#
זה הספר השלישי של הסופרת שאני קוראת למרות שהוא השני בסדר הכתיבה. כל ספר מספר סיפור אחר וכולם מרתקים ונפלאים לקריאה (ואני מנחשת שגם לכתיבה) ואת זה אני אומרת כמי שבאופן רגיל אינה מחבבת פנטזיה במיוחד.

אינני מחבבת את הז'אנר הזה כי ברוב המקרים העולם שהוא בורא כבר היה פה פעם: בימי הביניים, אולי קצת אחר כך. יש בסיפוריו בדרך כלל אצילים מושחתים, אריסים נאנקים-תחת-עול, תיאורי קרבות של יריבים מושבעים, גיבורה ענייה ויפה וגיבור אמיץ עם גלימה. על הכל זרוי אבק-קסמים: יכולות יוצאות דופן, מעשי גבורה בעזרה מלמעלה, כאלה. גם הספר הזה מסתמך על עולם שהיה פעם, אבל אחר. הקלישאות נוקו. לנוביק, שהיא בת לאב יהודי ואם פולניה יש - או היתה - סבתא שסיפרה לה אגדות המבוססות על מיתולוגיה של פולין-רוסיה. העולם, שהיא מתארת גם ב"חוט של כסף" הנפלא, הוא עולם החקלאים העניים במחוזות ההם. חורף מושלג וקפוא, אביב קצר עם פירות יער וקיץ חם עם מעט שמש והרבה אבק. יאגה, המכשפה האולטימטיבית של האזור, קיימת פה כסוג של אגדה בתוך אגדה, המאכלים הם המקובלים באותו אזור (כוסמת, נו...) והתנהלות התושבים – אריסים, בורים, מעריצים את אדוניהם המורמים מעם, מאמינים בכשפים ואגדות.


אגניישקה היא בת 17 ושייכת לשנתון של ילדות שאחת מהן תילקח לתקופה של 10 שנים לטירתו של הקוסם אדיר הכוח המגן על הכפר. מצפים שהחברה הטובה שלה, קאשה, שהיא יפה מאד, מוכשרת ואמיצה תיבחר. אבל כמו שקורה לפעמים נבחרת דווקא אנגיישקה הגמלונית והמגושמת, זו שהכישרון הכי בולט שלה הוא להתלכלך. היא מגיעה לטירת הקוסם, מתבררת כמכשפה בהתהוות ומוציאה את הקוסם המסודר וחובב האסתטיקה מדעתו. הוא דוגל בסדר ובלמידה מסודרת, נדבך על נדבך, והיא פועלת באופן לא מאורגן, קופצת מעניין לעניין, שוכחת את הלחשים שהוא מנסה ללמד אותה, נוגעת בדברים שאסור ושוברת לא מעט כלים. ועם כל אלה – שומרת על הייחודיות שלה.
אנשי הכפר מתמודדים עם אוייב נורא המתגלם ביער: פעם הם מצליחים לחטוף ממנו שטח, פעם הוא משתלט על שטחם. הוא חורש רע ומסוכן, בדיוק כמו כל יצור אגדי שהמצאנו כדי להסביר לעצמנו מהו הרוע.


כמו שאמרתי – הספר השלישי של הסופרת שאני קוראת, שמקבע אותה כסופרת מצויינת. היא כתבה ספר הרפתקאות שימצא חן בעיני חובבי הרפתקאות, וטמנה בו מסרים ותובנות שימצאו חן גם בעיני המחפשים תיחכום [למשל – אם מלקטים מהחיים את מה שהם מזמנים, אפשר לשמוח במה שמצאנו, שלא כמו מטרה שרודפים אחריה במשך החיים, לא תמיד בהצלחה. או הרעיון השערורייתי של נוביק לנסות להפוך אויב למשהו שאפשר לחיות במחיצתו ללא מלחמה]
נוביק עוקפת בהצלחה את מהמורות הבנליות: הביטחון בו הגיבורה מתנהלת בעולם אינו בזכות יופיה (היא כלל לא יפה) או בזכות גבר שאוהב אותה (אם כי גם סיפור אהבה יש פה, כמובן) היא שלמה עם עצמה. היא נערה כפרית, לא משכילה במיוחד, שחיה בשלום עם סביבתה. הסופרת אינה מתעלמת מחולשות אנוש – יש בסיפור גם קינאה וגם בושה, יש בו תחרות וכלימה, אבל יש בו גם עוצמה והתגברות על מכשולים.

