מה היה קורה אילו הקבינט הישראלי היה מתכנס ומנחה את צה"ל להתכונן לכיבוש סין, במהלך שייצא לדרך בעוד שנה. השאלה הזו מופיעה בספר חדש מאת פרופסור עזר גת, "התיאוריה של המלחמה" (הוצאת הקיפוד והשועל, 2025), שבו ביקש לדון בשאלה האם נוכח התמורות ההיסטוריות ששינו וישנו את פני שדה הקרב, ישנה, או יכולה להיות, תיאוריה כללית לניהול המלחמה. התשובה הקצרה היא שכלל לא בטוח, אבל זה לא פוטר אותנו מלנסות.
אם היעד הזה נשמע שאפתני מדי, המשיך גת, ראש קתדרת עזר ויצמן לביטחון לאומי באוניברסיטת תל אביב, "נחליף אותו לכיבוש הודו. מה יקרה במצב כזה? בהנחה שמפקדי צה"ל יודעים את מלאכתם, הם ישיבו שלישראל אין את האמצעים לכבוש את סין, או את הודו, לא בעוד שנה – ולא בעוד שלושים שנה. המדינה וכוחותיה המזוינים אינם מסוגלים לכך. האמצעים למיזם כזה אינם קיימים, וגם לא ניתן ליצור אותם (לאף מדינה אין כנראה את האמצעים להצליח במיזם ספציפי זה). המסקנה הלוגית תהיה שאם הרשויות הפוליטיות בישראל אינן רוצות להיכשל, עליהן לשנות את יעדי המדיניות שלהן ולהציב יעדים אחרים" (עמ׳ 36).
זו, ציין המחבר, "דוגמה דמיונית במתכוון, אך בצורה פחות מוגזמת היא מלמדת על סוג השאלות והאינטראקציות שעולות בקביעת יעדי מדיניות ועיצוב פעולות צבאיות כל הזמן. כדי להצליח, המטרות הרצויות והאמצעים להשגתן חייבים להתאים זה לזה" (עמ׳ 36). יתרה מכך, מערכת היחסים בין מטרות, מדיניות ואמצעים, "היא דו־סטרית: כמו בכל יחסי אמצעי־מטרה, משתמע מכך לוגית שהמטרות צריכות להנחות את השימוש באמצעים הצבאיים, אך גם שהאמצעים להשגת המטרות מתקיימים או שניתן ליצור אותם" (עמ׳ 35).
זו אכן דוגמה מעולה, נשאלת רק השאלה איך היא עולה בקנה אחד עם העמדות שהמחבר עצמו הביע במהלך מלחמת "חרבות ברזל". במהלך המלחמה, פרסם פרופסור גת שורה של מאמרים והיה אחד הקולות שטענו בלהט שאין למהר ולסיים את הלחימה ברצועת עזה וצייר את אלו החושבים שמוטב לישראל לדבוק בתפיסת הביטחון שלה (מלחמות קצרות וחתירה להכרעה מהירה), כשוגים המחפשים פתרון קל ומהיר היכן שאין בנמצא כזה.
המלחמה אכן הסתיימה רק כעבור שנתיים וכללה בתוכה עוד שתי חזיתות (לבנון ואיראן). אמנם אין רצועת עזה שקולה לסין, אך אין ספק שהיא מדמנה שבה הלכה ישראל ושקעה ורק נחישות נשיא ארה"ב טראמפ הביאה את המערכה לכלל סיום. יתכן וגם הפרופסור שגה בניתוח האמצעים והמטרה.
גת ציטט בספר את ראש ממשלת צרפת במלחמת העולם הראשונה, קלמנסו, שקבע כי "המלחמה חשובה מכדי להשאיר אותה לגנרלים" (עמ׳ 37), אך ציין כי המלחמה גם חשובה "מכדי להשאיר אותה בידי הפוליטיקאים, שיש להם שלל אינטרסים קטנוניים ושעלולים להתערב באורח לא מושכל בניהול המערכה" (עמ׳ 37). אמירה שמהדהדת נוכח המלחמה האחרונה.
