• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
ארץ שכוחת-אל

ארץ שכוחת-אל

מאת קרלו לוי

הביקורת של קיבוצניק

תמונה של קיבוצניק
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
4.0
ארץ שכוחת-אל

ארץ שכוחת-אל

מאת קרלו לוי

הביקורת של קיבוצניק

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של קיבוצניק
הוצאה לאור:עם עובד
שנת הוצאה:1961
סדרה:ספריה לעם #35
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
omriqo
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
3.0
לפני 14 שנים

“באיטליה של מוסולוני לפני מלה"ע השנייה נמצא קרלו לוי אשם בפעילות פוליטית. עונשו – גלות בדרום איטליה ב”

2/2
ביקורות על ארץ שכוחת-אל
הבאה
אין ביקורת הבאה

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 4 שעות•2 דקות קריאה

ספר של עם עובד מ-1961, שקשה להשיג ומומלץ לכל מי שמתכוון להגיע לאליאנו, חור בקצה הדרומי של המגף האיטלקי.
קרלו לוי היה רופא וצייר יהודי איטלקי מטורינו, שב-1935 הוגלה לדרום הנידח בגין פעילות אופוזיציונית נגד המשטר הפשיסטי של מוסוליני.
באליאנו הוא נקלע לעולם שנמצא מחוץ לזמן. איכרים עניים הלכודים בין הרים קרחים שמהם הם מתאמצים למצוא את פרנסתם הדלה לבין שכבת טפילים מנוונת החיה על גבם מזה דורות. הממשלה ברומא תהיה אשר תהיה, היא רק שם קוד לצרות ומילים חסרות משמעות לחייהם. הבערות חוגגת. הכומר שיכור. תמותת הילדים עצומה ואין להם אמון באיש, ברעיון או בתקוה. למעט בגמדים ומכשפות, מהן יש בכפר עשרים. גם במדונה השחורה המקומית שנראית יותר כמו אלילה פגנית קרת לב מאשר אם רחומה. גברים רבים נסעו לאמריקה, חלק נעלמו שם וחלק חזרו ושקעו באותו הפטליזם ממנו נמלטו כאילו לא יצאו משם מעולם. נדמה שהאיכרים הם ממש רגב מרגבי מהאדמה עליה הם חיים, מזכיר את "האדמה" של זולא.
אין פה הרבה עלילה, אלא תמונה ריאליסטית וקשוחה של המציאות אותה גילה לוי, בלי אידאליזציה ובלי יומרנות של משכיל מהצפון שיש לו תרופה לכל החוליים שמצא. הוא מצייר ומשמש בסתר כרופא, והחמלה שלו באה לידי ביטוי במעשים פשוטים ולא בהשתפכות.
לוי שוחרר ב-1936 כחלק מחנינה שנתן השילטון לרגל כיבוש אתיופיה.
הספר נכתב ב- 1943/44 בפירנצה, רגע לפני שיחרורה ע"י בעלות הברית. פרסומו הסב תשומת לב לאומית למצוקה הגדולה של אנשי הדרום.
לבקשתו הוא נקבר באליאנו, הבית בו התגורר והמוזיאון המקומי מנציחים את חייו וציוריו.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של StarLord
StarLord
1קורא|0%נשים

על המבקר

תמונה של קיבוצניק

קיבוצניק

חבר מזה 9 שנים
47 ביקורות•1 נבחרות•731 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•הסטוריה
תמונה של קיבוצניק
קיבוצניק
חבר באתר מזה 9 שנים
ביקורות47
ביקורות נבחרות1
לייקים שקיבל731
דירוג ממוצע4.6 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת21ספרות מקורית7הסטוריה 3

