https://wp.me/p4kTCp-6yP


בראשיתו של קורס שעשיתי לאחרונה במילואים חולק לנו הספר "מלחמה ללא אות" (הוצאת מערכות, 2005), שכתב תא"ל (מיל.) משה (צ'יקו) תמיר, בו תיאר את חוויותיו מלחימת צה"ל בדרום לבנון (2000-1982).

תמיר, יוצא חטיבת גולני שגם פיקד עליה בלחימה באנתיפאדה השנייה, כתב את הספר בעת ששימש כראש מטה פיקוד המרכז. בהמשך פיקד על אוגדת עזה, בתקופת לחימה אינטנסיבית כנגד החמאס (והוביל את ההכנות למבצע "עופרת יצוקה"), ועל קורס מפקדי פלוגות וגדודים.

את ההקדמה לספר כתב שר הביטחון והרמטכ"ל לשעבר שאול מופז, שפיקד על חטיבת הצנחנים בפשיטה על בסיס החזבאללה במיידון. מופז ציין כי "ההתמודדות עם לוחמת גרילה לאורך זמן מורכבת מאין כמוה. אין בה ניצחונות בזק מפוארים ואין בה הכרעה מהירה וחדה. לכן תבעה המלחמה בלבנון אורך רוח, תחכום ואומץ" (עמוד 7).
המפגש הראשון שלו עם מחבלי החזבאללה אירע בשנת 1985, כאשר היה "סגן מפקד פלוגה בגדוד ברק של גולני" (עמוד 13). כוח בפיקודו לקח חלק בהיתקלות עם חוליית חזבאללה, שאליה הצטרפו גם מח"ט הגזרה, אל"מ זאב זכרין, קצין צנחנים מנוסה, ומפקד אוגדת הגליל, תא"ל אילן בירן. "בתום הקרב הקצר נהרגו שלושה מחבלים ושניים נוספים נלקחו בשבי" (עמוד 15).

מאז לחם תמיר שנים ארוכות בלבנון, והפיק לקחים מהותיים. אחד הבולטים שבהם הוא הכלל לפיו "לחימה נגד גרילה היא מאמץ סיזיפי אין־סופי. המאמץ האדיר המושקע בפעילות המבצעית נבחן בעת אירוע בודד ואין זה משנה כלל אם מדובר במבצע מיוחד שאליו מתכונן הכוח בדקדקנות או בפעילות שגרתית. תוצאות המפגש עם האויב הן הקובעות" (עמוד 83).

מהספר ניכרת אמונתו של תמיר במפקדי ולוחמי צה"ל ובצורך שהוא רואה בגיבויים ובתמיכה בהם במהלך הפעילות המבצעית. לדבריו, "מחיר הטעות של מפקד בלחימה יכול להיות נורא, אך כל עוד לא התרשל, המערכת המבטחת חייבת לעמוד בפרץ הביקורת. ללא האומץ של מפקדי השדה לקחת אחריות ולקבל החלטות באופן עצמאי, אין הצבא מסוגל לתפקד בלחימה. האומץ הזה נפגע קשות כאשר מפקדים נענשים על שגיאות שעשו בלחימה. עד מהרה פושטת התופעה של אי לקיחת אחריות ו"המתנה לאישורים", לעיתים עד כדי אבסורד. הדחה והענשה של מפקד לאחר כישלון מצטיירות מצוין במערכת הציבורית, ובייחוד בתקשורת, אך יש לכך השפעה הרסנית מאין כמוה על מפקדי השדה" (עמוד 147).

תמיר קבע בספרו, במידה רבה של צדק, שהשינוי באופן הלחימה של צה"ל בלבנון נבע מקביעת הרמטכ"ל אמנון ליפקין־שחק, יוצא הצנחנים, עם כניסתו לתפקיד "שההתמודדות בלבנון היא מלחמה ולא פעילות ביטחון שוטף" (עמוד 116). במקביל הגדיר אלוף פיקוד הצפון החדש, עמירם לוין, יוצא סיירת מטכ"ל, את הלחימה בחזבאללה כלחימה בארגון גרילה. לוין הוביל קו התקפי שכלל פשיטות, מארבים ומבצעים מיוחדים.

בפיקוד הוקם בית הספר ללוחמה בגרילה, שהכשיר את יחידות צה"ל ללחימה בלבנון, ובחטיבת גולני הוקמה יחידת אגוז, יחידה ייעודית ללחימה בחזבאללה בשטח ההררי והסבוך של לבנון (בהתאם למודל יחידות המסתערבים שיושם בהצלחה באיו"ש וברצועת עזה). מפקדה הראשון של היחידה, סא"ל (לימים תא"ל) ארז צוקרמן מהקומנדו הימי, הוביל אותה בהצלחה בפעולות כנגד חוליות החזבאללה.

פרק משמעותי הקדיש תמיר לתקופה בה פיקד על יחידת אגוז, בשנים 1998-1997, במהלכה הוביל את היחידה להישגים רבים בלחימה. מרתק במיוחד היה תיאור מבצע "נוף פראי", במהלכו ארב כוח פלוגתי מיחידת אגוז לפעילי חזבאללה במורדות המערביים של רכס הרפיע בספטמבר 1997, מארב שהפך דרמטי בתוצאותיו.

לאחר שלושה ימים שבהם ארבו צוותי הפלוגה, עליה פיקד דוד, לפעילי חזבאללה במרחב, הוחלט לקפל את המארב. בעת תנועת אחד הצוותים, "הבחין לפתע ארז, מפקד הצוות, במחבל שנע כמה עשרות מטרים במדרון שמעליו ופתח מייד באש בתרגולת של "מטרת חטף" (מטרה המופיעה לזמן קצר בסבך), אך לא הצליח לחסל את המחבל. עד מהרה נכנס כל הכוח לפעולה ופתח במרדף לאורך שביל הדם שהותיר אחריו המחבל הנמלט" (עמוד 166).

בשלב זה שולבו בלחימה גם הצוותים האחרים, ובהם הצוות של ערן, שהיה מרוחק מעט יותר. "כאשר התמקם בעמדה שתוכננה מראש למקרה כזה, זיהה המקלען שלושה מחבלים שנמלטו מאזור ההיתקלות ופתח מייד באש. מייד אחריו הצטרפו לוחמים נוספים לירי והמחבלים שנפגעו נעלמו מאחורי הסלעים והשיחים במדרון" (עמוד 166).

הכוח נתקל בפעילי הכוח המיוחד של חזבאללה ותמיר ציין כי "הקרב, שהתנהל עם לפחות שלוש חוליות מחבלים, היה מורכב ומסובך לשליטה ונדרש תיאום הדוק בין הכוחות למניעת ירי כוחותינו על כוחותינו. דוד ניהל את הלחימה בשקט ובקור רוח מופתי" (עמוד 167).

בעת נסיגת הכוח לעבר מוצבי צה"ל פקד תמיר על הכוח להעמיס את גופות שניים מהמחבלים על אלונקות ולשאתן עמו, בשל חשד כי אחד מהם עשוי להיות בכיר בארגון. ברקע עמדה העובדה שחזבאללה החזיק אז בחלקי גופתו של לוחם השייטת, איתמר איליה, שנפל במבצע "שירת הצפצפה". תמיר, שהבין את גודל המאמץ הפיזי שתבע מלוחמיו, עלה בקשר ואמר לאנשיו: "יש לנו חוב, מישהו מסתכל עלינו עכשיו מלמעלה" (עמוד 169).

עם חזרת הכוח של אגוז התברר כי אחת הגופות היא זו של האדי, בנו של מזכ"ל הארגון השייח' חסן נצראללה. גופתו, ביחד עם גופותיהם של לוחמי חזבאללה אחרים, הוחזרה ללבנון בתמורה לחלקי גופתו של איתמר אליה.

בספר בחר תמיר להקדיש פרק לזכר מפקדו ורעו לנשק, תא"ל ארז גרשטיין, שנהרג כמפקד יחידת הקישור ללבנון (יק"ל) ב־1999, כשהשיירה שבה נסע עלתה על מטען. מסלול שירותו של תמיר היה דומה מאוד לזה של גרשטיין והוא הושפע ממנו עמוקות.

