פעם הכול היה שונה. נניח, בשנות השמונים בירושלים. יכולת לשבת בקפה עטרה ואח"כ לרדת לכיכר ציון, לראות מה חדש בחנות הספרים ירדן, ולנשום קצת מעשן האוטובוסים שחולפים ברחוב יפו. כולם סביבך מעשנים, כל הזמן ובכל מקום, מזגן - בדירה, במשרד או במכונית - הוא המצאה מד"בית שאיש לא שמע עליה. לשוטרים באגף החקירות העירוני קוראים בלילתי, אלפנדרי, מועלם ואוחיון, ואילו בסגל המחלקה לספרות בקמפוס הר הצופים תוכל למצוא את תירוש, דודאי, אייזנשטיין, שי, וצרלמאייר. נדמה לי שיש כאן איזה דפוס, אבל אני קצת מתקשה לזהות אותו, אולי כי לא למדתי בחוג לספרות בפקולטה למדעי הרוח, אותו מבצר צלבני שהחליף את הדשאים של גבעת רם, וגם כיום, בסוף הרבע הראשון של המאה ה-21 שומר על איכויותיו המבוכיות. (אגב, מאיר שלו כתב פעם קטע נהדר על הלבירינת - כמה פעמים זוכה אדם בחייו להשתמש במילה הזו - בפסגת הר הצופים)
רב פקד אוחיון הוא גם זה וגם זה. הוא שוטר, אבל יש לו יד ורגל באקדמיה וספציפית בחוג לספרות באוניברסיטה העברית, ולכן כשפוקדים את החוג מעשי רצח נוראיים שלא מעלמא הדין, אין מתאים ממנו לפענח את התעלומה. הרומן נמרח קצת, כשלהליך הפלילי מתווספים הרהורים פילוסופיים על מקומה של האמנות ועל ייחודם של האמנים בין שאר בני התמותה, וכל מיני רפלקסיות ואינטרוספקציות וזכרונות וקונפליקטים אישיים וזוגיים של הבלש עצמו, ויש גם אפיזודה לא קצרה שבה מפוענח שירו של נתן זך "את שערו של שמשון", מכל טוב, בקיצור. הקצב מעט איטי, אני חושב, בהשוואה לספרי הבלש של ימינו (אם אינני טועה, בתיה גור הייתה חלוצת הז'אנר בעברית, או עכ"פ אחת החלוצות) אך למרות זאת הרומן מהנה, מותח לפרקים, ומומלץ.

איפשהו באמצע הספר ידעתי פתאום מי הרוצח ומה המניע לרצח, בוודאות מוחלטת.
ולא הייתי בטוחה אם זה הזיכרון מהפעם הקודמת שקראתי אותו שצץ פתאום אחרי מחצית הספר - כי עד אז לא היה לי מושג, או ניחוש מוצלח על בסיס כל מה שקראתי עד כאן.
אבל זה לא באמת משנה.
כמו בספר הקודם - פתרון התעלומה הוא לא עיקר העניין.
בתיה גור איננה אגתה כריסטי, לא תמצאו פה בניית אליבי מתוחכמת או הפתעה מרעישה בסיום הספר.
מה כן יש פה?
ספר בשל ומעניין יותר מהספר הקודם.
יכול להיות שאני מוטה, הספר הזה עוסק בספרות והספר הקודם - בפסיכואנליזה. ואני, מה לעשות, מתעניינת יותר בספרות מאשר בפסיכואנליזה.
אבל נראה לי שהספר הזה אובייקטיבית טוב יותר.
שוב אנחנו נחשפים לדמות של מיכאל כאאוטסיידר נצחי, כמי שלא לגמרי משתייך לשום מקום ולשום חברה. הספר הזה מחזק את התכונה הזאת שלו כתכונה שמאפשרת לו להיות חוקר מעולה של מקרי רצח שמתרחשים בתוך קבוצות סגורות: העובדה שמיכאל רגיל להשקיף מבחוץ ולא להשתייך מסייעת לו להבין את הכללים הלא כתובים של הקבוצות שהוא חוקר ולגשת אליהן ללא הנחות מוקדמות שנובעות מהמקום אליו הוא משתייך. הוא הרי לא משתייך לשום מקום.
גם בספר הזה, כמו בקודם, התכונה הזאת הכרחית כי הרצח נובע ישירות מתוך כלליה של הקבוצה הסגורה, החוג לספרות במקרה הזה. מתוך עולם הערכים שלה, התפיסות, האמונות וסדרי העדיפויות שלה.
וכראוי ליצירה שעוסקת בספרות, יש פה אנלוגיה בין מיכאל, הנאה, המחוזר, לבין דמות הנרצח - המשורר והמרצה שאול תירוש, גם הוא חביב הנשים. אלא שהאנלוגיה הזו הולכת ונהיית ניגודית לאורך הספר: מיכאל הוא אדם אמפתי, סובל מאהבה נכזבת. תירוש היה אדם מרוכז בעצמו, שובר לבבות בלי למצמץ ובלי להתחרט.
וגם אנלוגיה לדמות הרוצח/ת. הרצח מתבצע כשערך מקודש בעיני הרוצח/ת נשבר, מתגלה כשקר. גם מיכאל חווה שבר כזה, בעוצמה פחותה, כשמי שנראה לו שמייצג חיים אידילים, מעוררי קנאה, משפחתית ומקצועית - מתגלה כסדוק ללא תקנה.
החטא ועונשו שנזכר בספר כמעט באופן אקראי מהדהד בוידוי הסופי של הרוצח/ת: כמו רסקולניקוב שהאמין שאנשים מסויימים, עליונים, אינם כפופים לחוקי המוסר הרגילים החלים על שאר בני האדם כך גם כאן מתבצע רצח מתוך תפיסה דומה.
ובין לבין, עיסוק בספרות, במהו שיר טוב, בפער בין משורר למבקר.
בסך הכל ספר מעניין ומעמיק, שרובו עוסק בנפש האדם ויש בו רק מעט עבודת בלשות של חיפוש טביעות אצבעות ובדיקת ספרי חשבונות, עבודה מהסוג שגרמה לספר הקודם בסדרה להיראות מיושן מאוד ואילו בספר הזה - פער הזמן מורגש יותר בגלל רוח התקופה וההקשרים ההיסטוריים, כמו מסך הברזל והקשר עם יהדות ברה"מ, ופחות בגלל הטכנולוגיה המיושנת.

