פעם הכול היה שונה. נניח, בשנות השמונים בירושלים. יכולת לשבת בקפה עטרה ואח"כ לרדת לכיכר ציון, לראות מה חדש בחנות הספרים ירדן, ולנשום קצת מעשן האוטובוסים שחולפים ברחוב יפו. כולם סביבך מעשנים, כל הזמן ובכל מקום, מזגן - בדירה, במשרד או במכונית - הוא המצאה מד"בית שאיש לא שמע עליה. לשוטרים באגף החקירות העירוני קוראים בלילתי, אלפנדרי, מועלם ואוחיון, ואילו בסגל המחלקה לספרות בקמפוס הר הצופים תוכל למצוא את תירוש, דודאי, אייזנשטיין, שי, וצרלמאייר. נדמה לי שיש כאן איזה דפוס, אבל אני קצת מתקשה לזהות אותו, אולי כי לא למדתי בחוג לספרות בפקולטה למדעי הרוח, אותו מבצר צלבני שהחליף את הדשאים של גבעת רם, וגם כיום, בסוף הרבע הראשון של המאה ה-21 שומר על איכויותיו המבוכיות. (אגב, מאיר שלו כתב פעם קטע נהדר על הלבירינת - כמה פעמים זוכה אדם בחייו להשתמש במילה הזו - בפסגת הר הצופים)
רב פקד אוחיון הוא גם זה וגם זה. הוא שוטר, אבל יש לו יד ורגל באקדמיה וספציפית בחוג לספרות באוניברסיטה העברית, ולכן כשפוקדים את החוג מעשי רצח נוראיים שלא מעלמא הדין, אין מתאים ממנו לפענח את התעלומה. הרומן נמרח קצת, כשלהליך הפלילי מתווספים הרהורים פילוסופיים על מקומה של האמנות ועל ייחודם של האמנים בין שאר בני התמותה, וכל מיני רפלקסיות ואינטרוספקציות וזכרונות וקונפליקטים אישיים וזוגיים של הבלש עצמו, ויש גם אפיזודה לא קצרה שבה מפוענח שירו של נתן זך "את שערו של שמשון", מכל טוב, בקיצור. הקצב מעט איטי, אני חושב, בהשוואה לספרי הבלש של ימינו (אם אינני טועה, בתיה גור הייתה חלוצת הז'אנר בעברית, או עכ"פ אחת החלוצות) אך למרות זאת הרומן מהנה, מותח לפרקים, ומומלץ.

"והכל משרת את החידה הבלשית," התעקש מיכאל, "אין שום מרווחי נשימה בספרות הזאת, שום יופי, שום סטיות מהעניין המרכזי, הכל פונקציונלי כל כך. שיחה כזאת, כמו שיש לנו עכשיו, לא יכולה להתנהל ברומן בלשי, כי היא לא פונקציונלית."
המרחק הנכון / בתיה גור

הרבה דם זרם בין דפי ספרי בלש מאז נכתבו הבלשים הראשונים, הקלאסיים. שרלוק הולמס, הרקול פוארו - הם לא היו ממש בני אדם. הם לא היו דמויות עם אופי וחייים משלהם. הם היו דמויות קרטון שהסופרים משכו בחוטיהן והובילו אותם למסקנות מבריקות בשביל להדהים, להפתיע ולתעתע בקורא.

ספרות הבלש התפתחה מאז לכל מיני כיוונים. הפילם נואר, הבלש הקשוח, הציני, הפסימיסט והבודד, הבלש ההיסטורי או האנתרופולוגי שפועל בתקופה או בתוך חברה מסויימת ובא לספר לנו עליה לא פחות מאשר על תעלומת הרצח. בלשים עם חיים פרטיים שתופסים מקום בעלילה, המותחנים הפסיכולוגיים, ספרי בלש שמשלבים את נקודת המבט של הפושע, ספרי המטא - הספרים שנכתבים מתוך עולם ספרות הבלש, שבירת הקיר הרביעי. הכל כבר נעשה.

התלונות של מיכאל אוחיון, גיבור ספרי הבלש של בתיה גור, על ספרות הבלש - כבר לא אקטואליות. הספרות הזו לדעתו פונקציונלית, רזה, מנסה להפתיע את הקורא בשליפת שפן מהכובע. לא מתעסקת בכלל בקשיים של הבלש בעולם האמיתי: בתהליך המשפטי המייגע, במה קרה אחרי, אחרי שהרוצח נתפס, שהמסך ירד.