ההגדרה - האישית לגמרי - שלי ל"סופר טוב" היא מי שכתב ספר שהצליח להטביע אותי בו. שגרם לי להרגיש שאני חלק מהעולם שתיאר, שהצלחתי בזכותו להבין את המניעים ולמצוא את הגיון העלילה בתוך הגיונו של הסיפור. נוביק מבחינתי היא סופרת טובה. היא טוותה לי קסם זו הפעם השלישית.

אוף, נו
לא אהבתי.
עשה לי רע לקרוא את כל תיאורי האימה, האנשים הופכים למפלצות
תחושה כבדה שאי אפשר לדעת מאין תפתח עכשיו הרעה
ומי עוד יתברר כנגוע ברוע.

הכתיבה כשלעצמה די טובה, הרעיון גם מעניין
אבל מה שחשוב לי זו התחושה שאני יוצאת איתה
כי ספר אני קוראת בשביל הכיף, בשיל השחרור, בשביל האסקפיזם
ויצאתי בתחושה כבדה ורעה.
לא בשבילי.

"את הביטוי "כתיבה נשית", טבעה סיקסו במאמרה "צחוקה של מדוזה". לאורך ההיסטוריה הכתיבה והשפה היו בידי הגברים, לכן גם הייצוג הנשי הוא מנקודת מבט גברית[...] סיקסו טוענת שמכיוון שהשפה והמבנה החברתי לא איפשרו לנשים לכתוב, יכולת הביטוי של אישה מצומצמת מראש[...] בעבודת הכתיבה שלה סיקסו יוצרת שפה נשית ייחודית וחדשה[...] כתיבה גברית נחשבת לכתיבה שיטתית, בעלת אחידות של זמן ליניארי אשר מוגבלת על ידי כללים. כתיבה נשית היא כתיבה זורמת, בלתי סגורה, לא מחויבת לחוקים ושוברת את האחדות והליניאריות של הזמן והדמויות."(מתוך הערך "הלן סיקסו" בויקיפדיה)

עקורה הוא ספר פנטזיה נהדר. עלילה מרתקת, עולם מסקרן ובנוי היטב, דמויות מעניינות, כתיבה נהדרת. בדיוק כמו "חוט של כסף" של אותה סופרת.
כמוהו, יש בו עוד הרבה מעבר והוא מהדהד רעיונות ומטענים תרבותיים שונים. מפולקלור מזרח אירופאי ועד רעיונות פמיניסטיים מודרניים.

בארץ מזרח אירופאית כלשהי, שולט הדרקון - מכשף עוצמתי ומטיל מורא - במחוז הסמוך ליער. פעם בעשור הוא בוחר נערה שתשרת אותו במגדל המבודד שלו למשך עשר שנים.
אגניישקה, גיבורת הספר, אינה מתאימה לייצוג הנשי הסטריאוטיפי, לפיו אשה אמורה להיות נקיה ומסודרת, רצוי יפה. היא פרועה, מבולגנת, מתלכלכת, סולדת משמלות נשף יפות. כולם, בעיקר היא עצמה, מופתעים כשהיא זו שנבחרת ע"י הדרקון, ולא חברתה היפהפיה והמוצלחת.
בדומה לאופן בו הנגידה סיקסו בין כתיבה נשים לכתיבה גברית, כך עובד הקסם בספר הזה. הדרקון נוהג בקסם בדרך "גברית", כלומר במתודה מדעית, שיטתית, מבוססת על ניסוי וטעיה, מדידה ודיוק. אגניישקה לעומתו פועלת ע"פ אינטואיציה. כשהיא מנסה ללמוד את הקסם בדרכו של הדרקון היא מגיעה לתוצאות בינוניות ביותר. כאשר היא משתחררת מהחוקים והכללים הנוקשים, הקסם זורם ממנה. בלי שיטה, בלי סדר, לא לפי הספר. מחוץ לכללי ה"היגיון המדעי" לפיו, כך מאמינים כולם, אמור הקסם לפעול.