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של קיבוצניק

פליטים ושבויים

פליטים ושבויים

אדם טלר

ספר עיון, שבמרכזו עמידתה של הסולידריות היהודית למבחן באמצע המאה השבע עשרה.
מרד חמלניצקי ב-1648 באוקראינה (גזרות ת"ח ות"ט), הפלישה הרוסית לליטא שבאה אחריו והפלישה השוודית לפולין בעקבותיה, הביאו חורבן על עשרות קהילות יהודיות בתחומי ממלכת פולין דאז. עשרות אלפים נרצחו, ומספר דומה ברח מערבה באופן זמני או קבוע אל קהילות אחרות וארצות שכנות. אלפי יהודים שבויים נמכרו לטטרים שהוליכו אותם לשוקי העבדים באיסטנבול.
במרכז הספר עומדת סקירה על התגייסותן של קהילות ישראל לפדיון השבויים. איסטנבול, ונציה, וינה, אמסטרדם ועד פאס במרוקו. מערכת פדיון שבויים הייתה קיימת עוד לפני כן, הן כיישום של ההלכה היהודית והן ככורח קיומי של קהילות כמו ונציה, בהתמודדות עם השוד הימי במזרח הים התיכון.
אך העומס החריג של אלפי שבויים מוכים שיש לפדות במשך כמעט שני עשורים של מלחמה, יצר דילמות לא קלות: כמה לתרום וכמה לשמור לעניי עירנו? איך לאמת סיפור של פליט ומכתב בקשה מקהילה רחוקה? איך לממן אחרי הפידיון את שובם של הפליטים לביתם? האם לקלוט אותם בקהילה אליה הגיעו ולהטיל עליה נטל כבד תוך כדי התעמתות עם השילטון הנוצרי שמתנגד? קהילות שונות נתנו תשובות שונות, לעיתים שנויות במחלוקת. אבל עצם ההתגייסות של ציבורים יהודיים לפדות שבויים יהודים שאינם מכירים מקהילות רחוקות שמנהגיהן ושפתן שונה, מתכתבת באופן מופלא עם ארועי ימינו. החוקר מתעקש לומר שמדובר בתופעה דתית הלכתית ולא בתודעה לאומית במובנה המודרני. אז אמר.

לפני 3 שבועות•
★★★★★
•קיבוצניק
לווייתן ברוח

לווייתן ברוח

חיים באר

חיים באר כתב סיפור אהבה לספר היהודי. אהבה שדן מירון ב"אחרית דבר" שלו לא ירד לפישרה.
הכל התחיל לפני ארבעים שנה, כשבאר מצא בחנות ספרים משומשים ירושלמית עותק של "ספר חסידים", פאר יצירתה של יהדות אשכנז בימי הביניים. אלא שבתוכו הוסלק אי מתי ספרון ביידיש הנושא את השם "יום ברגנסבורג", אותו כתב יוסף אופאטושו ב-1932, לא במקרה השנה שלפני עלות היטלר לשילטון. מכאן מתחילה חקירה ספרותית רבת שנים של באר המספר, המתחקה אחרי המידע הרב והמקורות שמהם ליקט אופטושו לצורך הכתיבה. העלילה הצבעונית מתרחשת כולה במשך יום אחד ערב פורים שנת 1519, היום שלפני צו גרושה של הקהילה העתיקה שנופל עליה ללא התראה מעכשיו לעכשיו. תוך כדי החקירה המסועפת של באר נזכרים ולא במקרה, החרדה שאחזה בישוב העברי בארץ כשצבאות רומל התקרבו מלוב לגבול מצריים, חורבן הקהילה השני בשנות השואה, והאזעקות של חרבות ברזל תוך כדי מהלך הכתיבה. שלוש פעמים ביקר באר ברגנסבורג, והשיטוט הקדחתני שלו בחיפוש אחר מצבות בית העלמין העתיק שנבזזו ונשארו קבועות בבתים וחצרות אלמוניות בעיר העכשווית הם משיאי הסיפור. בתוך הגורל היהודי החוזר ונשנה, עולם הספר היהודי לדורותיו הוא מקור הנחמה, עוצמת הרוח, הבית שאינו נחרב לעולם גם בחורבנו. זה לא רומן ולא ספר עיון, זה סיפור אהבה לספר, לסופר ולסיפור.
כהרגלו באר מפליא לעשות שימוש בשפה העברית ומקורותיה ואין כיום בקרית ספר העברית מי שישווה לו בידענות ובבקיאות.