אבל הן נכונות לסוג מסויים של ספרות בלשית קלאסית, ובתיה גור, בספר הזה - משחקת עם התבנית הזאת, משתמשת בה לפרקים ושוברת אותה לא מעט.
מיכאל אוחיון, דמות הבלש שהיתה מרכזית ובעלת אופי מסויים גם בספרים הקודמים - מקבלת כאן הרבה יותר נפח. אם בספרים הקודמים החיים האישיים שלו נמזגו לתוך הסיפור במנות מדודות של משפטים בודדים שהשאירו לקורא לדמיין את היתר, כאן יש לו קו עלילה שלם משלו שעוסק בתינוקת שהונחה על סף דלתו והוא חולם לגדל אותה, על אף שברור לו שהדבר בלתי אפשרי. החיים הפרטיים שלו ישתלבו בחקירת רצח באופן לא צפוי.
זהות הרוצח/ת לא תיפול על הקורא בהפתעה מוחלטת, כמו שפן שנשלף מכובע, ומצד שני - קו עלילה שולי ולכאורה מיותר - ישמש כהסחת דעת וכדרך להסיט חשדות.
מספר לא קטן של עמודים מוקדש לדיון/התלבטות איך לחלץ הודאה מהחשוד/ה ברצח. מה תהיה טכניקת השבירה הטובה ביותר, איך עובדת הדינמיקה של חקירה וחילוץ הודאה. כל העולם האמיתי הזה, שמיכאל מתלונן שחסר בספרי בלש.
ועיקר העניין בספר הוא העיסוק הנרחב במוזיקה קלאסית. בנגינה. בדיון על מוזיקה. מיכאל אוחיון הוא לכאורה בור בתחום הזה. הוא הדרך של הסופרת להנגיש מושגים ורעיונות לקורא הממוצע שגם הוא כנראה לא מומחה גדול במוזיקה. אלא שמה לעשות, יש קוראים, אל תשאלו איך אני יודעת, שגם הבורות של מיכאל היא בעיניהם מעיין נובע של ידע. בסוף מדובר באדם שאוהב מוזיקה קלאסית ומאזין לה בזמנו הפנוי, ומרגיש חיבור לכל התחום הזה.

אין לי ספק שחובבי מוזיקה יהנו מהספר יותר ממני, אבל גם אני נהנתי ממנו מאוד. עד כה, זה בעיני הספר הטוב ביותר מבין ספרי הסדרה והיחיד שאני יכולה להמליץ עליו בלב שלם גם למי שאין לו איזו פינה חמה ונוסטלגית בלב לספרים של גור.

והערה קטנה לסיום, כי בביקורת על הספר הקודם התלוננתי על יחסה של בתיה גור לניצולי שואה: בספר הזה מופיעה ניצולת שואה שמוצגת כדמות חיובית מאוד, ואת הסלידה של בתיה גור שייחסתי לניצולי שואה אני יכולה למקד עכשיו נכון יתר: "יום אחד יצטרך לכנס את כל רשמיו על הרגע הראשון שבו נודע לאנשים על מות יקיריהם. אפשר לחלק אותם לקטגוריות. קודם כל המאופקים לעומת הלא מאופקים. בחלוקה הזאת, שאולי מרמזת על מוצאו של המתאבל - האבל החרישי והמאופק, אבל הסחטני כל כך של יוצאי פולין…" אז כן, הסחטנות הזאת, ניצול הסבל שחשבתי שהיא מייחסת לניצולי שואה, מסתבר שהיא מייחסת אותו לפולנים (הניצולה המדוברת בספר הזה כמובן איננה ממוצא פולני) רק שבמקרה - יש חפיפה מסויימת בין הקבוצות...

