן, מסכימה מאוד עם ביקורתו של רוני על התרגום. התרגום מרגיש מוזר עם סלנג כמו "שיואו" ו"כאילו" ו"דפוק". זה קצת הפריע לי אבל לא יותר מדי. מי שרגיש לשפה, הייתי מנסה תרגום ישן יותר.

אל הספר הגעתי ללא היכרות מוקדמת, לא עם העלילה, או עם הסרט. רק עם המלצה חמה של אחי הגדול.

אני בהחלט יכולה להבין למה הספר היה פורץ דרך - השפה הפשוטה, הדמות השנויה במחלוקות, הבדידות והניכור של עולם המבוגרים ואולי גם של העידן המודרני, שאלות של חיפוש עצמי, של מציאת משמעות שאולי לא קיימת.
דמותו של הולדן לדעתי מעוררת הזדהות - הוא רוצה אמפתיה, חברות אמיתית, קשר עמוק, אך מצד שני הוא גם שופט המון את הסביבה ה"מזויפת" סביבו. רוב הפעמים בצדק, ובחלק מהפעמים נדמה שהוא מרחיק מעליו את כולם.
הוא גם קצת צבוע. הוא משקר המון לסביבה. בעיקר לנשים. והא גם מודע לזה.
בקיצור הולדן הוא אנושי מאוד, מרגיש לבד מאוד, כנראה בדיכאון כי הוא לבד בעולם, אולי למעט אחותו, שמהווה מעין נקודת אור בחייו. האדם היחיד שבאמת מקשיב, שמבין אותו. אבל אכפת לו מחברו המחוצ'קן בפנימייה, ואכפת לו מאחותו, ואכפת לו מנזירה אקראית ברכבת, ואכפת לו מהזונה שמוכרת את גופה לאחרים.
בקיצור הולדן אינו צדיק, ואינו חביב הקוראים אבל הוא במובן מסוים אדם טוב יותר מהמבוגרים סביבו.

לא הרגשתי שהספר ריגש אותי מאוד, ולא הרגשתי גם שהוא שינה את חיי. אולי כי אני קוראת אותו בתור מבוגרת, ואולי זה מאוחר מדי כדי לקבל מהספר את מה שהוא יכול לתת. בכל מקרה, אהבתי את הכתיבה הפשוטה והלא מתיימרת, את הדמות של הולדן קולפילד ואת התקווה העדינה בסופו של הסיפור.

מי שקורא את הספר, אל תצפו לעלילה עם דרמה או מתח. זהו סיפור על נער מתבגר, מהורהר, שבדיוק עוזב את הפנימייה שלו ומשוטט ברחבי העולם לבדו למשך שלושה ימים עד שהוריו יגלו שגירשו אותו מעוד בית ספר. למי שלא אוהב ספרים ללא עלילה לא הייתי ממליצה על הספר, אך למי שאוהב דמויות ייחודיות, הספר מצטיין בכך.
אנחנו לא אמורים לאהוב את הולדן, אנחנו לא אמורים גם לרחם עליו. אבל אנחנו לא יכולים שלא להזדהות איתו, להרגיש שאולי הוא צודק בחלק מתפיסת העולם שלו. הסביבה מזויפת, אנשים מוחאים כפיים לאנשים הלא נכונים ולא, לא צריך לנדות נער "דפוק" רק כי הוא מחוצ'קן ומתנהג מוזר.

את הספר הזה קיבלתי כמתנת פרידה מכמה חברים לצוות בצבא.

השתחררתי ב-2018. שמונה שנים הוא ישב אצלי בארון מבלי שקראתי אותו.
במהלכן חוויתי הרבה, התבגרתי במובנים מסוימים ובאחרים נותרתי ילדה.
בכל מקרה, בדיעבד, אני שמחה שקראתי את הספר רק עכשיו. כי זה ספר מקיף המון תחושות וחוויות, יותר מדי להבנתה של ילדה לתחושתי.