לפני 4 שבועות•
★★★★★
•קיבוצניק
שלום במרומיו

שלום במרומיו

דוד מנחם

ויכוח בין צדקת גמורה שנוהגת לברך על ארבעת המינים כמנהג אימותיה מבבל, לרב שנפשו כולה מסורה לעולם ההלכתי, הפוסק בנחרצות שאסור לה לעשות זאת מדאוריתא. על פניו, נראה כמו פתח לסיפור בנוסח עגנוני. אבל לא. כולם כולל כולם יראי שמיים וצדיקים שלא היו כמותם ואין בהם רבב. בקיצור, לא דמויות בשר ודם. למעשה הסיפור עוסק בעימות בין עולם המנהג העממי שהוא נבדל בין קהילות ומסורות שונות, לבין העולם ההלכתי שנסמך על מקורות פסיקה מצטברים ובראשם מחבר השולחן ערוך, הלא הוא ר' יוסף קארו. בסופו של דבר, מסתבר לא במפתיע שזה וזה דברי אלוהים חיים ונמצא שכולם צדיקים ועושים רצון קונם גם אם לא יורדים לסוף דעתו. השפה יפה, והמקורות המצוטטים מעניינים, אבל כל הסיפור כולו כאילו נכתב באיזו גלות שנמשכת כמו לא קרה דבר בעולם היהודי במאה השנים האחרונות ואנחנו נמצאים עדיין באיזו עיירה בתפוצות. באחד מגלגולי הויכוח נפגשות נשמותיהם של האישה והרב בבית דין של מעלה שמתנהל כמו דיון בבית דין רבני. כולם מתפלפלים בסעיפי סעיפים של אינספור מנהגים ופסיקות, מנהגי חבטת ערבות ונענוע לולבים, עד שעולה וצפה השאלה: מה לאלוהים האינסופי "שאין השגתו השגתינו" ולכל זה? הדברים החזיקו אותנו משך אלפיים שנות גלות והביאונו עד הלום, אבל במה צמחנו והתחדשנו אחרי הכל? ימים יגידו. בקיצור, ספר לשבת לשומרי תורה ומצוות. לא מספיק למאמינים.

לפני 5 חודשים•
★★★★★
•קיבוצניק
אסכולה ישנה

אסכולה ישנה

טוביאס וולף

ספר שהפתיע לטובה, רזה ואינטיליגנטי. סיפור התבגרותו של נער בשנת לימודיו האחרונה בביה"ס אמריקאי פרטי. החוייה מתוארת על ידו במבט לאחור כאיש בוגר. המעבר מנערות לבגרות מתואר ברגישות ובעוצמות של הגיל, אבל ללא סנטימנטליות אמריקאית דביקה.
השנה היא 1960, קנדי נבחר לנשיאות בארה"ב, מלחמת ויטנאם טרם החלה, ובביה"ס הותיק נראה שעולם כמנהגו נוהג. ישנם חוקים שעליהם מקפידים גם במחיר סילוק תלמידים, כולם שומרים על נימוס, והנערים המוכשרים רוצים באמת להצליח ולבנות לעצמם עתיד. תוך כדי הם גם בודקים גבולות, שלהם ושל המערכת. בין השורות נחשפים פרטים נוספים: זהו בית ספר לבנים בלבד, אולי בעתיד ישקלו לקבל בו שחורים, ואת התלמידים היהודים הגם שהם מצניעים את זהותם, אופף משהו מוזר ולא מוגדר. לא הכל היה טוב פעם, לא הכל היה רע.
מעת לעת מזמין ביה"ס סופר ידוע להרצות, וההתרגשות רבה. במיוחד בחוג לשפה אנגלית שנערנו נוטל בו חלק. זה שיכתוב סיפור או שיר שיבחר ע"י הסופר הנערץ כטוב מכולם, יזכה לפגישה אישית איתו.
אבל זה אינו ספר על ספרות, ודמויות הסופרים המופיעות, רוברט פרוסט, איאן רנד הפרובוקטיבית וארנסט המינגווי בכבודו ובעצמו, משמשים כמאיץ להתפתחות הנפשית של הגיבור ושל העלילה. כל פגישה מתרחשת אחרת מהצפוי, ובסוף יש תפנית שלא אגלה.
כאדם מבוגר מתפנה המחבר לראות את ההתרחשות מעיניו של מר מייקפיס, דיקן התלמידים לשעבר. כעת הוא יכול להבין דברים שראה ולא הבין בזמנו. בתמצית, כולנו בני אדם.
ועכשיו אשיג את ספרו השני "חיי הילד הזה"