סיימתי מחצית מספרי הסדרה הבלשית של בתיה גור, זמן טוב לעצור ולדבר רגע על הסדרה באופן כללי.
קראתי אותה לראשונה כנערה, לפי הסדר. בראש שלי יש הפרדה בין שלושת הספרים הראשונים שקראתי כספרים "ישנים" שכבר היו בבית, ספרים שאבא שלי המליץ לי עליהם, לבין שלושת הספרים הבאים, שיצאו לאור אחרי שכבר הכרתי את הסדרה, ושהיו חדשים גם לאבא שלי כמו שהיו חדשים לי בזמן שקראנו אותם.
יש פערים משמעותיים באופן בו אני זוכרת את הספרים: שלושת הראשונים השאירו אצלי זכרונות כמו תמונות שנחרטו אצלי, ועכשיו בקריאה החוזרת גיליתי שהיה מדובר בפרטים שוליים שהספר בקושי הקדיש להם כמה שורות. האם זהו הכשרון של גור כסופרת שהצליח לחקוק בי תחושה ורושם חזותי כמעט בכמה שורות בודדות? אולי, אבל משלושת הספרים הבאים אני לא זוכרת כמעט כלום, כך שאולי הרושם שחקקו בי שלושת הספרים הראשונים הוא רושם של נערה שעוד לא קראה הרבה ספרות מבוגרים, שנחשפת לראשונה לספרות איכותית יותר ממה שהיא רגילה.
מיכאל אוחיון הוא לא הרקול פוארו. הוא לא דמות קרטון שהסופרת משתמשת בה כדי לזרוק על הקורא הברקות והפתעות. הוא דמות אנושית מאוד, מלנכולית, עם חששות ותקוות, עם חיים מעט אפרוריים, שמסתובבת ברחבי ירושלים של שנות ה-90, זו שגם אני הסתובבתי בה לא מעט, בנוף שהיה מוכר לי היטב.

והספר הזה, השלישי, הוא היחיד שזכרתי ממנו יותר מאשר פרטים שוליים. זה הספר היחיד בסדרה שניגשתי אליו עם זיכרון ברור מאוד של פתרון התעלומה: זהות הרוצח והמניע לרצח.
למה? מה הפך את הספר הזה לזכור יותר מכל האחרים?
אולי משהו בקיבוץ שמהווה רקע לספר הזה, קיבוץ כמו זה שהיה רקע לאי אלו ספרי ילדות אהובים, שהופך פתאום לזירת רצח ומעמת את כל הנוגעים בדבר עם המיתוסים והאידאות של הקיבוץ הוא זה שהפך את חוויית הקריאה לחזקה במיוחד. אולי הפער בין ספרי הילדות לספרות המבוגרים היה חד בספר הזה יותר מבכל הספרים האחרים, בגלל הרקע הזה של הקיבוץ.

הספר הזה, כמו הספר הראשון, שוב הרגיש לי מיושן מאוד, אבל לא בגלל הטכנולוגיה והסיגריות שכבר התרגלתי אליהם בינתיים אלא בגלל שהוא מתרחש בקיבוץ של פעם, עם לינה משותפת (שעומדת במחלוקת ולקראת סיום תפקידה ההיסטורי בספר הזה, ועדיין), עם ניצולות שואה עם מספרים כחולים שהן אימת הקיבוץ, עם הנאום הרגשני על נזקי הלינה המשותפת לקראת סוף הספר.

העיסוק הזה בחווית הקיבוצית, במחיקת האינדיבידואל, בסגפנות, במחירים של החיים האלו והלינה המשותפת, במשבר של הדורות הבאים בקיבוץ, שמחפשים את הדרך להטביע חותם משלהם במפעל שהוריהם הקימו, כבר מוכר לקורא בן ימינו. מוכר כל כך שהדברים עלולים להיראות נדושים ולא מחדשים. זה כמובן לא הוגן, כשהספר נכתב הוא כנראה היה חדשני יחסית, או לפחות חדשני יותר מאיך שהוא נתפס כיום, אבל מה לעשות - הקורא בן ימינו לא יכול להתעלם מכל הידע שכבר הצטבר אצלו.

מיכאל אוחיון הוא אאוטסיידר, זה שלא שייך לשום חברה או מגזר מוגדר. זה היתרון שלו בחקירות שנערכות בתוך חברות סגורות, והקיבוץ הוא החברה הסגורה האולטימטיבית. האם גם כאן האאוטסיידריות שלו תשחק לטובתו? או שאולי בקיבוץ, שם כל מי שלא ייבש ביצות, נלחם בקדחת והקים קיבוץ מאפס, או לפחות נולד וגדל בבית הילדים, ישן מגיל יומיים עם חבריו לקבוצה והתקלח איתם במקלחות משותפות - הוא אאוטסיידר באותה המידה והיתרון של מיכאל אוחיון נעלם?
שניים מגיבורי הספר הם ילדי חוץ, האחד עזב את הקיבוץ והשניה עשתה הכל כדי להשתלב, להיות יותר קיבוצניקית מהקיבוצניקים. שניהם מבטאים את האאוטסיידריות הזאת, של כל מי שלעולם לא יצליח באמת להשתייך.