"אם רק נשים היו שולטות בעולם..." כך נוהגים אנשים לומר לפעמים. או אז היה שורר שלום עולמי, שקט ושלווה היו מנת חלקנו. כמי שמבלה אחוז ניכר מחייה בחברה נשית, אני נוטה לפקפק מעט בנחרצות של ההצהרה הזו... אבל ב"עקורה" הגישה הנשית להתמודדות עם הרוע מתאימה לסטריאוטיפ הזה: את הרוע הבוקע מן היער לא ניתן להשמיד. המלחמה בו גובה עוד ועוד קרבנות, במשך דורות, ופתרון אינו נראה באופק. הבנה למקורותיו של הרוע, לטראומה העומדת בבסיסו תוביל לאמפתיה, להכלה ולבסוף לתיקון, עד שהרוע יתפוגג מאליו. את זה, רק אגניישקה משכילה להבין, ורק היא תצליח לעצור את המלחמה בין היער לתושבי המחוז ולהשיב את השלווה לאזור.
אמרתי שאני נוטה לפקפק ברעיון? כן, אבל כשהגעתי לסוף הספר לא יכולתי שלא להיזכר בסיפור ידוע המופיע בגמרא, המהדהד רעיון דומה שגם הוא מגיע דווקא ממקור נשי: לרבי מאיר היו שכנים בריונים שהיו נטפלים אליו. רבי מאיר התפלל ששכניו ימותו, עד שאמרה לו ברוריה אשתו שבספר תהילים נכתב: "יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ" חטאים - ולא חוטאים. כלומר במקום להתפלל שימותו השכנים, יש להתפלל שיחזרו בתשובה. רבי מאיר אכן שינה את תפילתו ואותם בריונים חזרו בתשובה.
המממ... בטוח שאנחנו עדיין בביקורת על עקורה של נעמי נוביק?
כן כן. 
זה בדיוק מה שאני אוהבת בספרים שלה, ששואבים את הקורא לעולמות מופלאים אבל יש בהם רבדים עמוקים יותר שמעוררים את הקורא לחשוב על הרעיונות שהם מהדהדים.
האם זוהי כתיבה נשית? למרות שהיא דווקא לינארית, אחידה ולא שוברת שום כללים?
מה אכפת לי. העיקר שהיא נהדרת. 
אם רק נשים שכותבות כ"כ טוב היו שולטות בעולם...

עקורה/ נעמי נוביק


עקורה מספר לנו את סיפורה של אגניישקה, נעקה צעירה שחיה בכפר שנמצא בעמק, ממש על סיפו של היער. היער הוא התגלמות הרוע, ומידי פעם יוצאים יצורים אפלים ממנו ומפיצים השחתה, שמטילה מום באדם, חי וצומח כאחד. מי שמגן עליהם מהשפעת היער הוא הדרקון, קוסם שחי במגדל שלו בקצה העמק. הוא בן מעל מאה וחמישים שנה, אבל נראה צעיר. כל עשר שנים הוא לוקח נערה בת שבע-עשרה מן העמק, ולאחר עשור משחרר אותה לדרכה. כל הנערות מקבלות כסף רב, ומייד לאחר מכן נמלטות מן העמק ולעולם לא מסתכלות לאחור. כל חייה חשבה אגניישקה שהנערה שתקלח היא קאשה, חברתה הטובה ביותר שמוכשרת בכל דבר. אך מי שנלקחת זו דווקא אגניישקה עצמה, ובמהרה היא מגלה כי יש בה כישרון סודי ושעליה להציל את העולם מהיער.

הספר מאוד מאוד מושפע מהתרבות הפולנית והרוסית, ומשופע בשמות מזרח ארופאיים וגם דמויות מיתיות משם, כמו באבא יאגה. גם כל המאכלים כמעט הם מזרח ארופאיים, ומאוד מעניין ומרענן לקרוא ספר פנטזיה שמתרחש במקום בו בדרך כלל מתרחשים בעיקר ספרי מתח [גם העיסוק האובססיבי ביער הזכיר לי ספרות מתח. כן סקנדינבים עם פוביות יערות, אני מסתכל עליכם בעיקר].

בגדול, ספר נהדר עם דמויות טובות ונקודת החוזקה הגדולה ביותר של נעמי נוביק - הכתיבה. הכתיבה פשוט טובה ומעבירה את כל התחושות שנעמי נוביק רוצה שנרגיש. את כל הקושי והחרדות של נערה צעירה שנחטפת מביתה ותסמונת המתחזה הקשה להחריד שאוחזת בה. את התענוג של קסם, את היופי שיש בו.