אומרים שבתיה גור לא רק החייתה את הרומן הבלשי העברי אלא גם העלתה אותו לרף חדש. כשקראתי לפני כמה שנים את "רצח בשבת בבוקר" - הרומן הבלשי הראשון של גור מתוך ששה - פחות הזדהיתי עם הקביעה הזו, אבל עכשיו, לאחר קריאת הרומן השני והמוצלח בהרבה, אני בהחלט יכול להבין אותה ואף להזדהות איתה.

צוללן צעיר מת בתאונת צלילה. לא ברור למה וכיצד.
איש מבוגר נמצא מת במשרדו בהר הצופים בירושלים. עושה רושם שנרצח.
שניהם אנשי החוג לספרות באוניברסיטה העברית.
מה קרה כאן?
צירוף מקרים בלתי מתקבל על הדעת?
האם יש קשר בין המקרים?
האם גם הראשון נרצח?

גיבורנו, הבלש הירושלמי מיכאל אוחיון, גבוה ויפה תואר, רציני וחכם, מתבקש לפענח את התעלומה.
תוך כדי הפיענוח נצא איתו למסע להכרת הנפשות הרוחשות בחוג האקדמי המתורבת שאין תכונה אנושית רעה שנעדרת ממנו. גם "שבע מידות רעות" לא יכילו את כל הרעל שנחשף כאן.

הספר מספק חוויית קריאה אינטליגנטית, שוטפת ומהנה. בדיוק מה שאני מצפה מספר כזה, מהז'אנר הזה, שאני כה ממעט לקרוא.

בתיה גור משלבת בסיפור המעשה שלושה דיונים ספרותיים אקדמיים. הבלש אוחיון ידוע כמי שצולל לתוך הוויית זירת הרצח כדי לפענח את הפשע, ואנחנו צוללים איתו.
בתיה גור היטיבה לבחור ולנסח את הדיונים האלה, והם מהווים תוספת איכות משמעותית לספר.

מכיוון שהוא יצא לאור ב-1989 הוא מעורר גם לא מעט נוסטלגיה.
ראשית - לאוניברסיטה בהר הצופים. גם אני למדתי שם, כמה וכמה שנים אחר עלילת הספר.
מתעורר גם געגוע לירושלים בה חצר סרגיי - מקום משכנם של משרד החקלאות והחברה להגנת הטבע - עדיין בידינו וטרם נמסרה לידי פוטין בעיסקה עלומה מדיפה ריח רע (ותודה באמת לשרון ולאולמרט).
מתעורר געגוע מסוים להוויה ישראלית קדומה קצת, פחות מודעת, פחות צינית. ימים בהם החברה בישראל התחילה ללמוד שלהיות נאיבי זה מותרות.

גור מתארת את משטרת ירושלים בתור משטרה מזרחית (יעני עדות המזרח), לא מתוחכמת, רחוקה מאד מאד מאינטלקטואליזם.
מעל כולם בולט מיכאל אוחיון - המזרחי המשכיל, "הצבר", "האשכנזי".
בעוד הקורא מתקשה להבין איך גור העזה לכתוב מתוך גישה עדתית מנמיכה ופוגענית כזו, הסיפור עצמו ממוטט את הקרקע ביעילות מתחת לאי-נעימות הזו.
כלל גדול בספר: "דברים אינם באמת כפי שהם נראים".