גור לא עוסקת רק בחוויה הקיבוצית אלא גם במיתוסים שקשורים לקיבוץ ובמקום שלו במפה החברתית בישראל. לא רק ילדי החוץ מרגישים שילוב של נחיתות קנאה ומרירות מול בני הקיבוץ, זאת תחושה שמשותפת לעוד מגזרים בחברה הישראלית אל מול הקיבוצים, וכאן שוב היתרון של מיכאל אוחיון קצת מתפוגג: אולי מול הקיבוץ הוא פתאום כן משתייך לקבוצה מסויימת, קבוצת ה"לא קיבוצניקים"?
וכן, גם העיסוק הזה, בשסעים החברתיים בישראל ובמקום של הקיבוץ בתוך השסע הזה, הוא לא חדש לקורא בן ימינו.

אז נהנתי מהספר הזה בסך הכל, אבל קשה לי לדמיין איך הייתי מרגישה אם זאת היתה הקריאה הראשונה שלי בו ולא חזרה למשהו שיש בו גם נוסטלגיה וגעגוע מבחינתי.

ובשולי הביקורת אני לא יכולה שלא לתהות מה היה לבתיה גור נגד ניצולי שואה. גם הוריה של נירה, גרושתו של מיכאל אוחיון וגם ניצולות השואה הקיבוצניקיות שופיעות בספר הזה - כולן דמויות מאוד לא נעימות, קשות, אפילו נצלניות באופן שבו הן רותמות את הסבל שלהן בעבר לדרישות תובעניות מהסביבה.
תעלומה שאותה מיכאל אוחיון כנראה לא יפתור.

איפשהו באמצע הספר ידעתי פתאום מי הרוצח ומה המניע לרצח, בוודאות מוחלטת.
ולא הייתי בטוחה אם זה הזיכרון מהפעם הקודמת שקראתי אותו שצץ פתאום אחרי מחצית הספר - כי עד אז לא היה לי מושג, או ניחוש מוצלח על בסיס כל מה שקראתי עד כאן.
אבל זה לא באמת משנה.
כמו בספר הקודם - פתרון התעלומה הוא לא עיקר העניין.
בתיה גור איננה אגתה כריסטי, לא תמצאו פה בניית אליבי מתוחכמת או הפתעה מרעישה בסיום הספר.
מה כן יש פה?
ספר בשל ומעניין יותר מהספר הקודם.
יכול להיות שאני מוטה, הספר הזה עוסק בספרות והספר הקודם - בפסיכואנליזה. ואני, מה לעשות, מתעניינת יותר בספרות מאשר בפסיכואנליזה.
אבל נראה לי שהספר הזה אובייקטיבית טוב יותר.
שוב אנחנו נחשפים לדמות של מיכאל כאאוטסיידר נצחי, כמי שלא לגמרי משתייך לשום מקום ולשום חברה. הספר הזה מחזק את התכונה הזאת שלו כתכונה שמאפשרת לו להיות חוקר מעולה של מקרי רצח שמתרחשים בתוך קבוצות סגורות: העובדה שמיכאל רגיל להשקיף מבחוץ ולא להשתייך מסייעת לו להבין את הכללים הלא כתובים של הקבוצות שהוא חוקר ולגשת אליהן ללא הנחות מוקדמות שנובעות מהמקום אליו הוא משתייך. הוא הרי לא משתייך לשום מקום.
גם בספר הזה, כמו בקודם, התכונה הזאת הכרחית כי הרצח נובע ישירות מתוך כלליה של הקבוצה הסגורה, החוג לספרות במקרה הזה. מתוך עולם הערכים שלה, התפיסות, האמונות וסדרי העדיפויות שלה.
וכראוי ליצירה שעוסקת בספרות, יש פה אנלוגיה בין מיכאל, הנאה, המחוזר, לבין דמות הנרצח - המשורר והמרצה שאול תירוש, גם הוא חביב הנשים. אלא שהאנלוגיה הזו הולכת ונהיית ניגודית לאורך הספר: מיכאל הוא אדם אמפתי, סובל מאהבה נכזבת. תירוש היה אדם מרוכז בעצמו, שובר לבבות בלי למצמץ ובלי להתחרט.
וגם אנלוגיה לדמות הרוצח/ת. הרצח מתבצע כשערך מקודש בעיני הרוצח/ת נשבר, מתגלה כשקר. גם מיכאל חווה שבר כזה, בעוצמה פחותה, כשמי שנראה לו שמייצג חיים אידילים, מעוררי קנאה, משפחתית ומקצועית - מתגלה כסדוק ללא תקנה.
החטא ועונשו שנזכר בספר כמעט באופן אקראי מהדהד בוידוי הסופי של הרוצח/ת: כמו רסקולניקוב שהאמין שאנשים מסויימים, עליונים, אינם כפופים לחוקי המוסר הרגילים החלים על שאר בני האדם כך גם כאן מתבצע רצח מתוך תפיסה דומה.
ובין לבין, עיסוק בספרות, במהו שיר טוב, בפער בין משורר למבקר.
בסך הכל ספר מעניין ומעמיק, שרובו עוסק בנפש האדם ויש בו רק מעט עבודת בלשות של חיפוש טביעות אצבעות ובדיקת ספרי חשבונות, עבודה מהסוג שגרמה לספר הקודם בסדרה להיראות מיושן מאוד ואילו בספר הזה - פער הזמן מורגש יותר בגלל רוח התקופה וההקשרים ההיסטוריים, כמו מסך הברזל והקשר עם יהדות ברה"מ, ופחות בגלל הטכנולוגיה המיושנת.