לפני 6 חודשים•
★★★★★
•קיבוצניק
מרדף

מרדף

אפרים רחמן

מרתק! סיפור מותח המשלב מאורעות ואישים אמיתיים עם עיבוד ספרותי חופשי של דמויות ודיאלוגים.
שלהי 1917, האנגלים על סף כיבוש הארץ, מחתרת ניל"י נחשפת ונלכדת בגלל יונת דואר, התורכים מתנפלים על המושבה זכרון יעקב ויוסף לישנסקי נמלט בעור שיניו. מכאן מתחיל מרדף שנמשך עשרים יום, עובר ממושבה למושבה עד מטולה. משם חוזר בבריחה מתמדת דרומה אל קווי האנגלים המתקדמים. "איך זה נגמר, בסוף כולם יודעים".
יוסף הוא איכר בגליל, שומר במושבות העליה הראשונה, אינדיבידואל הרפתקן בנשמתו שארגון "השומר" פעמיים לא קיבל אותו כחבר בגלל תכונותיו אלה. הישוב העברי בארץ, לאחר גרוש יהודי תל אביב וההתנפלות על זכרון, מבועת מאפשרות נקמתם של התורכים וסכנת ההסגרה מוחשית מאוד. בכל הארץ מחפשים אותו, אבל בכל מושבה כמעט נמצא גם מי שסייע בידו ללילה. באחת מתחנותיו הראשונות במנוסה הוא נתקל בעגלה עמוסה נשק וזהב של אנשי "השומר" שלוקחים אותו איתם ומסכנים בכך את הארגון כולו. ארוע אמיתי לגמרי. מתקיימות אסיפות חשאיות ומבוהלות מה לעשות ב"תכשיט"? שאלות מוסריות וקיומיות מלוות את הארועים ואת הדמויות שלישנסקי פוגש בדרך. בין פרקי המרדף משובצים זכרונות מהפרקים שקדמו לו - העליה על האוניה הבריטית בחוף עתלית, הרומן עם שרה אהרונסון, הבריחה הראשונה דרך המדבר למצריים יחד עם אבשלום פיינברג שנהרג ע"י בדואים. החשדות כנגד לישנסקי שהוא רצח את אבשלום על רקע קנאה רומנטית ועוד.
תוך כדי העלילה הקורא נחשף לתיאור מציאותי ומוחשי של הווי החיים בארץ, האוכל, כלי הבישול, בהמות השדה, עבודת האיכרות, היחסים העדינים עם השכנים, והשפה. הו השפה. תערובת של עברית ארץ ישראלית של תחילת המאה שעברה, ערבית וידיש. כמי שגדל במושבה ותיקה והכיר את הניב של בני הדור השני של מייסדי המושבה, כך אכן הם דיברו.
לא הנחתי מהיד.

לפני 7 חודשים•
★★★★★
•קיבוצניק
אל לאה

אל לאה

עמיה ליבליך

לַיְלָה לַיְלָה מִסְתַּכֶּלֶת הַלְּבָנָה
בַּפְּרָחִים אֲשֶׁר הֵנֵצּוּ בַּגִּנָּה,
בְּצִיצֵי הַיָּקִינְתּוֹן בְּגַנֵּנוּ הַקָּטֹן
לַיְלָה לַיְלָה מִסְתַּכֶּלֶת הַלְּבָנָה.