גת הוא מומחה של ממש בכל האמור בהגותו של הגנרל הפרוסי קרל פיליפ גוטליב פון קלאוזביץ, אולי ההוגה והתיאורטיקן הצבאי המערבי המודרני החשוב ביותר, שידוע בעיקר בזכות המימרה "המלחמה אינה אלא המשך המדיניות באמצעים [אלימים] אחרים" (עמ׳ 33). עם זאת, יש לזכור כי התפיסה לפיה "ניהול המלחמה למטרה המדינית אינה רעיון חלוצי שקלאוזביץ חידש. הבנת הקשר בין מדיניות לבין מלחמה היתה נפוצה בכל הציוויליזציות הגדולות מאז ימי קדם" (עמ׳ 26).
קלאוזביץ לא רכש את בקיאותו בענייני המלחמה רק מתוך מחקר אקדמי, אלא "דרך הרגליים", כאיש צבא. ב־1792, כצוער ברג'ימנט חי"ר בצבא הפרוסי (והוא רק בן 13), לחם נגד צרפת. לימים, ערק לצבא הרוסי ולחם בשירותו במגוון תפקידים נגד צבאו של נפוליאון ברוסיה. ב־1813 היה לראש מטה קורפוס, הצטיין בקרב גרדה וב־1815 הועלה לדרגת קולונל והשתתף בקרב ווטרלו.
קלאוזביץ האמין שניתן לגזור תיאוריה אוניברסלית "ממה שכינה "טבעה הבלתי משתנה של המלחמה" (הוא השתמש גם במונחים "רוח", "מהות", ו"מושג" המלחמה לסירוגין), המאומץ על ידי הניסיון" (עמ׳ 23). משנתו, חיבור בן עשרה כרכים בשם "על המלחמה", ניתחה את המלחמה על שלל רכיביה.
הוא "קבע שמהות המלחמה היא הלחימה, אולם פירש הגדרה פורמלית זו במונחים מרחיבים מאוד, וטען שאופי המלחמה כלחימה מחייב גיוס מלא וריכוז של כל הכוחות למאמץ כולל ובלתי פוסק למחוץ את האויב בקרב" (עמ׳ 23). אולם, ציין גת, "בתוך כך, המעיט בחשיבותם של מאפיינים עיקריים של המלחמה, כמו הפתעה, תחבולה ותמרון, שלדעתו עלולים להסיט מצביאים וצבאות מן ההכרח להתקדם לקרב המכריע במהירות מרבית" (עמ׳ 23).
לימים, נוכח תבוסותיו של נפוליאון בונאפרטה (ל"אדמה החרוכה" ברוסיה ולגרילה בספרד), שאותו העריץ ובעקבותיו האמין בחתירה להכרעה באמצעות קרב מוחץ, החל קלאוזביץ לשנות את דעתו בנוגע לתיאוריה של המלחמה. השינוי "בהשקפותיו על כפיפות ניהול המלחמה למטרות מדיניות, ושילובו את האפשרות של מלחמה מוגבלת בתיאוריה שלו, היו פניית פרסה נגד תפיסתו היסודית, לאורך כל חייו, של טבע המלחמה כלחימה בלתי מוגבלת" (עמ׳ 26).
למעשה, בני כל תקופה מצאו בהגותו "את השקפתם האסטרטגית שלהם עצמם: אנשי המאה ה־19 אימצו את הציווי של קלאוזביץ התובע גיוס מוחלט ומאמץ נמרץ להשמדת האויב בקרב מכריע, ואילו בעידן הגרעיני זכה קלאוזביץ לשבחים על התעקשותו המאוחרת על עליונות המטרה המדינית ועל כל רעיון המלחמה המוגבלת" (עמ׳ 27).