את הסדרה הבלשית של בתיה גור התחלתי לקרוא כנערה, וסיימתי עם פרסום הספר האחרון שלה, כשכבר הייתי בחורה צעירה.
כמה אני זוכרת ממנה? כמעט כלום.
אני זוכרת את דמות הבלש, מיכאל אוחיון. דמות שלא נכנסת לשום משבצת: הוא שוטר ממוצא מרוקאי, כך שבאווירת שנות ה-80 העובדה שהוא אינטלקטואל, משכיל ומבריק, שהיה בדרך לדוקטורט כולל מלגה בקיימברידג' אך נאלץ לפרוש מהמסלול האקדמי בנסיבות משפחתיות הופכת אותו לעוף מוזר, אדם לא צפוי שלא ניתן לקטלג, חריג במשטרה העממית, שבה היחס לאקדמיה ולהשכלה נע בין בוס לרגשי נחיתות, ובלתי צפוי לנחקרים שלו שמצפים לאיש משטרה בור וגס ומקבלין אינטלקטואל מעמיק.
גרושתו היא אשכנזיה, בת להורים ניצולי שואה, מה שנותן לו, שוב באווירת שנות ה-80, עוד רובד מפתיע, היכרות עם מגזר שהוא לא חלק ממנו, לא שייך אליו.
הוא נאה, מלא בקסם אישי, חביב הנשים, הוא חוקר מעמיק שמתעניין בנפש האדם ובמניעים העמוקים של המעורבים בפרשות שהוא חוקר, ואיזה רוח מלנכולית שורה מעליו, מה שכמובן אמור להוסיף איכשהו לקסם האישי שלו.

זה הספר הראשון בסדרה, הספר בו אנחנו נחשפים לדמות הזאת, לסגנון החקירה שלו ולסגנון התעלומות שהוא חוקר - רצח בתוך חברות סגורות עם קודים משלהן.
בספר הזה, החברה הסגורה היא חברה של פסיכואנליטיקאים, כלומר פסיכיאטרים שמטפלים בשיטה של פסיכואנליזה, השיטה שייסד פרויד.
הספר חושף את אנושיותם וחולשותיהם של המטפלים עצמם, אלו שאמורות להיות להם התשובות לכל השאלות על נפש האדם וחולשותיהם.