גרשטיין, שעשה כל שירותו בחטיבת גולני נחשב לאחד ממפקדיה הבולטים. כשפיקד על סיירת גולני, בשנת 1987, "פשט כוח של גולני, בפיקוד המח"ט גבי אשכנזי, על בסיס של החזבאללה שאותר בחווה חקלאית המכונה מזרעת אל־חמרא שברמת נבטיה. כוח הסיירת, בפיקודו של ארז, שהוביל את המבצע, התגנב עד שהגיע ממש מתחת לאפם של השומרים. אז פתח באש וחיסלם" (עמוד 29).

שנה מאוחר יותר הוא הוביל את הסיירת במבצע "כחול וחום", פשיטה מן הים על מפקדתו של אחמד ג'יבריל בנועיימה. נקודת האור היחידה במבצע, כתב תמיר, "הייתה פעולת הסיירת, בפיקודו של ארז, שהשלימה את משימתה ופגעה במספר גדול של מחבלים" (עמוד 220).

כשפיקד תמיר על סיירת גולני, עודד אותו גרשטיין, שפיקד באותה עת על גדוד 51 בחטיבה, לאחר אירוע לא מוצלח. "בהיתקלות תמיד עדיף לפעול מאשר להמתין" (עמוד 33), אמר לו אז, ודומה שסיכם את כל תפיסתו המבצעית על רגל אחת.

חותמו של גרשטיין, כתב תמיר, "ניכר כמעט בכל תחומי העשייה של הלחימה בחזבאללה – החל מפיתוח שיטות פעולה מורכבות וכלה בנושאים פעוטים כמו הסוואת קסדות ורצועות הנשק. ואולם יותר מכול השפיע ארז על רוח הלחימה. דמותו הבוטחת והצלחותיו המבצעיות הילכו קסם על המפקדים ועל הלוחמים הצעירים" (עמוד 218). לכן, סיכם בצער, הייתה הידיעה על מותו קשה כל כך.

אף שתמיר התמקד בעיקר בשירותו ובחוויותיו שלו, הספר כולל גם את פועלן של יחידות נוספות. כך למשל תואר מבצע "גוף חימום", במאי 1995, שהיה פעולה מוצלחת לפגיעה בכוחות האבטחה של חזבאללה בכפרים אשר "בוצעה על ידי סיירת הצנחנים" (עמוד 173). במבצע שעליו פיקד רס"ן יוסי בכר (לימים אלוף), מפקד הסיירת, נהרגו שישה פעילי חזבאללה בפאתי הכפר זותר א־שרקיה. "המחבלים חוסלו מהמארב מטווח קצר לאחר מכת אש קצרה והסתערות של כוח הסיירת שבהובלתו" (עמוד 173).

במבצע "מהלך מבריק", ב־1997, הוביל תמיר כוח מיחידת אגוז לפשיטה שמטרתה דומה. "הייתי המפקד הוותיק ביותר שעדיין הוביל מבצעים וידעתי שלהצטרפותי לכוח היה משקל גדול בהחלטה לאשר את המבצע" (עמוד 176), כתב. הכוח בפיקודו, ובו המ"פ רון וייזל (לימים מח"ט מנשה), התגנב לפאתי הכפר ע'נדוריה וסגר על כוח אבטחה של חזבאללה שמנה שמונה פעילים.

"סימנתי לרון והתחלתי בספירה לאחור. בסיום הספירה פתחו הכוחות באש מתוזמנת מכמה כיוונים. בתוך מהומת הירי והצעקות יכולתי להבחין במחזה הנורא של שני המחבלים שהיו שקועים בשינה מנסים להיחלץ משקי השינה ללא הועיל. בתום מכת האש השלכנו רימונים למרכז כרם הזיתים והתכוננו לניתוק מגע מהיר" (עמוד 179).

בסיוע מסוקי קרב, ארטילריה וכוח רתק שמוקם מראש, שב הכוח בפיקודו לשטח שבשליטת צה"ל, לאחר שפגע בכוח האבטחה שבכפר והשלים את המשימה בהצלחה. על תקופת פיקודו על יחידת אגוז עוטר תמיר בצל"ש אלוף פיקוד הצפון והיחידה כולה זכתה בצל"ש הרמטכ"ל.

אין זה דבר של מה בכך שקצין בכיר בשירות פעיל פירסם ספר, שבו מתח ביקורת על הצבא, והדבר מעיד טובות על צה"ל כארגון לומד הפתוח לביקורת פנימית.

הספר שהוציא תמיר מתחת ידו מרתק, קריא, נהיר ומלא בלקחים רלוונטיים של מי שהלך בשבילים והוביל אחריו לוחמים. תקופת הלחימה בלבנון הפכה לכמעט נשכחת ולא נחקרה ותועדה דיו ומכאן חשיבות הספר, הן למחקר ההיסטורי ובוודאי למפקדי השדה של צה"ל, שכן הם עוד עשויים ללחום בלבנון ולקחיו של תמיר נותרו בתוקף.

לקשישים שמבינינו שהספיקו לטעום מהשירות בלבנון, מספק הספר הצצה רטרוספקטיבית לאותה תקופה. קיבלתי את הספר מאב שכול ששכל את בנו בלבנון מפגיעת טיל סאגר בעמדה והסיפור מתואר בספר.

מעבר לחוויות האישיות ולמבצעים לא מוכרים של צ'יקו תמיר ששימש כמפקד נערץ של סיירת אגוז וממקימיה...שוטח הספר את הדילמות שליוו את המפקדים בחזית, לפתח תוך כדי לחימה, את דוקטרינת הלוחמה של צה"ל בלחימת גרילה.

כקצין בצה"ל באותו תקופה עליה נכתב הספר , וכאחד ששירת שנה וחצי במוצב עישייה בצפון איזור הביטחון, אני חי את התקופה שנית דרך ספרו של צ'יקו תמיר. נעשה עוול ללוחמי צד"ל כאשר היה ידוע לכל כי צה"ל ייצא מלבנון בשלב כלשהו אך הנטישה החפוזה זנחה אותם לחסדי המחבלים, זאת לאחר שהקריבו את חייהם למען בטחון ישראל . שם הספר מצביע בדיוק על מהות התקופה הזו- מלחמה ללא אות. כל יום שהיינו שם היה מלחמה, בשחרור לא נרשם דבר על התקופה בה שרתתי שם ועל קורסים שעברתי בהיותי בלבנון ואין שום זכר לכך ששרתתי בלבנון למעט תעודות שיש ברשותי . כאילו המדינה רצתה לשכוח את התקופה הזו מסיבה עלומה .

https://wp.me/p4kTCp-6yP


בראשיתו של קורס שעשיתי לאחרונה במילואים חולק לנו הספר "מלחמה ללא אות" (הוצאת מערכות, 2005), שכתב תא"ל (מיל.) משה (צ'יקו) תמיר, בו תיאר את חוויותיו מלחימת צה"ל בדרום לבנון (2000-1982).

תמיר, יוצא חטיבת גולני שגם פיקד עליה בלחימה באנתיפאדה השנייה, כתב את הספר בעת ששימש כראש מטה פיקוד המרכז. בהמשך פיקד על אוגדת עזה, בתקופת לחימה אינטנסיבית כנגד החמאס (והוביל את ההכנות למבצע "עופרת יצוקה"), ועל קורס מפקדי פלוגות וגדודים.

את ההקדמה לספר כתב שר הביטחון והרמטכ"ל לשעבר שאול מופז, שפיקד על חטיבת הצנחנים בפשיטה על בסיס החזבאללה במיידון. מופז ציין כי "ההתמודדות עם לוחמת גרילה לאורך זמן מורכבת מאין כמוה. אין בה ניצחונות בזק מפוארים ואין בה הכרעה מהירה וחדה. לכן תבעה המלחמה בלבנון אורך רוח, תחכום ואומץ" (עמוד 7).
המפגש הראשון שלו עם מחבלי החזבאללה אירע בשנת 1985, כאשר היה "סגן מפקד פלוגה בגדוד ברק של גולני" (עמוד 13). כוח בפיקודו לקח חלק בהיתקלות עם חוליית חזבאללה, שאליה הצטרפו גם מח"ט הגזרה, אל"מ זאב זכרין, קצין צנחנים מנוסה, ומפקד אוגדת הגליל, תא"ל אילן בירן. "בתום הקרב הקצר נהרגו שלושה מחבלים ושניים נוספים נלקחו בשבי" (עמוד 15).