"מלבד הנטייה לחשוב על ניצחון כהשמדת יכולת הלחימה של האויב, יש לנו עוד אינטואיציה על משמעות הניצחון במלחמה, אולי פחות מושרשת מהראשונה, אבל עדיין ברורה מספיק. לפי אינטואיציה זו, ניצחון פירושו השגת המטרות המדיניות הרצויות. ושתי משמעויות אלה – מחיצת כוח ההתנגדות של האויב והשגת המטרות המדיניות – התבררו ככאלה שלא תמיד תואמות זו את זו באופן מלא, כפי שמנהיגים ומצביאים סברו בעבר" (עמ׳ 42). יתרה מכך, ציין, ההיסטוריה מלאה בדוגמאות לחוסר התאמה בין מחיצת כוחו הצבאי של האויב לבין המטרה המדינית.
כך למשל, במלחמת המפרץ הראשונה "הביסו כוחות הקואליציה, שארצות הברית היתה עמוד התווך שלהם, את הכוחות המזוינים העיראקיים ושחררו את כווית. הנשיא ג׳ורג׳ בוש האב הכריז בנקודה זו על סיום הפעולות הצבאיות, והיו בזמנו מי שתהו על החלטתו. הם שאלו מדוע ההצלחה המוחצת בשדה הקרב לא נוצלה להתקדמות לבגדאד ולהפלת משטרו של סדאם חוסיין, מה שניתן היה לעשות בקלות מבחינה צבאית. אבל היגיון הריסון העצמי של בוש האב ב־1981 יתברר לאחר מלחמת המפרץ השנייה" (עמ׳ 43).
למרות שהצבא האמריקני הכריע אז את הצבא העיראקי ומוטט את משטר סדאם "השסעים האתניים במדינה בין האליטה הסונית לבין הרוב השיעי והמחוזות הכורדיים, שבעבר הוחזקו כולם כיחידה מדינתית אחת באמצעי דיכוי של משטרים רודניים, הפכו את עיראק לכמעט בלתי ניתנת לשליטה; לוחמת גרילה גבתה מחיר דמים מהכוחות האמריקניים, והעלויות הכספיות של הכיבוש הצטברו. יתר על כן, על ידי מחיצת עיראק כמעצמה אזורית, הפלישה האמריקאית ערערה את מאזן הכוחות באזור המפרץ" (עמ׳ 43), ובכלל זה את האיזון ההדדי בין עיראק לאויבתה איראן. כיבוש עיראק אפשר לאיראן לבסס דומיננטיות במרחב, מה שלא היה בכוחה לעשות כל עוד עיראק היוותה לה משקל נגד.
למעשה, "לא רק תוצאה צבאית פחות מכרעת, אלא גם תיקו צבאי או אפילו מידה של כישלון עשויים להתגלות כמועילים יותר בסיכום התוצאה הכוללת של מלחמה" (עמ׳ 44). כך למשל, במלחמת יום הכיפורים, לאחר "מתקפת הפתע הערבית וההצלחות הגדולות שלה בשלבים הראשונים של המלחמה, הדפה ישראל את הפלישה הסורית והעבירה את המלחמה לשטח סוריה, אך לא הצליחה להוציא את סוריה מהמלחמה. בחזית המצרית הצליחו כוחות צה"ל לחצות את תעלת סואץ ולכתר את הארמייה השלישית" (עמ׳ 44).
"מותשת, ונתונה ללחץ המעצמות בניצוחו המיומן של מזכיר המדינה האמריקאי הנרי קיסינג׳ר, ישראל לא הורשתה להשלים את המלאכה. כך, אף על פי שישראל הצליחה להפוך את מגמת המלחמה וניצלה מתבוסה, התוצאה הבלתי מכרעת של המלחמה ומחירה האנושי והכלכלי הכבד נתפסו ככישלון וגרמו לטראומה עמוקה" (עמ׳ 44). בדיעבד, כתב גת, התוצאה המאוזנת יותר של המלחמה "נראית אחרת. כפי שקיסינג׳ר חזה שיקרה, היא סללה את הדרך להסכמי הביניים בין מצרים לישראל, ובסופו של דבר להסכם השלום ביניהן (1979) שסיים שלושה עשורים של מלחמה. לפיכך, סיומה הלא מכריע של המלחמה התגלה כיתרון מדיני לשני הצדדים" (עמ׳ 45).