תמצית תום הילדות כפי שהיא זכורה לי. בטרם הכרנו את העולם הזה (דגש חזק על "הזה"). כתבה אותו אישה בת 29 ב-1940, בימים הסוערים של תחילת המלחמה באירופה. גם אז לא התפתתה לכתוב כנדרש "על המצב".
עמיה ליבליך לא כתבה ביוגרפיה כפשוטה, אלא כדבריה: "הזיגזג של התוודעותי אל לאה ממחישה את התיאוריה הפסיכולוגית האומרת כי יחסה של האשה אל עולמה מתאפיין במימד זמן בלתי רציף, בפיצול מתמיד בין זהויות, ובקשרים בינאישיים רבי משמעות". ואני מצאתי שזה נהדר. דרך מסעה של המחברת להבין את האישה היוצרת, יצאה הלבנה לאה גולדברג אט אט ממחבואה ונדמה היה שאפשר לגעת בה. כאדם, וכמשורר (כך קראה לעצמה: משורר). מסע הגילוי עובר דרך ארכיונים גדושי קלסרים ומעטפות ישנות, ראיונות עם אנשים שהכירו אותה אישית, וקטעי שירים שפתאום קיבלו משמעות נוספת לאור הדמות שהולכת ונחשפת. יוצרת גדולה, שלא ידעה אושר רב בחייה. שירי אהבה יפיפיים ומלנכוליים משהו שמושרים גם בימינו, על רקע התאהבויות נואשות ולא ממומשות בגברים בלתי מושגים. מבוגרים ממנה בהרבה, צעירים ממנה, אורחים לרגע מארץ אחרת.
ידענית גדולה, שדיברה וקראה מספר שפות, מבקרת מעמיקה במוספי העיתונים לאורך שנים ולבסוף, פרופסור באוניברסיטה העברית, בחוג שיצרה במו ידיה לספרות השוואתית. אולם ההרצאות שלה היה תמיד מלא. חיה עם אמה והלכה לעולמה לפניה, וגם זו מערכת יחסים מורכבת שנחשפת עם התקדמות המחקר. ליבליך משתדלת לא לרדת לרובד הסנסציוני הזול ולרוב מצליחה. באחד הפרקים היא מתייחסת לעולם הביוגרפיות: "כאשר קוראים את הגברים, גדולי המבקרים והחוקרים שלנו בספרות, שאינני רוצה לנקוב בשמותיהם, יש הרגשה של נתיחת מתים. אנטומיה של שירה, ידע רב והברקה, בלא אהבה. מי אומר שככה צריך לכתוב, באוביקטיוויות לכאורה? אותי מושכת יותר הכתיבה הסוביקטיבית". וכאן היא מוציאה מן הכלל לטובה את טוביה ריבנר שכתב גם הוא על גולדברג מתוך הכרות קרובה, ואת חיים באר שכתב את "גם אהבתם גם שנאתם" על המשולש ביאליק - ברנר - עגנון.
לא כולם יתחברו לסגנון כזה של ביוגרפיה, אני התחברתי.
לא קל היה לאישה צעירה מליטא לתפוס מקום בחוגי הספרות והשירה של ת"א הקטנה, לקבל הכרה כיוצרת מהשורה הראשונה וכשוות ערך בחוגי האקדמיה הנשכניים. אישה לא יפה, כך היא התייחסה לעצמה שוב ושוב. לא הקימה בית ולא חייתה עם איש. אבל איזו יצירה השאירה לנו, הילדים המבוגרים.