בסופו של הספר מתברר מה הניע את הרוצח לרצוח.
אין מה לומר. על נקמת מרצה לספרות קטן לא חלם גם השטן.

(לצקצקנים - זה לא ספוילר)

מומלץ בהחלט.

לא למדתי בחוג לספרות, חבל. בכנסית השכל נשאבתי למדעי החיים, הייתי משוטט לאגף מדעי הרוח כשתרתי אחר קורסי בחירה, או בחירת בחורה, שכן, המבחר שם היה מובחר. ודי למשחקי המילים. אבל חוג זה חוג, ואניטרגות אקדמיות הן נושא גנרי ולא בטוח שזה משנה אם זה מדעי החיים, מדעי הטבע, מדעי המחשב, ספרות, מחשבת ישראל, בסוף יש אגו, יצרים, אינטלקט מרפקים עוד קצת אגו, והכי חשוב מזכירת החוג.
הספר של בתיה גור שקרא לי ביריד ספרים יד שניה בשבוע הספר מגולל מעין עלילה בלשית שמתרחשת בחוג לספרות של האוניברסיטה העיברית. בתיה גור יודעת לכתוב, אולי בשל כך טעויות שהיא עושה בכתיבה צורמות יותר. גברת גור מטיבה לגולל את הסיפור, אבל למרות שמדובר בעלילה בלשית מותחת, הספר לא ממש זורם, או מוטב לומר זורם לאט. החטא הכי גדול של הספר הוא זיגזוג בין דיאלוגים ממש משכנעים, להרצאות אקדמיות על תקן דיאלוג, איך לומר לא משכנע (שימו לב אני לא אומר לא מעניין, פשוט לא משכנע).

הספר סה"כ לא רע, אם כי העלילה היתה ברורה בערך בתום השליש הראשון של הספר, ולא רק מי רצח את מי, אלא גם המניע, נותר רק ללוות את הבלש השרמנטי הגרוש פרוד אב מיוסר, בדרכו לפתרון התעלומה.

לא רע.

החוג לספרות והרצח משמשים כתפאורה לתקופה הזכורה לי היטב. ירושלים שאחרי מלחמת ששת הימים. המעבר מגבעת רם להר הצופים.
ירושלים לפני הסלולר, לפני השתלטות הימין והדתיים על כל פינה כשבמרכז היתה שכונת רחביה ושוק מחנה יהודה היה רק שוק ולא ייצג את העיר.אישית חוויתי את העיר ואת האקדמיה בעת ההיא.
בתיה גור עשתה זאת בכישרון רב. הדמויות הופיעו לעיני לדעתי בחרה באנשים שהכירה כגיבורי בספור. כך גם המקומות. סגנון הדיבור, היחסים הבין אישיים.
השנאות והאהבות. התחרות בתוך האקדמיה, היחסים העדתיים בין מיכאל אוחיון והשוטרים המסייעים לו לבין הציבור אקדמי שמתגלה כפי שהוא מתנשא מסובך.
קטנוני - לא כולם.
לדעתי זוהי ספרות שיש בה פסיכולוגיה וסוציולוגיה . יותר מספר בלשים.
כתיבה טובה לא מתלהמת. חכמה - רצינית אולי מידי.
מומלץ לכאלו שיש להם הסבלנות להכנס לדמיות לאווירה-של אותה ירושלים.
לי היה קל יחסית להכנס חוויתי את העיר בעת ההיא כסטודנט, לא בטוח שלקורא שינסה לקרוא ויחפש בלש מתח ימצא את מבוקשו.
לסכום זה ממש לא ספר לטיסות-זה בהחלט ניתוח סוציולוגי מוצלח של תקופה, של עיר, של האקדמיה ובפרט החוג לספרות.
הסופרת עושה זאת ביעילות "בלי פוזות" כל מילה במקומה-אהבתי למרות שלקח לי זמן לקרוא. ספר הדורש תשומת לב לפרטים.
הפרטים הם שעושים אותו.

רומן בלשי העוסק באקדמיה. ניסיון להבין מי רצח את פרופסור תירוש. משורר וראש חוג לספרות באוניברסיטה העברית.
אינטלקטואל לא נחמד. הטיפוסים מתוארים היטב. אוסף של דמויות בחלקן אמינות מאד , בחלקן פחות.
בתיה גור כותבת היטב ובהחלט ספר קריא אם כי מחייב ריכוז בשל ריבוי הדמויות והשיחות המתנהלות במהלך החקירה.
הדמות הסימפטית והמענינת ביותר הוא החוקר מיכאל אוחיון. תוך כדי קריאה מתגלה אישיותו המורכבת.
( 70 בסולם נתי).

ספר נהדר לשבת חורפית מתחת לפוך...