ספרו של גת שזור בדוגמאות ההיסטוריות רבות, אך הוא ציין בצדק כי הן "להמחשה בלבד. מצבים בעולם האמיתי הם תמיד מורכבים, והתוצאות ארוכות הטווח שלהם מגוונות, מרובות פנים ולעיתים קרובות סותרות" (עמ׳ 45).
בשנים האחרונות, כתב גת, מדינות דמוקרטיות מערביות "מנסות להימנע ככל האפשר מהסתבכויות במדינות זרות. כאשר התערבות נגד איומים ביטחוניים חמורים הופכת בכל זאת לבלתי נמנעת, הן מבקשות להימנע ככל האפשר מלהציב כוחות גדולים בשטח, "מגפיים על הקרקע", כביטוי אמריקאי, להבדיל מפשיטות קומנדו קצרות וממוקדות" (עמ׳ 112). כלל זה תקף גם לישראל והאופן שבו הפעילה את כוחה בטרם מלחמת "חרבות ברזל". אולם לעיתים אין למדינה את הפריבילגיה להימנע מתמרון יבשתי וסיכון חייליה למען הבטחת האינטרסים שלה, על כן עליה לשמור יכולת זו כשירה ומוכנה ליום פקודה. גם זה לקח שישראל למדה על בשרה בשנתיים האחרונות.
אמנם גת עמד בספר על כך שבעת הנוכחית יש פחות ופחות מלחמות. "ככל שהתשואה של ייצור ושיתוף פעולה כלכלי תחרותי גדולה יותר, כך הסכסוך האלים הופך לפרודוקטיבי פחות ולאטרקטיבי פחות. זה לא שהמלחמה נעשתה יקרה יותר, כפי שנהוג לחשוב; השלום הוא שנעשה רווחי יותר" (עמ׳ 159).
זה נכון, אבל כלל זה תקף לאלו בעולם שיש להם. בין החלק בעולם שאין לו לבין עצמו, כמו גם לבין מדינות מבוססות לבין ישויות שאין להן המצב שונה בתכלית. וגם הוא חלק מההסבר למלחמה האחרונה שניהלה ישראל, שלא ביוזמתה, כנגד חמאס, ארגוני הטרור באיו"ש, חזבאללה ובמידה פחותה גם נגד איראן.
פרופסור גת (שלימד אותי בשעתו בתואר שני), הוציא מתחת ידו ספר תמציתי ומאיר עיניים על אסטרטגיה ומדיניות. לטעמי חסרו בו דוגמאות בכל האמור בחלק הטקטי של המלחמה וניתוח יסודי יותר של רמה זו, אך גם כך וגם כך הוא מחכים ומומלץ.
הגנרל האמריקני יוליסס גרנט טען בשעתו כי אמנות המלחמה פשוטה למדי. "גלה היכן האויב שלך נמצא. הגע אליו כמה שיותר מהר. הכה בו הכי חזק שאתה יכול, והמשך הלאה" (עמ׳ 185), קבע. יש בכך הרבה שכל. גרנט, כתב גת, "הזכיר לנו, עד כמה תורת המלחמה היא אלמנטרית, במיוחד בחלקיה המופשטים, לפני שהיא מולבשת בפרטים הרבים מספור, גדולים כקטנים, של הניסיון המעשי – בים התנאים הקונקרטיים של החימוש והארגון, וביתר הפרטים הספציפיים של דוקטרינות צבאיות" (עמ׳ 185). זהו אולי, השיעור החשוב ביותר בספר.