מאז לחם תמיר שנים ארוכות בלבנון, והפיק לקחים מהותיים. אחד הבולטים שבהם הוא הכלל לפיו "לחימה נגד גרילה היא מאמץ סיזיפי אין־סופי. המאמץ האדיר המושקע בפעילות המבצעית נבחן בעת אירוע בודד ואין זה משנה כלל אם מדובר במבצע מיוחד שאליו מתכונן הכוח בדקדקנות או בפעילות שגרתית. תוצאות המפגש עם האויב הן הקובעות" (עמוד 83).

מהספר ניכרת אמונתו של תמיר במפקדי ולוחמי צה"ל ובצורך שהוא רואה בגיבויים ובתמיכה בהם במהלך הפעילות המבצעית. לדבריו, "מחיר הטעות של מפקד בלחימה יכול להיות נורא, אך כל עוד לא התרשל, המערכת המבטחת חייבת לעמוד בפרץ הביקורת. ללא האומץ של מפקדי השדה לקחת אחריות ולקבל החלטות באופן עצמאי, אין הצבא מסוגל לתפקד בלחימה. האומץ הזה נפגע קשות כאשר מפקדים נענשים על שגיאות שעשו בלחימה. עד מהרה פושטת התופעה של אי לקיחת אחריות ו"המתנה לאישורים", לעיתים עד כדי אבסורד. הדחה והענשה של מפקד לאחר כישלון מצטיירות מצוין במערכת הציבורית, ובייחוד בתקשורת, אך יש לכך השפעה הרסנית מאין כמוה על מפקדי השדה" (עמוד 147).

תמיר קבע בספרו, במידה רבה של צדק, שהשינוי באופן הלחימה של צה"ל בלבנון נבע מקביעת הרמטכ"ל אמנון ליפקין־שחק, יוצא הצנחנים, עם כניסתו לתפקיד "שההתמודדות בלבנון היא מלחמה ולא פעילות ביטחון שוטף" (עמוד 116). במקביל הגדיר אלוף פיקוד הצפון החדש, עמירם לוין, יוצא סיירת מטכ"ל, את הלחימה בחזבאללה כלחימה בארגון גרילה. לוין הוביל קו התקפי שכלל פשיטות, מארבים ומבצעים מיוחדים.

בפיקוד הוקם בית הספר ללוחמה בגרילה, שהכשיר את יחידות צה"ל ללחימה בלבנון, ובחטיבת גולני הוקמה יחידת אגוז, יחידה ייעודית ללחימה בחזבאללה בשטח ההררי והסבוך של לבנון (בהתאם למודל יחידות המסתערבים שיושם בהצלחה באיו"ש וברצועת עזה). מפקדה הראשון של היחידה, סא"ל (לימים תא"ל) ארז צוקרמן מהקומנדו הימי, הוביל אותה בהצלחה בפעולות כנגד חוליות החזבאללה.

פרק משמעותי הקדיש תמיר לתקופה בה פיקד על יחידת אגוז, בשנים 1998-1997, במהלכה הוביל את היחידה להישגים רבים בלחימה. מרתק במיוחד היה תיאור מבצע "נוף פראי", במהלכו ארב כוח פלוגתי מיחידת אגוז לפעילי חזבאללה במורדות המערביים של רכס הרפיע בספטמבר 1997, מארב שהפך דרמטי בתוצאותיו.

לאחר שלושה ימים שבהם ארבו צוותי הפלוגה, עליה פיקד דוד, לפעילי חזבאללה במרחב, הוחלט לקפל את המארב. בעת תנועת אחד הצוותים, "הבחין לפתע ארז, מפקד הצוות, במחבל שנע כמה עשרות מטרים במדרון שמעליו ופתח מייד באש בתרגולת של "מטרת חטף" (מטרה המופיעה לזמן קצר בסבך), אך לא הצליח לחסל את המחבל. עד מהרה נכנס כל הכוח לפעולה ופתח במרדף לאורך שביל הדם שהותיר אחריו המחבל הנמלט" (עמוד 166).

בשלב זה שולבו בלחימה גם הצוותים האחרים, ובהם הצוות של ערן, שהיה מרוחק מעט יותר. "כאשר התמקם בעמדה שתוכננה מראש למקרה כזה, זיהה המקלען שלושה מחבלים שנמלטו מאזור ההיתקלות ופתח מייד באש. מייד אחריו הצטרפו לוחמים נוספים לירי והמחבלים שנפגעו נעלמו מאחורי הסלעים והשיחים במדרון" (עמוד 166).

הכוח נתקל בפעילי הכוח המיוחד של חזבאללה ותמיר ציין כי "הקרב, שהתנהל עם לפחות שלוש חוליות מחבלים, היה מורכב ומסובך לשליטה ונדרש תיאום הדוק בין הכוחות למניעת ירי כוחותינו על כוחותינו. דוד ניהל את הלחימה בשקט ובקור רוח מופתי" (עמוד 167).

בעת נסיגת הכוח לעבר מוצבי צה"ל פקד תמיר על הכוח להעמיס את גופות שניים מהמחבלים על אלונקות ולשאתן עמו, בשל חשד כי אחד מהם עשוי להיות בכיר בארגון. ברקע עמדה העובדה שחזבאללה החזיק אז בחלקי גופתו של לוחם השייטת, איתמר איליה, שנפל במבצע "שירת הצפצפה". תמיר, שהבין את גודל המאמץ הפיזי שתבע מלוחמיו, עלה בקשר ואמר לאנשיו: "יש לנו חוב, מישהו מסתכל עלינו עכשיו מלמעלה" (עמוד 169).

עם חזרת הכוח של אגוז התברר כי אחת הגופות היא זו של האדי, בנו של מזכ"ל הארגון השייח' חסן נצראללה. גופתו, ביחד עם גופותיהם של לוחמי חזבאללה אחרים, הוחזרה ללבנון בתמורה לחלקי גופתו של איתמר אליה.

בספר בחר תמיר להקדיש פרק לזכר מפקדו ורעו לנשק, תא"ל ארז גרשטיין, שנהרג כמפקד יחידת הקישור ללבנון (יק"ל) ב־1999, כשהשיירה שבה נסע עלתה על מטען. מסלול שירותו של תמיר היה דומה מאוד לזה של גרשטיין והוא הושפע ממנו עמוקות.

גרשטיין, שעשה כל שירותו בחטיבת גולני נחשב לאחד ממפקדיה הבולטים. כשפיקד על סיירת גולני, בשנת 1987, "פשט כוח של גולני, בפיקוד המח"ט גבי אשכנזי, על בסיס של החזבאללה שאותר בחווה חקלאית המכונה מזרעת אל־חמרא שברמת נבטיה. כוח הסיירת, בפיקודו של ארז, שהוביל את המבצע, התגנב עד שהגיע ממש מתחת לאפם של השומרים. אז פתח באש וחיסלם" (עמוד 29).

שנה מאוחר יותר הוא הוביל את הסיירת במבצע "כחול וחום", פשיטה מן הים על מפקדתו של אחמד ג'יבריל בנועיימה. נקודת האור היחידה במבצע, כתב תמיר, "הייתה פעולת הסיירת, בפיקודו של ארז, שהשלימה את משימתה ופגעה במספר גדול של מחבלים" (עמוד 220).

כשפיקד תמיר על סיירת גולני, עודד אותו גרשטיין, שפיקד באותה עת על גדוד 51 בחטיבה, לאחר אירוע לא מוצלח. "בהיתקלות תמיד עדיף לפעול מאשר להמתין" (עמוד 33), אמר לו אז, ודומה שסיכם את כל תפיסתו המבצעית על רגל אחת.

חותמו של גרשטיין, כתב תמיר, "ניכר כמעט בכל תחומי העשייה של הלחימה בחזבאללה – החל מפיתוח שיטות פעולה מורכבות וכלה בנושאים פעוטים כמו הסוואת קסדות ורצועות הנשק. ואולם יותר מכול השפיע ארז על רוח הלחימה. דמותו הבוטחת והצלחותיו המבצעיות הילכו קסם על המפקדים ועל הלוחמים הצעירים" (עמוד 218). לכן, סיכם בצער, הייתה הידיעה על מותו קשה כל כך.

אף שתמיר התמקד בעיקר בשירותו ובחוויותיו שלו, הספר כולל גם את פועלן של יחידות נוספות. כך למשל תואר מבצע "גוף חימום", במאי 1995, שהיה פעולה מוצלחת לפגיעה בכוחות האבטחה של חזבאללה בכפרים אשר "בוצעה על ידי סיירת הצנחנים" (עמוד 173). במבצע שעליו פיקד רס"ן יוסי בכר (לימים אלוף), מפקד הסיירת, נהרגו שישה פעילי חזבאללה בפאתי הכפר זותר א־שרקיה. "המחבלים חוסלו מהמארב מטווח קצר לאחר מכת אש קצרה והסתערות של כוח הסיירת שבהובלתו" (עמוד 173).