ההבדלים בין הקריאה הראשונה שלי, בשנות ה-90 לקריאה הנוכחית לא קשורים רק בשינויים שחלו בי אלא בעולם כולו שהשתנה.
קריאה בספר היום מרגישה כמו קפיצה קטנה למכונת זמן: חקירה דורשת איסוף מסמכים שהוקלדו במכונת כתיבה או נכתבו בכתב יד ומה שנעלם או נגנב - אבוד.
עותקים של ההרצאה שקרבן הרצח היתה אמורה לשאת בבוקר הרצח נעלמו. קלסר עם המידע הפיננסי שלה נגנב מרואה החשבון שלה ממש מתחת לאפה של המשטרה... וזהו, אין לדעת מה היה שם. גם הפנקס של הנרצחת ובו כל המידע על מטופליה נעלם.
הכל פיזי, כתוב בכתב יד או מוקלד במכונת כתיבה, קל להעלים, לשבש, לשרוף. אין מומחה מחשבים שישחזר את העותק שנמחק, אין ענן שיגבה הכל.
מי עשה שיחת טלפון מזירת הרצח בבוקר הרצח? ולאן? נראה שאין לדעת, אין לחברת הטלפונים רישום שיחות? כנראה שלא.
ואם הבלש צריך ליצור קשר כשהוא בנסיעה ארוכה מתל אביב לירושלים עם מישהו שלא מחזיק מכשיר קשר משטרתי - הוא עוצר לצד טלפון ציבורי.
ומעל הכל מרחף ענן דחוס של עשן סיגריות שכולם מעשנים כל הזמן ובכל מקום, בעיקר בחללים סגורים, מוגפים היטב מפני הקור הירושלמי.

אבל כל זה טכני, אולי ההבדל המשמעותי ביותר בין אז להיום הוא בתמימות מסויימת, בחוסר היכרות עם העולם הטיפולי.
כי המניע לרצח נחשף למעשה כמעט במפורש לקראת סוף הספר, רק שאז עולה על הרדאר חשוד אחר וכל משאבי החקירה עוברים אליו, רק כדי לגלות שזה מבוי סתום, וגם אז לא חוזרים לאותו מניע שהתגלה לכאורה, עד שמגיע מעורב אחר בפרשה וחושף את הדברים במפורש. עד אז, נראה שאף אחד לא מבין את המשמעות של מה שעלה בחקירה הההיא, וזה נראה לי משהו שכיום נראה כמעט מובן מאליו לקורא הבלש וצרכן החדשות המנוסה, וההפתעה היחידה שלו היא מכך שהבלש המבריק מפספס לחלוטין את הרמז שנמצא ממש מול עיניו.

כל כך חיכיתי לקרוא את הספר הזה של בתיה גור. אני פשוט מעריצה של סדרת ספרי "מיכאל אוחיון" וקראתי את כולם למעט זה.
העלילה במשפט- מיכאל אוחיון מוצא תינוקת נטושה, ובד בבד נקרא לפתור 2 רציחות בקרב אותו מעגל משפחתי ומקצועי.
אז איך אומר המשפט הידוע- אין ציפיות- אין אכזבות...בגלל שהכרתי ואהבתי את הספרים הקודמים, ציפיתי לספר לא פחות טוב, ולצערי לא כך היה- התאכזבתי.
מיכאל אוחיון הדמות הראשית עדיין מאוד מושכת הזדהות, על אף שהוא עושה דברים לא צפויים, לא רק מקצין משטרה מכובד, אלא מכל אדם בר דעת ...
גם שאר הדמויות המשניות הקבועות-בלילתי,בכר, צילה , שורר , ממלאות את תפקידן ומביאות קול חביב.
אז מה לא אהבתי?
העמסת יתר של פרטים מתחום המוסיקה. מודה ומתוודה -דילגתי על חלקים שלמים. בסוף הספר הבנתי שהסופרת הכניסה הרצאה של בן זוגה בחיים
, לתוך הספר כהרצאה של אחת הדמויות. אני לא אוהבת כשמנסים להשכיל אותי באילוץ! יש ספרים שמזכירים נושא מסויים, ואז אני כל כך מסוקרנת
( כמו למשל על הטמפלרים, או מגפות במאה ה16) ומעצמי אני הולכת ללמוד עוד על הנושא.
פה נראה שבכוח דוחפים לנו פרטים מוסיקליים, ואותי זה שיעמם, ובעיקר התאכזבתי.
גם ירושלים האהובה שלי, שכל כך מככבת בספריה של גור, הפעם היתה רק ברקע, והעלילה יכלה להתרחש בכל עיר.
3 כוכבים, וגם זה רק בזכות הספרים הקודמים.