הספר עוקב אחרי אריק וחבריו לשיכון (שיכון פועלים בחיפה) מהיותם בני עשר בזמן מלחמת ששת הימים ועד לרצח רבין.
הספר מראה איך החיים מובילים את חבורת הנערים לכיוון שונה, מרחיקים ביניהם, מקרבים, ובכל מקרה משנים אותם.
זהו סיפור על התבגרות, על חברות, על חיים בצל המלחמות-מבצעים-פיגועים-נעלמים-נרצחים.

אהבתי את השפה של הספר - גוף ראשון מפי הגיבור שמספר בדיעבד, בהיותו מבוגר ככל הנראה בשנות הארבעים לחייו, את סיפור חייו. שפה פשוטה, לא יומרנית, מלאה בדיאלוגים ובצבעוניות העדתית שליוותה את המדינה הצעירה: הורים פולניים, שכנים עיראקיים ועוד שכנים שמורכבים משתי חמולות יריבות טורקית ויוונית.
אהבתי את הישראליות שבו. למעשה זה הדבר שהכי מורגש בספר. כל דמות שם כל כך ישראלית:
יורם היזם הכושל, מיכל עם נעלי הפלדיום הנצחיות , גדעון עם ה"כמו המופיליה" וה-"זה יכול לקרות לכל אחד - אבל זה קורה רק לך", אריק שמסרב להתבגר.

למעשה, אני חושבת שאם מישהו - אמריקאי או אחר - היה מבקש ממני ספר שמתאר את תמצית הישראליות, הייתי אומרת לו, "הנה קח, קרא."
חלק יגידו שהספר עמוס בקלישאות לאומיות, והקשר האישי ללאומי מאולץ ולא אותנטי, אבל אני הרגשתי שהספר לא מתיימר ליצור מלודרמה מהלאומי,
אלא פשוט מציג פיסות מחיי הגיבורים, ולא ניתן להתעלם מהמאורעות של התקופה. בייחוד שאלו השפיעו על הדמויות באופן ישיר (כמו מוות של חברים לשיכון) או באופן עקיף (כמו היעלמותן של נערות כמו רחל הילר או נאוה אלימלך).

בקיצור, הספר כתוב טוב והדמויות בו מרגישות מוכרות להחריד. ממליצה.
לצערי, לא מצאתי לספר תרגום לאנגלית, אבל עד הרגע שגם יתר האנשים בעולם יוכלו ליהנות מספר זה, ממליצה לכל ישראלי שאוהב רומן חניכה-התבגרות רחב יריעה (רומן אפי) עם ניחוח היסטורי וצבע ישראלי-חיפאי, מי שאוהב שפה פשוטה אך יפה ומדויקת, ממליצה לו לקרוא ספר זה.

כתבו כאן כבר כל כך הרבה ביקורות יפות ומדוייקות, אז אנסה להסביר יותר את החוויה האישית שלי עם הספר.

את המסע שלי עם מורקמי התחלתי לפני כמה שנים.
אחי מצא ארגז ספרים נטוש ליד דירתו. הוא חשב עליי, מסר לי את הארגז.
התחלתי למיין, ובשלב מסוים נתקלתי בספר "קפקא על החוף". אפילו שעברו שנים, והעלילה החלה להיפרם במוחי, אני זוכרת כמה הספר ריגש אותי, נגע בי, הוביל אותי לדמעות. המשחק בין הריאלי לפנטסטי, הדמות המבולבלת של קפקא המתבגר, שהזכירה לי מאוד את הבלבול שלי. התחברתי מאוד לכל המוזרות הזו.

לאחר מכן מצאתי גם את "ציפור מכנית" ברחוב. עוד מוזרות מורקמית שאהבתי. קניתי את "הרג קומנדטורה". קראתי. אהבתי.
כעת עברו שנים ובן הזוג שלי מסר לי את "יער נורבגי". ספר ריאלי, עם קורטוב בלתי מורגש כמעט של מיסטי-פנטסטי. יחסי עם הספר יותר מורכב.