אבל רגע רגע. ספר של נעמי נוביק, שכתוב היטב מאוד עם דמויות נהדרות, שמספר על נערת כפר קטן מגושמת קלות שנחטפת על ידי אדון מסתורי ולבסוף מגלה את הכוחות הטמונים בה?
היי, זה עקורה! אבל גם חוט של כסף.
וזו הבעיה היחידה שהייתה לי עם הספר הזה. אמנם קראתי את חוט של כסף מזמן והוא הרגיש לי הרבה יותר עשיר מעקורה, אבל בכל זאת לא יכולתי לאורך כל הקריאה לחטוף פלשבקים ותחושות דז'ה וו כל עמוד פחות או יותר. אלו ספרים מאוד דומים [אפילו הסוף כמעט זהה!], ולמרות שמשניהם מאוד נהניתי - עצתי לקוראים היא להפריד ביניהם עם מעט זמן כדי להנות יותר.

עקורה של נעמי נוביק הוא סיפור אגדה. גם בגלל שהוא פנטזיה שיש בה קסם ודרקונים ויער מכושף, ויש מלכה אבודה ונסיך נחוש, ונערה יפה, וכל החומרים מהן עשויות אגדות. וגם מפני שהוא כתוב כאגדה, פחות ריאליסטי, לא ממש מעוגן ללוח זמנים בהיסטוריה העולמית, לא ממש ממוקם ביבשות המוכרות.
מיקום העלילה הוא איפשהו בין פולין לרוסיה, אבל גם שמות המקומות מעוותים של קלות, וזה באמת נותן איזו מסגרת ערטילאית לסיפור הזה.
גיבורת הספר, אגניישקה, גדלה בכפר שבכל עשר שנים מקריב נערה לדרקון שבטירה.
הדרקון הוא לא חיה אלא הלורד שגר שם, והוא גם מכשף. ובמקום לבחור את קאשה היפה, שכולם ציפו שתיבחר, הוא בוחר דווקא באניישקה, ושם מתחיל מסע ההתבגרות שלה, בתוך הטירה ומחוצה לה, כשיש דברים שדורשים ממנה תשובות שהיא צריכה לייצר מעצמה.
עם הזמן מגלה אגניישקה את הכוחות שלה, ואת הלחשים שהשאירה יאגה האגדית, ואת היכולות שלה להביס את כוח ההשחתה שמאיים לפרוץ מהיער ולכלות את כולם.
הסיפור קצת ארוך מידי, לטעמי, ויתאים למי שמוכן לעוף איתו אל מחוזות הכישוף והטירות, הנסיכים והדרקונים.

וואו. פשוט וואו. שמעתי על "חוט של כסף" של אותה סופרת, ומכיוון שזה היה נשמע לי כמו האח הקטן והפחות מוצלח, החלטתי לקרוא אותו קודם. ופשוט לא הצלחתי לעצור.
נעמי נוביק טווה כאן סיפור שנע על התפר בין העולם שלנו לעולם בדיוני. ממלכות פולנייה ורוֹסיה נשמעות כמו פולין ורוסיה, שמות הדמויות הם בעלי צליל מזרח אירופאי, האיכרים, האבירים ושושלת המלוכה- כולם נראים מוכרים. אבל אנחנו בעולם אחר, בו יש קסם וקוסמים, ויער מרושע שלא חוסך מהשפעתו על אף אחד.
כמה אני אוהבת דמויות פגומות. הדמויות שהן לא המושלמות ביותר, אלו שאתה מוצא את עצמך בהן- גם ברגעים הטובים ביותר שלהן וגם ברגעי השפל. כל דמות בספר בנויה היטב, בכנות חסרת רחמים ובישירות. הטוב, הרע, הכל שם. אגניישקה, קאשה, הדרקון, וכל מי שנחשף לעינינו נגלה לנו בצורה מלאה וחסרת מעצורים. זה מדהים בעיניי. חיי פשוטי העם, הצבא, המלוכה, הקוסמים- כולם הגיוניים, כולם מובנים, כולם אמיתיים.
אהבתי את בניית העולם, את הנבל, ואת הפתרון (מה שממש לא מובן מאליו בכל כך הרבה ספרים לצערי. לב פלדה, מישהו?).
הספר הוא ספר קסום ואפל בו זמנית. לא יכולתי להפסיק ולא הפסקתי לרצות לעצור ולצאת מתוך הסבך. לא תמצאו כאן סוף מושלם- אבל כן סוף שמעלה חיוך.
חסרון מר עד כאב: לא ניתן להשיג את הספר לרכישה. ההוצאה לאור אינה קיימת, ואפשר למצוא עותקים בספריות ובמקומות ספורים.