ובכן, באיחור רב ואולי טוב שכך, הגעתי אל אחרון ספריה הוותיקים של בתיה גור עליה השלום.
ונהניתי, נהניתי ביותר.
את האחרון בהם שקראתי סיימתי זה עתה, וזה מספר על אירוע רציחות בשכונה אחת שאוכלוסייתה מעורבת ומגוונת. הסיפור נוגע גם בהם.
קדמו לו ארבעה אחרים שכתבה גור. אותם קראתי בזה אחר זה לפני כשנתיים, ונותר זה האחרון והנה הוא מהנה כקודמיו.
הנוכחי וקודמיו כמוהו (עליהם המלצתי בעבר ואמליץ שוב), ספרי פענוח רצח או רציחות סביב נושא מסויים (החוג לספרות באוניברסיטה העברית, או מכון פסיכולוגי, חברה בקיבוץ משותף) ההבדל העיקרי בין כל האחרים בהם האירועים מתרחשים בתוך החברה הסגורה של אותו המקום המדובר, הקורים בתוך חברה (לכאורה) נורמטיבית בהחלט וגם לא הומוגנית (במכון הפסיכולוגי הסיפור סביב צוות העובדים). וכאן, בדרך בית לחם הבדל - האירועים מתרחשים בשכונה אחת בעיר ירושלים, ביום שישי אחד, בחברה כאמור הומוגנית ומגוונת וכוללת דתיים וחילוניים, ועוד כל הגוונים של שכונה שתושביה הם כולם.
תמיד על המקרים ראש הצח"מ (צוות חקירה מיוחד) מיכאל אוחיון, אחלה איש ובלש. וגם חייו הפרטיים נכנסים לתמונה, ולעומת הספרים הקודמים שם מיכאל למד תוך כדי העבודה על נושא הקהילה בה הוא חקר, תמיד מתעניין, תמיד סקרן. כאן הוא בא מתוך השכונה, מכיר אנשים, מכיר את השוני והגיוון ואת ה"כל מיני".
בקיצור, אם לא קראתם - אותי הספרים הללו תפסו, בעבר קראתיהם אחד אחר השני, כמו גרעינים בקצב ובהנאה. נותר אחד - המעט שונה, וגם הוא נקרא בהנאה, במהירות, בילוי טוב.
לסיכום, כולם מהנים ומושכים ותופסים את הקורא שלא להניח סיפור עד סופו - מה שמעיד על ההנאה לבזבז עליהם זמן טוב. אמליץ על כולם באותה המידה - עומדים על אותם רמות עניין, משיכה וחן.

אחד הספרים הכי טובים של בתיה גור!
העלילה לכאורה סיפור רצח גנרי, גופת צעירה יפה נמצאת בבית שעובר שיפוצים, אבל יש פה עוד הרבה רבדים- השסע הבין עדתי, ערבי- ישראלי,
בין מעמדי, וגם גברי- נשי.
בתיה גור היטיבה לספר את הסיפור מכמה היבטים, וכירושלמית אני מחוברת במיוחד לספר הזה, שמתרחש בשכונת ילדותי.
הגיבור מיכאל אוחיון, דמות עגולה עד מאוד, דמות שנשים אוהבות, וגברים מקנאים בו, חבל שאין כמוהו במציאות המשטרה הישראלית.
ספר שלא נס ליחו גם לאחר כמעט 30 שנים!

אם עוד לא קראתם, חפשו וקראו מהר!

"עידו ועינם" הוא אחד מהסיפורים האניגמטיים ביותר שכתב ש"י עגנון. בסיפור, המתרחש בירושלים המנדטורית טרם קום המדינה,ד"ר גינת הוא חוקר לשון עתיקה ששמה "עידו", יחד עם המנונים הנקראים "עינם", אותם מלמדת אותו גמולה הסהרורית, אשתו של החוקר הנוסע גבריאל גמזו. את הסיפור הזה החליטו ברשות השידור להפוך לתוכנית טלוויזיה, אולי לסדרה. החליטו זו מילה גדולה, עלה הרעיון, התחילה עבודה, ואז נפסקה, היו ענייני תקציב שקטעו את העבודה באמצעה, אבל סוף כל סוף ההדורים יושרו והשחקנית של גמולה הולכת לעשות את הצילומים האחרונים.