הסיפור מתמקד בגיבור ווטנבה, שעובר מסע התבגרות, לימוד עצמי, צבירת חוויות וגיבוש הזהות. כמו בכל ספריו של מורקמי, הגיבור הלכאורה בנאלי ורגיל מפצה על כך בהתקלות עם המון דמויות צבעוניות וייחודיות. מערכות היחסים שנרקמות בין הגיבור לדמויות שסביבו הן נקודת החוזקה של הסיפור. הכול מתואר בצורה אמיתית, לא מתיימרת, והקשרים לפעמים מחזיקים, ולפעמים הולכים ומתפוררים עם הזמן.

הספר גם עוסק באהבה ובמיניות. אני אולי במיעוט כאן, אבל המיניות המוצגת בספר כן גרמה לי להרגיש מעט לא בנוח. הרבה חוויות מיניות מוצגות בתחום האפור, כמו הפעם הראשונה שווטנה שוכב עם ידידתו נאוקו לאחר ששתתה הרבה ויש שאלה על הסכמה, או תיאור של חוויה מינית פדופילית של רייקו עם ילדה.

אבל אם להתעלם מכול זה, הדבר המיוחד בספר לדעתי הוא השאלות שהוא מעלה על מוות וזיקנה. חלק הציעו בביקורת כי אולי עיסוק זה באובדנות ובמוות קשור לתרבות היפנית, אבל המוות מוצג בצורה אישית, כואבת, כחלק ממסע חייו של הגיבור שאני לא חושבת שמדובר רק בעניין תרבותי. המוות מוצג ביחד עם אהבה, מיניות, זהות, והמשכיות הבלתי נמנעת של החיים. המוות נוגע בכל אלו, והגיבור לומד איך חיים כשהצל הזה מלווה אותך לכל מקום: חברו הטוב מת בתיכון, בת זוגו מתאבדת (נאוקו), ידידתו מתה לאחר שהקשר נותק ביניהם (הצומי), אבא של ידידה (מידורי) מת. לא בכדי הגיבור חש אבוד, ומרגיש צורך לצאת לטיולים ארוכים בהרים עם תרמיל בלבד על הגב, מחפש חוויות מיניות מזדמנות. הכול מרגיש תלוש כשהמוות ניבט אלייך מכול עבר, מבית הספר התיכון בילדות ועד לבית ההחלמה לאנשים עם "הפרעות" שנאוקו נמצאת בו. המוות מקושר גם לזיכרון אצל הגיבור. שנים לאחר מותה של נאוקו, כשווטנבה הגיבור זקן, הוא נזכר בחוויותיו עם אהבת חייו. החוויות אבל איבדו מצבען עם השנים, והגיבור המזדקן רק נותר לתהות מה עוד שכח. מחשבות אלה מלוות בכאב ובצער. הוא מבין לבסוף שהדבר היחיד שנותר הוא לתעד את שאריות הזיכרון, להביא אותן לכתב. זהו הסיפור שאנו הקוראים מקבלים לידינו.

לסיכום החוויה האישית של הספר, עבורי, הספר גרם לי להרגיש שאני לא לבד במחשבות האלה. בחשש מההזדקנות, מההתמודדות עם מוות. הספר גרם לי לראות את החיים מזווית אחרת. אני חושבת שהספר מומלץ לצעירים שמעסיקות אותם שאלות על זהות, מיניות, אהבה וחברות ומאידך מבוגרים יימצאו חיבור לעיסוק בזיקנה, אובדן, הפרעות נפשיות יחד עם שאלות של זיכרון וחיפוש אחר זהות ובית גם בגיל מבוגר (למשל דרך דמותה של רייקו). וזה כל היופי בספר, הוא מאוד אישי, ולכן כל כך הרבה יכולים להתחבר אליו.