“ויכוח בין צדקת גמורה שנוהגת לברך על ארבעת המינים כמנהג אימותיה מבבל, לרב שנפשו כולה מסורה לעולם ההלכתי, הפוסק בנחרצות שאסור לה לעשות זאת מדאוריתא. על פניו, נראה כמו פתח לסיפור בנוסח עגנוני. אבל לא. כולם כולל כולם יראי שמיים וצדיקים שלא היו כמותם ואין בהם רבב. בקיצור, לא דמויות בשר ודם. למעשה הסיפור עוסק בעימות בין עולם המנהג העממי שהוא נבדל בין קהילות ומסורות שונות, לבין העולם ההלכתי שנסמך על מקורות פסיקה מצטברים ובראשם מחבר השולחן ערוך, הלא הוא ר' יוסף קארו. בסופו של דבר, מסתבר לא במפתיע שזה וזה דברי אלוהים חיים ונמצא שכולם צדיקים ועושים רצון קונם גם אם לא יורדים לסוף דעתו. השפה יפה, והמקורות המצוטטים מעניינים, אבל כל הסיפור כולו כאילו נכתב באיזו גלות שנמשכת כמו לא קרה דבר בעולם היהודי במאה השנים האחרונות ואנחנו נמצאים עדיין באיזו עיירה בתפוצות. באחד מגלגולי הויכוח נפגשות נשמותיהם של האישה והרב בבית דין של מעלה שמתנהל כמו דיון בבית דין רבני. כולם מתפלפלים בסעיפי סעיפים של אינספור מנהגים ופסיקות, מנהגי חבטת ערבות ונענוע לולבים, עד שעולה וצפה השאלה: מה לאלוהים האינסופי "שאין השגתו השגתינו" ולכל זה? הדברים החזיקו אותנו משך אלפיים שנות גלות והביאונו עד הלום, אבל במה צמחנו והתחדשנו אחרי הכל? ימים יגידו. בקיצור, ספר לשבת לשומרי תורה ומצוות. לא מספיק למאמינים.”