במבצע "מהלך מבריק", ב־1997, הוביל תמיר כוח מיחידת אגוז לפשיטה שמטרתה דומה. "הייתי המפקד הוותיק ביותר שעדיין הוביל מבצעים וידעתי שלהצטרפותי לכוח היה משקל גדול בהחלטה לאשר את המבצע" (עמוד 176), כתב. הכוח בפיקודו, ובו המ"פ רון וייזל (לימים מח"ט מנשה), התגנב לפאתי הכפר ע'נדוריה וסגר על כוח אבטחה של חזבאללה שמנה שמונה פעילים.

"סימנתי לרון והתחלתי בספירה לאחור. בסיום הספירה פתחו הכוחות באש מתוזמנת מכמה כיוונים. בתוך מהומת הירי והצעקות יכולתי להבחין במחזה הנורא של שני המחבלים שהיו שקועים בשינה מנסים להיחלץ משקי השינה ללא הועיל. בתום מכת האש השלכנו רימונים למרכז כרם הזיתים והתכוננו לניתוק מגע מהיר" (עמוד 179).

בסיוע מסוקי קרב, ארטילריה וכוח רתק שמוקם מראש, שב הכוח בפיקודו לשטח שבשליטת צה"ל, לאחר שפגע בכוח האבטחה שבכפר והשלים את המשימה בהצלחה. על תקופת פיקודו על יחידת אגוז עוטר תמיר בצל"ש אלוף פיקוד הצפון והיחידה כולה זכתה בצל"ש הרמטכ"ל.

אין זה דבר של מה בכך שקצין בכיר בשירות פעיל פירסם ספר, שבו מתח ביקורת על הצבא, והדבר מעיד טובות על צה"ל כארגון לומד הפתוח לביקורת פנימית.

הספר שהוציא תמיר מתחת ידו מרתק, קריא, נהיר ומלא בלקחים רלוונטיים של מי שהלך בשבילים והוביל אחריו לוחמים. תקופת הלחימה בלבנון הפכה לכמעט נשכחת ולא נחקרה ותועדה דיו ומכאן חשיבות הספר, הן למחקר ההיסטורי ובוודאי למפקדי השדה של צה"ל, שכן הם עוד עשויים ללחום בלבנון ולקחיו של תמיר נותרו בתוקף.

https://wp.me/p4kTCp-6yP


בראשיתו של קורס שעשיתי לאחרונה במילואים חולק לנו הספר "מלחמה ללא אות" (הוצאת מערכות, 2005), שכתב תא"ל (מיל.) משה (צ'יקו) תמיר, בו תיאר את חוויותיו מלחימת צה"ל בדרום לבנון (2000-1982).

תמיר, יוצא חטיבת גולני שגם פיקד עליה בלחימה באנתיפאדה השנייה, כתב את הספר בעת ששימש כראש מטה פיקוד המרכז. בהמשך פיקד על אוגדת עזה, בתקופת לחימה אינטנסיבית כנגד החמאס (והוביל את ההכנות למבצע "עופרת יצוקה"), ועל קורס מפקדי פלוגות וגדודים.

את ההקדמה לספר כתב שר הביטחון והרמטכ"ל לשעבר שאול מופז, שפיקד על חטיבת הצנחנים בפשיטה על בסיס החזבאללה במיידון. מופז ציין כי "ההתמודדות עם לוחמת גרילה לאורך זמן מורכבת מאין כמוה. אין בה ניצחונות בזק מפוארים ואין בה הכרעה מהירה וחדה. לכן תבעה המלחמה בלבנון אורך רוח, תחכום ואומץ" (עמוד 7).
המפגש הראשון שלו עם מחבלי החזבאללה אירע בשנת 1985, כאשר היה "סגן מפקד פלוגה בגדוד ברק של גולני" (עמוד 13). כוח בפיקודו לקח חלק בהיתקלות עם חוליית חזבאללה, שאליה הצטרפו גם מח"ט הגזרה, אל"מ זאב זכרין, קצין צנחנים מנוסה, ומפקד אוגדת הגליל, תא"ל אילן בירן. "בתום הקרב הקצר נהרגו שלושה מחבלים ושניים נוספים נלקחו בשבי" (עמוד 15).

מאז לחם תמיר שנים ארוכות בלבנון, והפיק לקחים מהותיים. אחד הבולטים שבהם הוא הכלל לפיו "לחימה נגד גרילה היא מאמץ סיזיפי אין־סופי. המאמץ האדיר המושקע בפעילות המבצעית נבחן בעת אירוע בודד ואין זה משנה כלל אם מדובר במבצע מיוחד שאליו מתכונן הכוח בדקדקנות או בפעילות שגרתית. תוצאות המפגש עם האויב הן הקובעות" (עמוד 83).

מהספר ניכרת אמונתו של תמיר במפקדי ולוחמי צה"ל ובצורך שהוא רואה בגיבויים ובתמיכה בהם במהלך הפעילות המבצעית. לדבריו, "מחיר הטעות של מפקד בלחימה יכול להיות נורא, אך כל עוד לא התרשל, המערכת המבטחת חייבת לעמוד בפרץ הביקורת. ללא האומץ של מפקדי השדה לקחת אחריות ולקבל החלטות באופן עצמאי, אין הצבא מסוגל לתפקד בלחימה. האומץ הזה נפגע קשות כאשר מפקדים נענשים על שגיאות שעשו בלחימה. עד מהרה פושטת התופעה של אי לקיחת אחריות ו"המתנה לאישורים", לעיתים עד כדי אבסורד. הדחה והענשה של מפקד לאחר כישלון מצטיירות מצוין במערכת הציבורית, ובייחוד בתקשורת, אך יש לכך השפעה הרסנית מאין כמוה על מפקדי השדה" (עמוד 147).

תמיר קבע בספרו, במידה רבה של צדק, שהשינוי באופן הלחימה של צה"ל בלבנון נבע מקביעת הרמטכ"ל אמנון ליפקין־שחק, יוצא הצנחנים, עם כניסתו לתפקיד "שההתמודדות בלבנון היא מלחמה ולא פעילות ביטחון שוטף" (עמוד 116). במקביל הגדיר אלוף פיקוד הצפון החדש, עמירם לוין, יוצא סיירת מטכ"ל, את הלחימה בחזבאללה כלחימה בארגון גרילה. לוין הוביל קו התקפי שכלל פשיטות, מארבים ומבצעים מיוחדים.

בפיקוד הוקם בית הספר ללוחמה בגרילה, שהכשיר את יחידות צה"ל ללחימה בלבנון, ובחטיבת גולני הוקמה יחידת אגוז, יחידה ייעודית ללחימה בחזבאללה בשטח ההררי והסבוך של לבנון (בהתאם למודל יחידות המסתערבים שיושם בהצלחה באיו"ש וברצועת עזה). מפקדה הראשון של היחידה, סא"ל (לימים תא"ל) ארז צוקרמן מהקומנדו הימי, הוביל אותה בהצלחה בפעולות כנגד חוליות החזבאללה.

פרק משמעותי הקדיש תמיר לתקופה בה פיקד על יחידת אגוז, בשנים 1998-1997, במהלכה הוביל את היחידה להישגים רבים בלחימה. מרתק במיוחד היה תיאור מבצע "נוף פראי", במהלכו ארב כוח פלוגתי מיחידת אגוז לפעילי חזבאללה במורדות המערביים של רכס הרפיע בספטמבר 1997, מארב שהפך דרמטי בתוצאותיו.

לאחר שלושה ימים שבהם ארבו צוותי הפלוגה, עליה פיקד דוד, לפעילי חזבאללה במרחב, הוחלט לקפל את המארב. בעת תנועת אחד הצוותים, "הבחין לפתע ארז, מפקד הצוות, במחבל שנע כמה עשרות מטרים במדרון שמעליו ופתח מייד באש בתרגולת של "מטרת חטף" (מטרה המופיעה לזמן קצר בסבך), אך לא הצליח לחסל את המחבל. עד מהרה נכנס כל הכוח לפעולה ופתח במרדף לאורך שביל הדם שהותיר אחריו המחבל הנמלט" (עמוד 166).