לפני 7 חודשים•
★★★★★
•קיבוצניק
החטא ועונשו [מהדורת הקיבוץ המאוחד -  1981]

החטא ועונשו [מהדורת הקיבוץ המאוחד - 1981]

פיודור דוסטויבסקי

בתקופה הקצרה שבין 1866 ל- 1880 נכתבו ברוסיה הצארית דווקא, מדינה אוטוקרטית שרוב אוכלוסייה אז אנלפבתים, ארבע מיצירות המופת של הספרות העולמית: החטא ועונשו, מלחמה ושלום, אנה קרנינה והאחים קאראמאזוב.
כ-30 שנה אחרי שקראתיו לראשונה, שבתי אל החטא ועונשו ולא הצטערתי על הקריאה החוזרת. הספר אותו ספר, אך הקורא אינו עוד אותו אחד.
רודיון ראסקולניקוב, סטודנט מזה רעב, שאימו מקריבה את פרוטותיה המעטות לטובת קיומו והשכלתו, ואחותו עומדת להנשא נישואי נוחות לסוחר קהה לב כדי לתמוך באחיה האהוב, מחליט לקצר תהליכים ולמנוע את חרפת המצב, כמו שאדם משכמו ומעלה אמור לדעתו להעז לעשות.
אין זה ממש ספוילר לגלות שהוא רצח זקנה מרשעת וכילאית, המתפרנסת כמו עלוקה ממשכונות שנאלצים אנשים במצוקה להפקיד בידיה במחיר עלוב ולשוב ולפדותם בריבית קצוצה. זה מופיע די בהתחלה, כמניע לכל מה שיבוא לאחר מכן.
לתקן עם גרזן את המציאות המעוותת רואה ראסקולניקוב כרעיון רציונלי מאוד, שיאפשר קיום ראוי לאנשים טובים במצוקה שיש טעם בחייהם, שלא כמו אותה כילאית מרשעת. מכאן מתחילה לדהור רכבת הרים שדוסטויבסקי מיטיב להתמחות בה וכמו במבצע סבתא, היא מתחילה הכי חזק שאפשר ולאט לאט מגבירה... הרבה היסטריה ורוגזת עצבים שדוסטוייבסקי מלבה להנאתו. נפשות אבודות, חוטאות, נאבקות, הוזות, לכודות, מיואשות, זוממות, נופלות, מוחלות ואוהבות.
אט אט מסתבר לראסקולניקוב להפתעתו, שמעבר לחישוב הרציונאלי המבריק והמנומק עומד חוק שיסודותיו עמוקים אפילו הרבה יותר מהציווי העתיק "לא תרצח". נשמתו שלו מתקוממת כולה נגדו על שהרים יד כנגד חוקי היקום והכל מתמוטט סביבו.
כך קורה כשבני אדם בכל מקום ובכל זמן מתרחקים מן האלוהי שבהם לטובת איזו פנטזיה חולפת ומביאים על עצמם מה שמביאים.
אבל יש גם את סוניה, האומללה על פי דרכה. ויש אהבת אמת המנצחת כל, הנמצאת שם באופן מפתיע גם עבור ראסקולניקוב הרוצח ועבור כולנו, ככל שנתייאש מספיק מהמצב שהבאנו על עצמנו ונפתח ליבנו אליה.
אלהים שבלב נכח אז כשנכתבו יצירות המופת הללו. אין סיבה שלא יהיה נוכח גם כאן ועכשיו, דווקא בימים כאלה, אם לא נדחה אותו מעל פנינו, עם כיפה ובלעדיה.
הנשמה הרוסית הגדולה בין 1866 ל-1880. הנשמה היהודית 2025, הכמהה להתגלות של מעיין מים חיים במקום לא שיער אותו איש.

