שלושים שנות סיקור של הכתב לענייני ערבים צבי יחזקאלי מאוסלו ועד שבעה באוקטובר.
החלק הראשון, מסמך מרתק. ראשון בסוגו לטעמי. יחזקאלי בוחן את הקריירה הענפה שלו בעיניים ביקורתיות. מנתח דברים שנאמרו לו בפרספקטיבה של זמן ולאור הפעולות והתוצאות בשטח.
למעשה אנו עדים לניתוח של גיוס סוכן ע"י האויב. ברגע האמת יחזקאלי לא מבחין בכך, אך למעשה הוא וחבריו לתקשורת, מהרגע שהחדירו לתודעתם כי שלום הוא אפשרי הם בוחנים כל דבר דרך משקפי הקונספציה. במקום לשמש כלבי השמירה של הדמוקרטיה הם למעשה משמשים כלבי תקיפה של האידיאולוגיה. הם משמשים ערוץ תעמולה ישיר ללא ביקורת מהדהדים לציבור הישראלי את ה'תקיה' ההונאה של האויב, כאמת המוחלטת. כל מי שמאתגר את הקונספציה מתויג כ'אוייב השלום'.
יחזקאלי לוקח אותנו למסע, של צעיר ישראלי ציוני, במרדף אחרי התהילה, הריגוש של כיבושי הקרירה, המרדף אחרי הסקופ העיתונאי, הוא מתקרב אל האויב ומהדהד את מסריו תוך הזדהות מוחלטת עם הנרטיב שלו. (להבדיל, מזכיר את התופעה של הכתבים הצבאיים, שאוכלים מכף ידו של המטכל, מהדהדים את האינטרסים שלו בכדי לזכות בסקופ הנכסף).
בדרך מזהירים אותו: " אתה תלית את דגל אש"ף מעל גלי צה"ל". מתריע בפניו אורי דן, אך הוא באופוריה של השגת הסקופ מנער את הביקורת מעליו.
הוא מתחבק עם זביידי שמוציא פיגועים והשב"כ מזהיר אותו שהוא קרוב מדי, מזדהה מידי עם האויב, אך הוא בשלו. את ההערות אוף דה קאמרה של ערפאת ושותפיו הוא לא מהדהד, דברים שיכולים להסביר את כוונותיהם האמיתיות. כדי להיות בן בית שם הוא צריך להזדהות איתם הזדהות מוחלטת, כך יוצא לכתבות תדמית, הופך רוצחים לגיבורים, ללוחמי חופש.
פתאום הספר גורם לך לחשוב, לבחון את המציאות בצורה אחרת. את מי משרת השידור הישיר של פסטיבל שחרור החטופים? התקשורת הישראלית לא יודעת להגיד לא. משדרת ומהדהדת את תעמולת האויב עד בלי סוף. פוגעת בחוסן ומהנדסת את התודעה של בני עמה.
ידיעת השפה אינה מספיקה. ניתוח השפה בעיניים מערביות נותן פירוש שקרי. יש להכיר לעומק את התרבות.
יחזקאלי מכה על חטא. חוזר בתשובה תרתי משמע, מנתח את מעשיו ללא יוהרה, בענווה מודה. טעיתי.
זה ספר שצריך לחלק בסוף קורס לגיוס סוכנים של השב"כ והמוסד.
אחד הגופים שנדרש לחשבון נפש אחרי אוקטובר הוא התקשורת. האם זו הסנונית הראשונה?
החלק השני עוסק בניתוח האויבים שמסביבנו, הטעויות שנעשו על ידי ישראל ואיך אנחנו נתפסים בעיני האוייב. מה שאנחנו משווקים כחוזק נתפס ע"י האויב כחולשה. מה שנתפס אצלנו כניצחון נתפס אצלם כהפסד. מי שמנצח ומגיש את מפתחות הווקף, או נותן לאלו שרצו לשחוט אותו לחזור לכפריהם כאילו לא קרה כלום מזמין את הטבח הבא.
זווית חדשה שעושה הרבה שכל.
5/5 בסולם מאני. מומלץ בחום.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