בשלב זה שולבו בלחימה גם הצוותים האחרים, ובהם הצוות של ערן, שהיה מרוחק מעט יותר. "כאשר התמקם בעמדה שתוכננה מראש למקרה כזה, זיהה המקלען שלושה מחבלים שנמלטו מאזור ההיתקלות ופתח מייד באש. מייד אחריו הצטרפו לוחמים נוספים לירי והמחבלים שנפגעו נעלמו מאחורי הסלעים והשיחים במדרון" (עמוד 166).

הכוח נתקל בפעילי הכוח המיוחד של חזבאללה ותמיר ציין כי "הקרב, שהתנהל עם לפחות שלוש חוליות מחבלים, היה מורכב ומסובך לשליטה ונדרש תיאום הדוק בין הכוחות למניעת ירי כוחותינו על כוחותינו. דוד ניהל את הלחימה בשקט ובקור רוח מופתי" (עמוד 167).

בעת נסיגת הכוח לעבר מוצבי צה"ל פקד תמיר על הכוח להעמיס את גופות שניים מהמחבלים על אלונקות ולשאתן עמו, בשל חשד כי אחד מהם עשוי להיות בכיר בארגון. ברקע עמדה העובדה שחזבאללה החזיק אז בחלקי גופתו של לוחם השייטת, איתמר איליה, שנפל במבצע "שירת הצפצפה". תמיר, שהבין את גודל המאמץ הפיזי שתבע מלוחמיו, עלה בקשר ואמר לאנשיו: "יש לנו חוב, מישהו מסתכל עלינו עכשיו מלמעלה" (עמוד 169).

עם חזרת הכוח של אגוז התברר כי אחת הגופות היא זו של האדי, בנו של מזכ"ל הארגון השייח' חסן נצראללה. גופתו, ביחד עם גופותיהם של לוחמי חזבאללה אחרים, הוחזרה ללבנון בתמורה לחלקי גופתו של איתמר אליה.

בספר בחר תמיר להקדיש פרק לזכר מפקדו ורעו לנשק, תא"ל ארז גרשטיין, שנהרג כמפקד יחידת הקישור ללבנון (יק"ל) ב־1999, כשהשיירה שבה נסע עלתה על מטען. מסלול שירותו של תמיר היה דומה מאוד לזה של גרשטיין והוא הושפע ממנו עמוקות.

גרשטיין, שעשה כל שירותו בחטיבת גולני נחשב לאחד ממפקדיה הבולטים. כשפיקד על סיירת גולני, בשנת 1987, "פשט כוח של גולני, בפיקוד המח"ט גבי אשכנזי, על בסיס של החזבאללה שאותר בחווה חקלאית המכונה מזרעת אל־חמרא שברמת נבטיה. כוח הסיירת, בפיקודו של ארז, שהוביל את המבצע, התגנב עד שהגיע ממש מתחת לאפם של השומרים. אז פתח באש וחיסלם" (עמוד 29).

שנה מאוחר יותר הוא הוביל את הסיירת במבצע "כחול וחום", פשיטה מן הים על מפקדתו של אחמד ג'יבריל בנועיימה. נקודת האור היחידה במבצע, כתב תמיר, "הייתה פעולת הסיירת, בפיקודו של ארז, שהשלימה את משימתה ופגעה במספר גדול של מחבלים" (עמוד 220).

כשפיקד תמיר על סיירת גולני, עודד אותו גרשטיין, שפיקד באותה עת על גדוד 51 בחטיבה, לאחר אירוע לא מוצלח. "בהיתקלות תמיד עדיף לפעול מאשר להמתין" (עמוד 33), אמר לו אז, ודומה שסיכם את כל תפיסתו המבצעית על רגל אחת.

חותמו של גרשטיין, כתב תמיר, "ניכר כמעט בכל תחומי העשייה של הלחימה בחזבאללה – החל מפיתוח שיטות פעולה מורכבות וכלה בנושאים פעוטים כמו הסוואת קסדות ורצועות הנשק. ואולם יותר מכול השפיע ארז על רוח הלחימה. דמותו הבוטחת והצלחותיו המבצעיות הילכו קסם על המפקדים ועל הלוחמים הצעירים" (עמוד 218). לכן, סיכם בצער, הייתה הידיעה על מותו קשה כל כך.

אף שתמיר התמקד בעיקר בשירותו ובחוויותיו שלו, הספר כולל גם את פועלן של יחידות נוספות. כך למשל תואר מבצע "גוף חימום", במאי 1995, שהיה פעולה מוצלחת לפגיעה בכוחות האבטחה של חזבאללה בכפרים אשר "בוצעה על ידי סיירת הצנחנים" (עמוד 173). במבצע שעליו פיקד רס"ן יוסי בכר (לימים אלוף), מפקד הסיירת, נהרגו שישה פעילי חזבאללה בפאתי הכפר זותר א־שרקיה. "המחבלים חוסלו מהמארב מטווח קצר לאחר מכת אש קצרה והסתערות של כוח הסיירת שבהובלתו" (עמוד 173).

במבצע "מהלך מבריק", ב־1997, הוביל תמיר כוח מיחידת אגוז לפשיטה שמטרתה דומה. "הייתי המפקד הוותיק ביותר שעדיין הוביל מבצעים וידעתי שלהצטרפותי לכוח היה משקל גדול בהחלטה לאשר את המבצע" (עמוד 176), כתב. הכוח בפיקודו, ובו המ"פ רון וייזל (לימים מח"ט מנשה), התגנב לפאתי הכפר ע'נדוריה וסגר על כוח אבטחה של חזבאללה שמנה שמונה פעילים.

"סימנתי לרון והתחלתי בספירה לאחור. בסיום הספירה פתחו הכוחות באש מתוזמנת מכמה כיוונים. בתוך מהומת הירי והצעקות יכולתי להבחין במחזה הנורא של שני המחבלים שהיו שקועים בשינה מנסים להיחלץ משקי השינה ללא הועיל. בתום מכת האש השלכנו רימונים למרכז כרם הזיתים והתכוננו לניתוק מגע מהיר" (עמוד 179).

בסיוע מסוקי קרב, ארטילריה וכוח רתק שמוקם מראש, שב הכוח בפיקודו לשטח שבשליטת צה"ל, לאחר שפגע בכוח האבטחה שבכפר והשלים את המשימה בהצלחה. על תקופת פיקודו על יחידת אגוז עוטר תמיר בצל"ש אלוף פיקוד הצפון והיחידה כולה זכתה בצל"ש הרמטכ"ל.

אין זה דבר של מה בכך שקצין בכיר בשירות פעיל פירסם ספר, שבו מתח ביקורת על הצבא, והדבר מעיד טובות על צה"ל כארגון לומד הפתוח לביקורת פנימית.

הספר שהוציא תמיר מתחת ידו מרתק, קריא, נהיר ומלא בלקחים רלוונטיים של מי שהלך בשבילים והוביל אחריו לוחמים. תקופת הלחימה בלבנון הפכה לכמעט נשכחת ולא נחקרה ותועדה דיו ומכאן חשיבות הספר, הן למחקר ההיסטורי ובוודאי למפקדי השדה של צה"ל, שכן הם עוד עשויים ללחום בלבנון ולקחיו של תמיר נותרו בתוקף.

https://wp.me/p4kTCp-6yP


בראשיתו של קורס שעשיתי לאחרונה במילואים חולק לנו הספר "מלחמה ללא אות" (הוצאת מערכות, 2005), שכתב תא"ל (מיל.) משה (צ'יקו) תמיר, בו תיאר את חוויותיו מלחימת צה"ל בדרום לבנון (2000-1982).

תמיר, יוצא חטיבת גולני שגם פיקד עליה בלחימה באנתיפאדה השנייה, כתב את הספר בעת ששימש כראש מטה פיקוד המרכז. בהמשך פיקד על אוגדת עזה, בתקופת לחימה אינטנסיבית כנגד החמאס (והוביל את ההכנות למבצע "עופרת יצוקה"), ועל קורס מפקדי פלוגות וגדודים.