לסיכום: כן כן כן. פנטזיה קסומה ואפלה, דמויות בנויות היטב, אור וחושך משמשים בערבוביא וכל מה שאני רוצה לעשות מרגע שסיימתי את הספר זה לדפדף להתחלה ולקרוא מחדש.

כבר מהרגע הראשון שנתקלתי בספר הזה במדור הספרים החדשים של "הארץ", לפני כמה חודשים, רציתי לקרוא אותו. משהו בתקציר, עם כמה שהוא נשמע קלישאתי, על נערה לא מוצלחת במיוחד שנלקחת ע"י קוסם שמכונה "דרקון", קסם לי (חהחה). הוסיפו על כך כל הביקורות המהוללות שקראתי עליו.
ובכן, רק לפני 4 ימים שמתי עליו את ידיי , והמסקנה? לא התאכזבתי.
הספר פשוט מקסים, הדמויות חמודות נורא, ועם כמה שהוא מעט צפוי מבחינת מערכת היחסים בין אגניישקה, הנערה, לקוסם, אהבתי אותו מאוד. העלילה הפנטסטית גם כן מקורית ונחמדה מאוד. הייתי צריכה בדיוק ספר מתוק כזה אחרי שקראתי את "מעשה בטבעת"...
התרגום גם כן היה לא רע בכלל, למרות שהגהה נוספת לא הייתה מזיקה לו.

מומלץ בחום, גם לאנשים שלא אוהבים פנטזיה, ובמיוחד לאלו שמחפשים ממתק לקרוא וליהנות ממנו.

לקראת שבוע הספר, חג המולד לאוהבי הספרים, אני רוצה להמליץ על ספר נפלא, אחד הטובים שקראתי בכלל ומומלץ במיוחד לאוהבי פנטזיה. עכשיו מי שלא קורא את הז'אנר לא לברוח, זה ספר מצוין שיכול לדבר לכל אוהבי האגדות והספרים הטובים.

מי שקורא את הפוסטים שלי כבר יודע שאני בחורה של ז'אנרים והאהוב עליי, מאז גיל 8 שבו קראתי לראשונה את "האריה, המכשפה וארון הבגדים" הספר שפתח לי דלת של ארון לז'אנר (לא התאפקתי) הוא הפנטזיה.


כשאני מתחילה לקרוא ספר לא מהז'אנר אני מניחה שהוא מתקיים בעולם שלנו, אם זה רומן היסטורי אז בזמן אחר אבל עדיין הכללים מוכרים. כשאני מתחילה לקרוא ספר פנטזיה אין לי מושג היכן הוא יתרחש ומתי. בעולם שלנו אבל בזמן אחר? מסע בזמן? בעולם אחר? בעתיד? הקרוב? הרחוק? יהיו רק בני אדם? אולי גזעים אחרים? הוביטים? אלפים? שדים? בני לילית? מכשפים? קוסמות? ציידי צללים? בני העם היפה? המגבלה היחידה היא דמיונו של המחבר או המחברת. וכשזה טוב, זה מעולה.

השנה קראתי כמה ספרי פנטזיה טובים שיקבלו פוסט המלצות נפרד, אבל כמאמר הקלישאה, אם תקראו רק ספר פנטזיה אחד השנה תקראו את עקורה. נעמי נוביק מחברת עקורה, מוכרת לחובבי הז'אנר מספרה דרקון הוד מלכותו שיצא בהוצאת גרף והוא הספר הראשון בסדרת ספרים המתארת את תקופת מלחמות נפוליאון עם טוויסט שמחבר אותן לעולם הפנטזיה, היו להם דרקונים.


המתרגם המוערך דידי חנוך שתרגם רבים מספרי הפנטזיה והמד"ב האהובים עליי ביניהם "שחקן מספר אחת" , החליט לפתוח הוצאה לאור לספרי פנטזיה ומד"ב בשם "נובה". ואחד מהספרים הראשונים שבחר להוציא השלישי ליתר דיוק הוא "עקורה".

נפגשתי לשיחה אתו ועם יעל אכמון מבכירות המתרגמות בארץ שתרגמה את עקורה.