לפני 9 חודשים•
★★★★★
•קיבוצניק
נשף האמפוזות

נשף האמפוזות

אולגה טוקרצ'וק

זה כבר הספר השלישי שאני קורא משל סופרות פולניות על אותו אזור בדרום מזרח פולין, עם עלילה שאפשר לכנות אותה "מטרידה" או "גותית". קדמו לו "על עצמות המתים" של טוקרצ'וק ו"חשוך, כמעט לילה" של יואנה באטור. משהו בנוף המיוער והנידח יחסית מתכתב עם איזו מלנכוליה מזרח אירופאית כנראה.
הספר עצמו בנוי ממש על תבנית "הר הקסמים" (המייגע יש לומר) של תומס מאן, אבל מציע לו פרשנות קצת שונה ובהרבה פחות עמודים.
מייצ'יסלב וויניץ הצעיר, פולני מלבוב, מגיע לאתר מרפא בעיירה בשם גרברסדורף, להתרפא כמובן ממחלת השחפת יחד עם עוד גברים אומללים מרחבי עולם התרבות הגרמני דאז. סדר היום כולל הרבה ארוחות ותפריט מפורט לפרטיו, הליכות בטבע, יחד ובחבורה, מקלחות קרות ובדיקות רפואיות חוזרות לשמיעת גזר הדין. הרובד הראשון של הסיפור שעליו לא נאמר הרבה אבל הוא די מובן מעצמו, הוא הזמן והמקום. זהו סתיו 1913, פחות משנה לפני התוהו ובוהו של מלחמת העולם הראשונה שהפילה את המלכויות ששלטו באזור ושינתה גבולות וזהויות. גברסדורף, אז בשלזיה הגרמנית, ומאז 1945 הוא נקרא סוקולבסקו ונמצא בפולין. אין בו יותר גרמנים.
הרובד השני הוא סיפור מתח, חלקו על טבעי וחלקו כמו בלשי שרובץ על הארועים, אבל הוא יותר בגדר אמצעי ספרותי מאשר תכלית לעצמו. לטעמי לפחות.
הרובד העמוק יותר הוא נושא של זהות ומשמעות. נשים מופיעות בסיפור רק כסטטיסטיות, מפתיע לגבי מחברת שהיא אישה אבל זה נעשה כמובן בכוונה תחילה. הנשיות במובנה המופשט מופיעה במלוא עוצמתה בדמות הטבע כולו שהוא הגיבור הכל יכול של הספר. לעיתים הוא מופיע בדמות כוחות טבע חיצוניים הרוחשים ביערות ההרריים, ולעיתים בדמות נגיפי השחפת המיקרוסקופיים שנגדם יש בתקופה ההיא מעט מאוד מה לעשות. חבורת הגברים מוכת הגורל מתלבטת על רעיונות מופשטים פורחים באויר ברוח הזמן ההוא, על זהות גברית, ומביעה אינספור אמירות מיזוגניות למדי על המין הנשי, אותה ליקטה המחברת מכתבים אמיתיים של סופרים ומשוררים המפורטים בסוף הספר.
מייצ'סלב הצעיר עושה את חשבון חייו הקצרים שהיו נטולי אם אוהבת שמתה עליו בילדותו, ומגיע לתובנה מפתיעה שאותה כמובן לא אגלה. שורה תחתונה - הקמאי, הלא רציונלי, חזק בהרבה מהרציונלי לכאורה. ספר שמעלה לאורך הקריאה הרבה תהיות על מה בעצם מדובר פה? אבל ממשיכים להרהר בו גם אחרי סיומו.

לפני שנה•
★★★★★
•קיבוצניק
הסיפור הבלתי סביר והלא מספיק זכור על עלייתה ונפילתה של מזרח אירופה היהודית