את ההקדמה לספר כתב שר הביטחון והרמטכ"ל לשעבר שאול מופז, שפיקד על חטיבת הצנחנים בפשיטה על בסיס החזבאללה במיידון. מופז ציין כי "ההתמודדות עם לוחמת גרילה לאורך זמן מורכבת מאין כמוה. אין בה ניצחונות בזק מפוארים ואין בה הכרעה מהירה וחדה. לכן תבעה המלחמה בלבנון אורך רוח, תחכום ואומץ" (עמוד 7).
המפגש הראשון שלו עם מחבלי החזבאללה אירע בשנת 1985, כאשר היה "סגן מפקד פלוגה בגדוד ברק של גולני" (עמוד 13). כוח בפיקודו לקח חלק בהיתקלות עם חוליית חזבאללה, שאליה הצטרפו גם מח"ט הגזרה, אל"מ זאב זכרין, קצין צנחנים מנוסה, ומפקד אוגדת הגליל, תא"ל אילן בירן. "בתום הקרב הקצר נהרגו שלושה מחבלים ושניים נוספים נלקחו בשבי" (עמוד 15).

מאז לחם תמיר שנים ארוכות בלבנון, והפיק לקחים מהותיים. אחד הבולטים שבהם הוא הכלל לפיו "לחימה נגד גרילה היא מאמץ סיזיפי אין־סופי. המאמץ האדיר המושקע בפעילות המבצעית נבחן בעת אירוע בודד ואין זה משנה כלל אם מדובר במבצע מיוחד שאליו מתכונן הכוח בדקדקנות או בפעילות שגרתית. תוצאות המפגש עם האויב הן הקובעות" (עמוד 83).

מהספר ניכרת אמונתו של תמיר במפקדי ולוחמי צה"ל ובצורך שהוא רואה בגיבויים ובתמיכה בהם במהלך הפעילות המבצעית. לדבריו, "מחיר הטעות של מפקד בלחימה יכול להיות נורא, אך כל עוד לא התרשל, המערכת המבטחת חייבת לעמוד בפרץ הביקורת. ללא האומץ של מפקדי השדה לקחת אחריות ולקבל החלטות באופן עצמאי, אין הצבא מסוגל לתפקד בלחימה. האומץ הזה נפגע קשות כאשר מפקדים נענשים על שגיאות שעשו בלחימה. עד מהרה פושטת התופעה של אי לקיחת אחריות ו"המתנה לאישורים", לעיתים עד כדי אבסורד. הדחה והענשה של מפקד לאחר כישלון מצטיירות מצוין במערכת הציבורית, ובייחוד בתקשורת, אך יש לכך השפעה הרסנית מאין כמוה על מפקדי השדה" (עמוד 147).

תמיר קבע בספרו, במידה רבה של צדק, שהשינוי באופן הלחימה של צה"ל בלבנון נבע מקביעת הרמטכ"ל אמנון ליפקין־שחק, יוצא הצנחנים, עם כניסתו לתפקיד "שההתמודדות בלבנון היא מלחמה ולא פעילות ביטחון שוטף" (עמוד 116). במקביל הגדיר אלוף פיקוד הצפון החדש, עמירם לוין, יוצא סיירת מטכ"ל, את הלחימה בחזבאללה כלחימה בארגון גרילה. לוין הוביל קו התקפי שכלל פשיטות, מארבים ומבצעים מיוחדים.

בפיקוד הוקם בית הספר ללוחמה בגרילה, שהכשיר את יחידות צה"ל ללחימה בלבנון, ובחטיבת גולני הוקמה יחידת אגוז, יחידה ייעודית ללחימה בחזבאללה בשטח ההררי והסבוך של לבנון (בהתאם למודל יחידות המסתערבים שיושם בהצלחה באיו"ש וברצועת עזה). מפקדה הראשון של היחידה, סא"ל (לימים תא"ל) ארז צוקרמן מהקומנדו הימי, הוביל אותה בהצלחה בפעולות כנגד חוליות החזבאללה.

פרק משמעותי הקדיש תמיר לתקופה בה פיקד על יחידת אגוז, בשנים 1998-1997, במהלכה הוביל את היחידה להישגים רבים בלחימה. מרתק במיוחד היה תיאור מבצע "נוף פראי", במהלכו ארב כוח פלוגתי מיחידת אגוז לפעילי חזבאללה במורדות המערביים של רכס הרפיע בספטמבר 1997, מארב שהפך דרמטי בתוצאותיו.

לאחר שלושה ימים שבהם ארבו צוותי הפלוגה, עליה פיקד דוד, לפעילי חזבאללה במרחב, הוחלט לקפל את המארב. בעת תנועת אחד הצוותים, "הבחין לפתע ארז, מפקד הצוות, במחבל שנע כמה עשרות מטרים במדרון שמעליו ופתח מייד באש בתרגולת של "מטרת חטף" (מטרה המופיעה לזמן קצר בסבך), אך לא הצליח לחסל את המחבל. עד מהרה נכנס כל הכוח לפעולה ופתח במרדף לאורך שביל הדם שהותיר אחריו המחבל הנמלט" (עמוד 166).

בשלב זה שולבו בלחימה גם הצוותים האחרים, ובהם הצוות של ערן, שהיה מרוחק מעט יותר. "כאשר התמקם בעמדה שתוכננה מראש למקרה כזה, זיהה המקלען שלושה מחבלים שנמלטו מאזור ההיתקלות ופתח מייד באש. מייד אחריו הצטרפו לוחמים נוספים לירי והמחבלים שנפגעו נעלמו מאחורי הסלעים והשיחים במדרון" (עמוד 166).

הכוח נתקל בפעילי הכוח המיוחד של חזבאללה ותמיר ציין כי "הקרב, שהתנהל עם לפחות שלוש חוליות מחבלים, היה מורכב ומסובך לשליטה ונדרש תיאום הדוק בין הכוחות למניעת ירי כוחותינו על כוחותינו. דוד ניהל את הלחימה בשקט ובקור רוח מופתי" (עמוד 167).

בעת נסיגת הכוח לעבר מוצבי צה"ל פקד תמיר על הכוח להעמיס את גופות שניים מהמחבלים על אלונקות ולשאתן עמו, בשל חשד כי אחד מהם עשוי להיות בכיר בארגון. ברקע עמדה העובדה שחזבאללה החזיק אז בחלקי גופתו של לוחם השייטת, איתמר איליה, שנפל במבצע "שירת הצפצפה". תמיר, שהבין את גודל המאמץ הפיזי שתבע מלוחמיו, עלה בקשר ואמר לאנשיו: "יש לנו חוב, מישהו מסתכל עלינו עכשיו מלמעלה" (עמוד 169).

עם חזרת הכוח של אגוז התברר כי אחת הגופות היא זו של האדי, בנו של מזכ"ל הארגון השייח' חסן נצראללה. גופתו, ביחד עם גופותיהם של לוחמי חזבאללה אחרים, הוחזרה ללבנון בתמורה לחלקי גופתו של איתמר אליה.

בספר בחר תמיר להקדיש פרק לזכר מפקדו ורעו לנשק, תא"ל ארז גרשטיין, שנהרג כמפקד יחידת הקישור ללבנון (יק"ל) ב־1999, כשהשיירה שבה נסע עלתה על מטען. מסלול שירותו של תמיר היה דומה מאוד לזה של גרשטיין והוא הושפע ממנו עמוקות.

גרשטיין, שעשה כל שירותו בחטיבת גולני נחשב לאחד ממפקדיה הבולטים. כשפיקד על סיירת גולני, בשנת 1987, "פשט כוח של גולני, בפיקוד המח"ט גבי אשכנזי, על בסיס של החזבאללה שאותר בחווה חקלאית המכונה מזרעת אל־חמרא שברמת נבטיה. כוח הסיירת, בפיקודו של ארז, שהוביל את המבצע, התגנב עד שהגיע ממש מתחת לאפם של השומרים. אז פתח באש וחיסלם" (עמוד 29).

שנה מאוחר יותר הוא הוביל את הסיירת במבצע "כחול וחום", פשיטה מן הים על מפקדתו של אחמד ג'יבריל בנועיימה. נקודת האור היחידה במבצע, כתב תמיר, "הייתה פעולת הסיירת, בפיקודו של ארז, שהשלימה את משימתה ופגעה במספר גדול של מחבלים" (עמוד 220).

כשפיקד תמיר על סיירת גולני, עודד אותו גרשטיין, שפיקד באותה עת על גדוד 51 בחטיבה, לאחר אירוע לא מוצלח. "בהיתקלות תמיד עדיף לפעול מאשר להמתין" (עמוד 33), אמר לו אז, ודומה שסיכם את כל תפיסתו המבצעית על רגל אחת.