חנוך סיפר לי שנעמי נוביק באה מעולם ה"פאנפיקשן" שאלו סיפורים הנכתבים על רקע עולם של ספרים מוכרים על ידי כותבים חובבים. ב-2006 היא פרסמה את "דרקון הוד מלכותו" שהצליח מאוד ומאז נוספו המשכים רבים לסדרה. עוד לפני שהסדרה הסתיימה היא כתבה את עקורה שמראש נועד להיות ספר יחיד.


עקורה מבוסס על עולם האגדות המזרח אירופאי, ואלו היו הסיפורים שסבתא של נעמי נוביק נהגה לספר לה. כשחנוך קרא את הספר כבר הייתה לו כוונה לייסד הוצאה. הוא רצה להוציא לאור ספרים שיש בהם נקודת מפגש בין כתיבה איכותית לבין ספרים שיוכל להצליח מבחינה מסחרית. הוא אהב מאוד את עקורה, ספר שמצליח לפרק באופן חתרני את כל מוסכמות הז'אנר, וגם כמה מז'אנרים אחרים.

היפה והחיה – נראה שעקורה מתכתב עם האגדה הקלאסית הזו ומלביש אותה בבגדים מזרח אירופאיים. בכפר קטן שהוא חלק ממלכה השוכן בעמק ובו זורם נהר נערכים כולם לבוא "האדון" האדון הוא מכשף הידוע בשם הדרקון שמדי עשר שנים בוחר לו נערה מבין אחת נערות הכפר ולוקח אותה למגדל שלו. זו תמיד נערה עם ייחוד מסוים ובכפר של אגניישקה כולם מניחים שהוא ייקח את קאשה היפה שאמה הכינה אותה לתפקיד זה כל חייה.


אולם פה מחכה לנו טוויסט ראשון בעלילה, בטקס המזכיר את סצנת "הקציר" במשחקי הרעב, בוחר הדרקון דווקא בנערה חסרת הניסיון, הפראית והמגושמת. כמו ביהלום לא מלוטש הוא מבחין בה במשהו שנסתר מעיניי האחרים. יש כאן משהו שהזכיר לי את בחירת בילבו מ"ההוביט" על ידי גנדלף המכשף. גם פה סומן ונבחר מי שהכי לא סביר לצאת למשימה אך ברגע האמת הוא מוכיח את עצמו מעל ומעבר.


אגניישקה היא גיבורה אנושית מאוד, היא מגושמת, פראית, נוח לה יותר בחוץ בשדות מאשר במגדל המפואר של הדרקון. חשוב לה להציל את חברתה שנפגעת על ידי הרוע שביער, רוע שנגדו מתמודד הדרקון כדי שלא יבלע את הכפרים, רוע שהמלחה נגדו הופכת למאבק משותף עם הדרקון. יחד הם חזקים יותר.

הקסם שלה הוא קסם שמקורו כפרי, היא מוצאת ספר של מכשפה באבא יאגה ומתוך האינטואיציה שלה מבינה אותו ומשתמשת בו. הדרקון הוא שכלתני יותר, מבקש להבין איך עובד כל דבר. יש פה מאבק בין מסורת קדומה, מסורת של ריפוי, של צמחי מרפא, הנשענת על ידע קדום ואינטואיציה, לבין מסורת כתובה, מדעית שבה לכל דבר יש חוקים והכול מתועד.

אחד הדברים שאהבתי בספר הוא שהמאבק בין "הטוב לרע" הוא מורכב מאוד. יש סיבה לרוע, הוא לא שרירותי. הוא בא כתוצאה מאבדן, מכאב על בגידה. הוא בא כתוצאה מעוול שנעשה, עוול מוליד עוול.

עוד נושא שאהבתי בספר והזכיר לי מוטיב בשר הטבעות, הוא ההתייחסות לנזק שאנו גורמים לטבע. האהבה של הסופרת והגיבורה שלה לטבע, ליערות, לצמחים, לנהר ניכרת בכל שורה בספר.

בכלל לעצים, ליער יש מקום רב בספר הזה. נזכרתי באנטים, רועי העצים, מהדמויות האהובות עלי בשר הטבעות. והעצים המרושעים הזכירו לי גם את עץ הערבה המרושע שבסדרת ספרי הארי פוטר.

מוטיב נוסף הוא ההתייחסות לשנאת הזרים – הרגע שהוליד את השנאה והמלחמה האירוע המכונן בספר הגיע מתוך שנאת הזר, השונה. זהו החטא הקדמון שבבסיס הספר היפה הזה.