או שלא. כי מישהו מת, ואז עוד אחד, ועוד, והכל כנראה קשור.

הימים הם סוף המאה העשרים. אחרי רצח רבין אבל לפני באג אלפיים וקריסת התאומים. יש רשות שידור בגירעון תקציבי, אבל עוד לא סגרו אותה ועוד לא הקימו את "התאגיד" במקומה. מעבר לערוץ הראשון הממלכתי יש ערוץ שני מסחרי ובחלק מהמקומות גם טלוויזיה בכבלים, אבל עוד לא הוט ויס. יש טלפונים ניידים, לפחות לחלק מהאנשים שעבודתם מצריכה אביזר כזה, אבל אין הודעות טקסט. יש פיגועים, אבל עוד לא אינתיפאדה שניה. ביבי, אלא מה, ראש ממשלה. ופועלי מפעל "חולית" נמצאים בגל הפגנות מתמשך כנגד שרת העבודה והרווחה תמנע בן צבי. סגן ניצב מיכאל אוחיון, הלא הוא הבלש הקבוע של סדרת הספרים של בתיה גור, מגלה זירת רצח נוספת, וכמו בכל הפעמים הקודמות החקירה מכניסה אותו אל עולם אחר, קליקה סגורה עם שפה פנימית, משקעי עבר, תרבות אירגונית ונורמות.

אוחיון מנסה לעקוב אחרי החוטים השונים, הכניסות השונות למקום, הבריתות, יחסי הגומלין, הקינאות וצרות העין, ויחסי הכוח. הוא צריך לפענח מה קשור ומה לא קשור לתעלומה. האם זה ההון התקציבי שהושקע ב"עידו ועינם"? האם זה משולש האהבה בין תרצה, מנהלת התפאורה, ובין בעלה לשעבר ובן זוגה הנוכחי, שכולם חברים מנוער ועובדים באותו מקום עבודה? ואיך בכלל אדם יכול להתגרש מאשתו ולהישאר חבר של מי שהוא עכשיו בן הזוג הנוכחי שלה. האם החקירה של נטשה קשורה לנושא, ומי זה שהטעה אותה ושכנע אותה לפרסם כתבה שגויה? מדוע השובתים בחולית שתפסו את שרת הרווחה כבת ערובה ביקשו כמתווך את עובד הרשות? והאם עיתונאות היא דיווח ועמידה מהצד, או שבעצם קיומה העיתונות גם משנה דברים?

מיכאל אוחיון אמור להיות הדמות המקשרת בין הספרים, אבל הוא לא. הספר עמוס מונולוגים ודיאלוגים בשפה שאולי בסוף שנות התשעים של המאה שעברה היתה יומיומית מעודכנת וזורמת, והיום נקראת אנכרוניסטית ומעייפת. אנחנו לא לומדים שום דבר חדש על הבלש, ואם ככה למה בכלל לבנות דמות קבועה ולרוץ איתה קדימה. ההיסטוריה היא היסטוריה, ורשות השידור היא אחת, והיו בה אנשים מסוימים בתפקידים הנקובים, אנשים שבספר יש להם שמות אחרים וזה עושה את הקריאה בספר מאוד מוזרה. כאילו ישראל, אבל ישראל אחרת.

כהרגלה של בתיה גור העלילה הבלשית היא לא העיקר אלא רק התירוץ. תירוץ לחשוף קבוצה שמתפקדת כקליקה סגורה, בין אם החוג לספרות באוניברסיטה, אגודה של פסיכו-אליסטים, או עובדי הטלוויזיה הישראלית. בנוסף היא מנסה להעלות דרך העלילה סוגיה או עניין חברתי, פוליטי או נקודה עמוקה אחרת, והיא זו שנמצאת בשורש התעלומה. הבעיה שבין כל הדברים המאוד חשובים האלה, המניעים והבריתות הצולבות וגלי העומק והיסטוריה ציונית, בתוך כל זה לא רק הבלש עצמו מתפזר, אלא העלילה הבלשית כולה. אם יש לי קטיגוריה שנקראת "בלשים עם ערך מוסף" הרי שספרי בתיה גור שייכים כנראה לקטיגוריה אחרת והיא ערך מוסף בלי הבלש.