חותמו של גרשטיין, כתב תמיר, "ניכר כמעט בכל תחומי העשייה של הלחימה בחזבאללה – החל מפיתוח שיטות פעולה מורכבות וכלה בנושאים פעוטים כמו הסוואת קסדות ורצועות הנשק. ואולם יותר מכול השפיע ארז על רוח הלחימה. דמותו הבוטחת והצלחותיו המבצעיות הילכו קסם על המפקדים ועל הלוחמים הצעירים" (עמוד 218). לכן, סיכם בצער, הייתה הידיעה על מותו קשה כל כך.

אף שתמיר התמקד בעיקר בשירותו ובחוויותיו שלו, הספר כולל גם את פועלן של יחידות נוספות. כך למשל תואר מבצע "גוף חימום", במאי 1995, שהיה פעולה מוצלחת לפגיעה בכוחות האבטחה של חזבאללה בכפרים אשר "בוצעה על ידי סיירת הצנחנים" (עמוד 173). במבצע שעליו פיקד רס"ן יוסי בכר (לימים אלוף), מפקד הסיירת, נהרגו שישה פעילי חזבאללה בפאתי הכפר זותר א־שרקיה. "המחבלים חוסלו מהמארב מטווח קצר לאחר מכת אש קצרה והסתערות של כוח הסיירת שבהובלתו" (עמוד 173).

במבצע "מהלך מבריק", ב־1997, הוביל תמיר כוח מיחידת אגוז לפשיטה שמטרתה דומה. "הייתי המפקד הוותיק ביותר שעדיין הוביל מבצעים וידעתי שלהצטרפותי לכוח היה משקל גדול בהחלטה לאשר את המבצע" (עמוד 176), כתב. הכוח בפיקודו, ובו המ"פ רון וייזל (לימים מח"ט מנשה), התגנב לפאתי הכפר ע'נדוריה וסגר על כוח אבטחה של חזבאללה שמנה שמונה פעילים.

"סימנתי לרון והתחלתי בספירה לאחור. בסיום הספירה פתחו הכוחות באש מתוזמנת מכמה כיוונים. בתוך מהומת הירי והצעקות יכולתי להבחין במחזה הנורא של שני המחבלים שהיו שקועים בשינה מנסים להיחלץ משקי השינה ללא הועיל. בתום מכת האש השלכנו רימונים למרכז כרם הזיתים והתכוננו לניתוק מגע מהיר" (עמוד 179).

בסיוע מסוקי קרב, ארטילריה וכוח רתק שמוקם מראש, שב הכוח בפיקודו לשטח שבשליטת צה"ל, לאחר שפגע בכוח האבטחה שבכפר והשלים את המשימה בהצלחה. על תקופת פיקודו על יחידת אגוז עוטר תמיר בצל"ש אלוף פיקוד הצפון והיחידה כולה זכתה בצל"ש הרמטכ"ל.

אין זה דבר של מה בכך שקצין בכיר בשירות פעיל פירסם ספר, שבו מתח ביקורת על הצבא, והדבר מעיד טובות על צה"ל כארגון לומד הפתוח לביקורת פנימית.

הספר שהוציא תמיר מתחת ידו מרתק, קריא, נהיר ומלא בלקחים רלוונטיים של מי שהלך בשבילים והוביל אחריו לוחמים. תקופת הלחימה בלבנון הפכה לכמעט נשכחת ולא נחקרה ותועדה דיו ומכאן חשיבות הספר, הן למחקר ההיסטורי ובוודאי למפקדי השדה של צה"ל, שכן הם עוד עשויים ללחום בלבנון ולקחיו של תמיר נותרו בתוקף.

ספר מאלף על תולדות שהות צה"ל בלבנון מפי קצין שמילא בלבנון את כל תפקידיו עד מח"ט. ציקו מספר את סיפור שירותו הצבאי במקביל לסיפור התפתחות הלחימה בלבנון וקשייה.
ספר חובה לקצין הקרבי!
ענייניו האישיים של ציקו בעת האחרונה לא צריכים להעיב על ספרו והרשמים ממנו.

https://wp.me/p4kTCp-6yP


בראשיתו של קורס שעשיתי לאחרונה במילואים חולק לנו הספר "מלחמה ללא אות" (הוצאת מערכות, 2005), שכתב תא"ל (מיל.) משה (צ'יקו) תמיר, בו תיאר את חוויותיו מלחימת צה"ל בדרום לבנון (2000-1982).

תמיר, יוצא חטיבת גולני שגם פיקד עליה בלחימה באנתיפאדה השנייה, כתב את הספר בעת ששימש כראש מטה פיקוד המרכז. בהמשך פיקד על אוגדת עזה, בתקופת לחימה אינטנסיבית כנגד החמאס (והוביל את ההכנות למבצע "עופרת יצוקה"), ועל קורס מפקדי פלוגות וגדודים.

את ההקדמה לספר כתב שר הביטחון והרמטכ"ל לשעבר שאול מופז, שפיקד על חטיבת הצנחנים בפשיטה על בסיס החזבאללה במיידון. מופז ציין כי "ההתמודדות עם לוחמת גרילה לאורך זמן מורכבת מאין כמוה. אין בה ניצחונות בזק מפוארים ואין בה הכרעה מהירה וחדה. לכן תבעה המלחמה בלבנון אורך רוח, תחכום ואומץ" (עמוד 7).
המפגש הראשון שלו עם מחבלי החזבאללה אירע בשנת 1985, כאשר היה "סגן מפקד פלוגה בגדוד ברק של גולני" (עמוד 13). כוח בפיקודו לקח חלק בהיתקלות עם חוליית חזבאללה, שאליה הצטרפו גם מח"ט הגזרה, אל"מ זאב זכרין, קצין צנחנים מנוסה, ומפקד אוגדת הגליל, תא"ל אילן בירן. "בתום הקרב הקצר נהרגו שלושה מחבלים ושניים נוספים נלקחו בשבי" (עמוד 15).

מאז לחם תמיר שנים ארוכות בלבנון, והפיק לקחים מהותיים. אחד הבולטים שבהם הוא הכלל לפיו "לחימה נגד גרילה היא מאמץ סיזיפי אין־סופי. המאמץ האדיר המושקע בפעילות המבצעית נבחן בעת אירוע בודד ואין זה משנה כלל אם מדובר במבצע מיוחד שאליו מתכונן הכוח בדקדקנות או בפעילות שגרתית. תוצאות המפגש עם האויב הן הקובעות" (עמוד 83).

מהספר ניכרת אמונתו של תמיר במפקדי ולוחמי צה"ל ובצורך שהוא רואה בגיבויים ובתמיכה בהם במהלך הפעילות המבצעית. לדבריו, "מחיר הטעות של מפקד בלחימה יכול להיות נורא, אך כל עוד לא התרשל, המערכת המבטחת חייבת לעמוד בפרץ הביקורת. ללא האומץ של מפקדי השדה לקחת אחריות ולקבל החלטות באופן עצמאי, אין הצבא מסוגל לתפקד בלחימה. האומץ הזה נפגע קשות כאשר מפקדים נענשים על שגיאות שעשו בלחימה. עד מהרה פושטת התופעה של אי לקיחת אחריות ו"המתנה לאישורים", לעיתים עד כדי אבסורד. הדחה והענשה של מפקד לאחר כישלון מצטיירות מצוין במערכת הציבורית, ובייחוד בתקשורת, אך יש לכך השפעה הרסנית מאין כמוה על מפקדי השדה" (עמוד 147).

תמיר קבע בספרו, במידה רבה של צדק, שהשינוי באופן הלחימה של צה"ל בלבנון נבע מקביעת הרמטכ"ל אמנון ליפקין־שחק, יוצא הצנחנים, עם כניסתו לתפקיד "שההתמודדות בלבנון היא מלחמה ולא פעילות ביטחון שוטף" (עמוד 116). במקביל הגדיר אלוף פיקוד הצפון החדש, עמירם לוין, יוצא סיירת מטכ"ל, את הלחימה בחזבאללה כלחימה בארגון גרילה. לוין הוביל קו התקפי שכלל פשיטות, מארבים ומבצעים מיוחדים.

בפיקוד הוקם בית הספר ללוחמה בגרילה, שהכשיר את יחידות צה"ל ללחימה בלבנון, ובחטיבת גולני הוקמה יחידת אגוז, יחידה ייעודית ללחימה בחזבאללה בשטח ההררי והסבוך של לבנון (בהתאם למודל יחידות המסתערבים שיושם בהצלחה באיו"ש וברצועת עזה). מפקדה הראשון של היחידה, סא"ל (לימים תא"ל) ארז צוקרמן מהקומנדו הימי, הוביל אותה בהצלחה בפעולות כנגד חוליות החזבאללה.