הסיפור הבלתי סביר והלא מספיק זכור על עלייתה ונפילתה של מזרח אירופה היהודית

שלום בוגוסלבסקי

שלום בוגסלבסקי מוכר בשנתיים האחרונות בעיקר הודות לפרשנות הידענית שלו ברשתות החברתיות על המלחמה באוקראינה. פה הוא לקח על עצמו משימת ענקים, לתמצת ב- 400 עמ' לערך, את הפנומן ההיסטורי של יהדות מזרח אירופה מנוחתה עדן. הזכרון האישי שלנו אולי מכיל תמונות משפחתיות ישנות בשחור לבן מ"ארץ שם" ("עיין ערך אהבה"), שברי ביטויים ביידיש והרבה ימי שואה, אבל בוגוסלבסקי מקים לתחייה את הציביליזציה היהודית הגדולה שהתקיימה שם לפני כן במשך מאות שנים. בסוף המאה ה-19, מנו יהודי מזרח אירופה ויוצאיה, כשלושה רבעים מכלל יהודי העולם. ממנה נוצרה יהדות ארצות הברית. בתוכה התרחשה בשלהי המאה ה-18 ההתעוררות הדתית הגדולה האחרונה בתולדות דת ישראל עד כה - התנועה החסידית. בה קמה ההתעוררות הלאומית היהודית בסוף המאה ה-19 שכללה את רוב עולי ארבע העליות הראשונות לארץ ישראל המתחדשת (למעט התימנים). יהודי מערב אירופה קראו להם בהתנשאות "אוסט יודן", יהודים מזרחיים - הם היו מסורתיים יותר מיהודי המערב, דיברו בעיקר אידיש, משפחותיהם היו מרובות ילדים, הם היו קולניים ואכלו דגים מלוחים זולים.
איך הגיעו המוני היהודים דווקא לשם בסוף ימי הביניים? מדוע קמה שם רשת חסרת תקדים בהיקפה של מאות עיירות שבהן היו היהודים חלק ניכר מהאוכלוסיה ולעיתים אפילו רוב? איך נוסדה הממשלה היהודית היחידה בגולה ("ועד ארבע הארצות") שהתקיימה במשך כמאתיים שנה? ואיך הם פגשו את המודרנה שהגיעה מהמערב ומוטטה את העולם הישן מבפנים, עוד בטרם הוכחד מבחוץ?
הספר נע על על רצף האיזון בין תמונה כוללת לבין סיפורים פרטניים. מטבע הדברים, לא ניתן במסגרת כזו להעמיק חקר בכל התופעות המרתקות כולן ולכך נדרשת קריאה נוספת בספרות ממוקדת יותר. אבל לכל מי שמתעניין בסיפור ההיסטורי של העם היהודי ורוצה להבין את התמונה הכוללת, יהנה מהקריאה ומהידע הרב.
אי אפשר להתעלם מהשם הייחודי שנבחר לספר, בין אם כמסר על מורכבות הנושא ובין אם כגימיק שמושך תשומת לב.
וזה נפתח כך: "מי שהיה מתהלך בהרי האלפים בסביבות שנת 800 היה רואה מחזה שכמותו לא נראה שם כאלף שנה, מאז שצבאו של חניבעל חצה אותם במלחמתו נגד הרומאים: פיל. שמו של הפיל היה אבו אל-עבאס. ...שמו של האיש שהוביל את אבו אל-עבאס וטיפל בו כל הדרך הארוכה מבגדאד היה יצחק בן יעקב". מומלץ.

לפני שנה•קיבוצניק

ביקורות נוספות על "ארץ שכוחת-אל"

ארץ שכוחת-אל

ארץ שכוחת-אל

קרלו לוי

באיטליה של מוסולוני לפני מלה"ע השנייה נמצא קרלו לוי אשם בפעילות פוליטית. עונשו – גלות בדרום איטליה באחד הכפרים הנידחים במיקום המגרד את הסוליה של המגף. בדין וחשבון על גלותו מתאר לוי את "עם הדרום" – איכרים עלובים שפיתחו אורך חיים של אדישות, אנשים לכודים ששאיפתם היחידה להגר לאמריקה, שמסווגים את ממשלות רומא כ"עוד אסון טבע שצריך לשרוד אותו" בדומה לשנת בצורת, שמבחינתם איטליה היא רק פסיק בהיסטוריה של המקום, ההיסטוריה שלהם.
פוטנציאל לספר מוצלח שנכשל עקב התרגום התנ"כי משהו: "אוהבינה", "וארד", "ויבקשני לגשת", "נסתעף הימן", "קום תקומי מעל משכבך ללא תומך; ובעוד חודש בריאה תהיי", "לעת הזאת" וכו'.
תורגם בידי שו"ר

לפני 14 שנים•
★★★★★
•omriqo