בעולם של הוצאות גדולות ומסחריות, יש מקום להוצאות קטנות ואיכותיות, הוצאה כמו "תמיר סנדיק" שמוציאה ספרות מתורגמת איכותית, ועכשיו גם הוצאת נובה.

עקורה הוא הספר השלישי אחרי מת ברובו וחייו של טאו. שני ספרים שכבר תורגמו אך הוחלט לא להוציאם לאור, חנוך רצה מאוד שיצאו לאור והחליט לפתוח הוצאה משלו דרך מימון המון.

יעל אכמון שהיא חברה טובה שלו ומתרגמת מוערכת, תרגמה את הספר. "נכבשתי כבר מהקריאה הראשונה" היא מספרת. "הספר היה אתגר עבורי, הוא כתוב בשפה פיוטית, מעין אגדה. קורה בו המון. הוא גם מרגש מאוד וגם מותח, גם סיפור אהבה וגם הרפתקאות."

4/5 כוכבים
אני אתחיל בזה שרציתי הרבה זמן לקרוא את ספר הזה אבל תמיד דחיתי אותו. זו לא העובדה שזה ספר פנטזיה שהרתיעה אותי, אני בדרך כלל קוראת בעיקר פנטזיה. העובדה שחששתי היא בעיקר בגלל הביקורות המטורפות שיש לו והאהבה הרבה.
אז כשהחלטתי לקרוא אותו בסופו של דבר, מאוד שמחתי שאהבתי אותו.
אני לא אגיד שזה ספר הפנטזיה הטוב ביותר שקראתי, אבל הוא בהחלט טוב.
אני אוהבת ספרים שעוסקים בפולקלור ובאגדות מיתיות, אז הספר הזה התאים לי כמו כפפה ליד. אהבתי את האווירה הכוללת של הספר, את העולם עצמו.
אהבתי את אגנישקה כדמות ראשית, היה מאוד נוח לעקוב אחריה, במיוחד משום שהספר מנקודת המבט שלה.
עוד דמות שאהבתי הייתה קאסיה, חברתה הטובה ביותר. היא בהחלט התפתחה לאורך הספר, לפי ההרגשה שלי.
העלילה עצמה גם הייתה מותחת מספיק כדי שארצה להגיע לסוף.
אבל, היו כמה דברים שהפריעו לי. דבר ראשון, מערכת הקסם. הספר עצמו לא מנסה להציג את עצמו כמסובך יותר מדי, אז אני לא באמת יכולה להאשים את הסופרת בכך, אבל כן הייתי רוצה שלדמויות יהיה פחות נוח לצאת מסיטואציות במילת קסם אחת. בנוסף, הייתי רוצה שלקסם יהיה גבול כלשהו, אבל זה לא קרה והוא מעולם לא באמת התרוקן למצב מסכן חיים.
דבר שני, הרומנטיקה. הרבה אנשים אומרים שהספר הזה מבוסס על היפה והחיה. אני רוצה לוודא שאנשים מבינים שזה נכון אולי בפרק הראשון ואחר כך זה כבר ממש לא העניין. העלילה הרבה יותר מסובכת מזה. בנוסף מערכת היחסים בין הדמויות הראשיות בספר כל כך לא מפותחת, כך שלא הייתי ממליצה לכם לקרוא אותו אם הדבר שאתם מחפשים זה רומנטיקה. (שלא נדבר על העובדה שהדרקון מדבר אל אגנישקה בצורה מזלזלת כל הספר ומערכת היחסים הזו מאוד לא בריאה בעיניי, אבל נו טוב אולי זו הייתה הכוונה).
למזלי, על אף שלא אהבתי את הרומן, הוא כל כך משני בספר שזה לא הפריע לי להנאה הכללית.
אבל חוץ מהדברים האלו, הספר הזה באמת טוב והתגובות הטובות בהחלט מוצדקות.
אני כן רוצה להזהיר שלמרות ההתחלה והסוף המותחים והמהירים, האמצע טיפה מרוח ואיטי, אבל אל תעצרו את הקריאה שלכם שם, תגיעו לסוף משום שהוא שווה את זה.
בקיצור, אני ממליצה על הספר הזה לכל מי שאוהב ספרים באווירה קסומה, אפלולית, שאוהב פולקלור (בספר הזה רוסי-פולני) ואגדות עם, ולאנשים שלא חוששים מספרים שלוקחים את הזמן וטיפה איטיים.