פרק משמעותי הקדיש תמיר לתקופה בה פיקד על יחידת אגוז, בשנים 1998-1997, במהלכה הוביל את היחידה להישגים רבים בלחימה. מרתק במיוחד היה תיאור מבצע "נוף פראי", במהלכו ארב כוח פלוגתי מיחידת אגוז לפעילי חזבאללה במורדות המערביים של רכס הרפיע בספטמבר 1997, מארב שהפך דרמטי בתוצאותיו.

לאחר שלושה ימים שבהם ארבו צוותי הפלוגה, עליה פיקד דוד, לפעילי חזבאללה במרחב, הוחלט לקפל את המארב. בעת תנועת אחד הצוותים, "הבחין לפתע ארז, מפקד הצוות, במחבל שנע כמה עשרות מטרים במדרון שמעליו ופתח מייד באש בתרגולת של "מטרת חטף" (מטרה המופיעה לזמן קצר בסבך), אך לא הצליח לחסל את המחבל. עד מהרה נכנס כל הכוח לפעולה ופתח במרדף לאורך שביל הדם שהותיר אחריו המחבל הנמלט" (עמוד 166).

בשלב זה שולבו בלחימה גם הצוותים האחרים, ובהם הצוות של ערן, שהיה מרוחק מעט יותר. "כאשר התמקם בעמדה שתוכננה מראש למקרה כזה, זיהה המקלען שלושה מחבלים שנמלטו מאזור ההיתקלות ופתח מייד באש. מייד אחריו הצטרפו לוחמים נוספים לירי והמחבלים שנפגעו נעלמו מאחורי הסלעים והשיחים במדרון" (עמוד 166).

הכוח נתקל בפעילי הכוח המיוחד של חזבאללה ותמיר ציין כי "הקרב, שהתנהל עם לפחות שלוש חוליות מחבלים, היה מורכב ומסובך לשליטה ונדרש תיאום הדוק בין הכוחות למניעת ירי כוחותינו על כוחותינו. דוד ניהל את הלחימה בשקט ובקור רוח מופתי" (עמוד 167).

בעת נסיגת הכוח לעבר מוצבי צה"ל פקד תמיר על הכוח להעמיס את גופות שניים מהמחבלים על אלונקות ולשאתן עמו, בשל חשד כי אחד מהם עשוי להיות בכיר בארגון. ברקע עמדה העובדה שחזבאללה החזיק אז בחלקי גופתו של לוחם השייטת, איתמר איליה, שנפל במבצע "שירת הצפצפה". תמיר, שהבין את גודל המאמץ הפיזי שתבע מלוחמיו, עלה בקשר ואמר לאנשיו: "יש לנו חוב, מישהו מסתכל עלינו עכשיו מלמעלה" (עמוד 169).

עם חזרת הכוח של אגוז התברר כי אחת הגופות היא זו של האדי, בנו של מזכ"ל הארגון השייח' חסן נצראללה. גופתו, ביחד עם גופותיהם של לוחמי חזבאללה אחרים, הוחזרה ללבנון בתמורה לחלקי גופתו של איתמר אליה.

בספר בחר תמיר להקדיש פרק לזכר מפקדו ורעו לנשק, תא"ל ארז גרשטיין, שנהרג כמפקד יחידת הקישור ללבנון (יק"ל) ב־1999, כשהשיירה שבה נסע עלתה על מטען. מסלול שירותו של תמיר היה דומה מאוד לזה של גרשטיין והוא הושפע ממנו עמוקות.

גרשטיין, שעשה כל שירותו בחטיבת גולני נחשב לאחד ממפקדיה הבולטים. כשפיקד על סיירת גולני, בשנת 1987, "פשט כוח של גולני, בפיקוד המח"ט גבי אשכנזי, על בסיס של החזבאללה שאותר בחווה חקלאית המכונה מזרעת אל־חמרא שברמת נבטיה. כוח הסיירת, בפיקודו של ארז, שהוביל את המבצע, התגנב עד שהגיע ממש מתחת לאפם של השומרים. אז פתח באש וחיסלם" (עמוד 29).

שנה מאוחר יותר הוא הוביל את הסיירת במבצע "כחול וחום", פשיטה מן הים על מפקדתו של אחמד ג'יבריל בנועיימה. נקודת האור היחידה במבצע, כתב תמיר, "הייתה פעולת הסיירת, בפיקודו של ארז, שהשלימה את משימתה ופגעה במספר גדול של מחבלים" (עמוד 220).

כשפיקד תמיר על סיירת גולני, עודד אותו גרשטיין, שפיקד באותה עת על גדוד 51 בחטיבה, לאחר אירוע לא מוצלח. "בהיתקלות תמיד עדיף לפעול מאשר להמתין" (עמוד 33), אמר לו אז, ודומה שסיכם את כל תפיסתו המבצעית על רגל אחת.

חותמו של גרשטיין, כתב תמיר, "ניכר כמעט בכל תחומי העשייה של הלחימה בחזבאללה – החל מפיתוח שיטות פעולה מורכבות וכלה בנושאים פעוטים כמו הסוואת קסדות ורצועות הנשק. ואולם יותר מכול השפיע ארז על רוח הלחימה. דמותו הבוטחת והצלחותיו המבצעיות הילכו קסם על המפקדים ועל הלוחמים הצעירים" (עמוד 218). לכן, סיכם בצער, הייתה הידיעה על מותו קשה כל כך.

אף שתמיר התמקד בעיקר בשירותו ובחוויותיו שלו, הספר כולל גם את פועלן של יחידות נוספות. כך למשל תואר מבצע "גוף חימום", במאי 1995, שהיה פעולה מוצלחת לפגיעה בכוחות האבטחה של חזבאללה בכפרים אשר "בוצעה על ידי סיירת הצנחנים" (עמוד 173). במבצע שעליו פיקד רס"ן יוסי בכר (לימים אלוף), מפקד הסיירת, נהרגו שישה פעילי חזבאללה בפאתי הכפר זותר א־שרקיה. "המחבלים חוסלו מהמארב מטווח קצר לאחר מכת אש קצרה והסתערות של כוח הסיירת שבהובלתו" (עמוד 173).

במבצע "מהלך מבריק", ב־1997, הוביל תמיר כוח מיחידת אגוז לפשיטה שמטרתה דומה. "הייתי המפקד הוותיק ביותר שעדיין הוביל מבצעים וידעתי שלהצטרפותי לכוח היה משקל גדול בהחלטה לאשר את המבצע" (עמוד 176), כתב. הכוח בפיקודו, ובו המ"פ רון וייזל (לימים מח"ט מנשה), התגנב לפאתי הכפר ע'נדוריה וסגר על כוח אבטחה של חזבאללה שמנה שמונה פעילים.

"סימנתי לרון והתחלתי בספירה לאחור. בסיום הספירה פתחו הכוחות באש מתוזמנת מכמה כיוונים. בתוך מהומת הירי והצעקות יכולתי להבחין במחזה הנורא של שני המחבלים שהיו שקועים בשינה מנסים להיחלץ משקי השינה ללא הועיל. בתום מכת האש השלכנו רימונים למרכז כרם הזיתים והתכוננו לניתוק מגע מהיר" (עמוד 179).

בסיוע מסוקי קרב, ארטילריה וכוח רתק שמוקם מראש, שב הכוח בפיקודו לשטח שבשליטת צה"ל, לאחר שפגע בכוח האבטחה שבכפר והשלים את המשימה בהצלחה. על תקופת פיקודו על יחידת אגוז עוטר תמיר בצל"ש אלוף פיקוד הצפון והיחידה כולה זכתה בצל"ש הרמטכ"ל.

אין זה דבר של מה בכך שקצין בכיר בשירות פעיל פירסם ספר, שבו מתח ביקורת על הצבא, והדבר מעיד טובות על צה"ל כארגון לומד הפתוח לביקורת פנימית.

הספר שהוציא תמיר מתחת ידו מרתק, קריא, נהיר ומלא בלקחים רלוונטיים של מי שהלך בשבילים והוביל אחריו לוחמים. תקופת הלחימה בלבנון הפכה לכמעט נשכחת ולא נחקרה ותועדה דיו ומכאן חשיבות הספר, הן למחקר ההיסטורי ובוודאי למפקדי השדה של צה"ל, שכן הם עוד עשויים ללחום בלבנון ולקחיו של תמיר נותרו בתוקף.