אני לא חובבת גדולה של סופרים מהזן הנורדי. זוהי הכללה גסה, כמובן, כי מה הקשר בין סופר שבדי לסופר פיני, ומה הקשר בין סופר דני לסופר דני. אבל תרבות היא תרבות ואדם הוא תבנית נוף מולדתו ותמצית אנושית שגלגולה יצר אב טיפוס מסוים. יש אלפי שנות תרבות, אומנות, כלכלה וסוציולוגיה, שמעצבים את אופיו של הפרט. כולנו תולים תוויות על צווארם של עמים שלמים, וסובלים בעצמנו מתוויות אחרות.
באופן כללי לא הייתי שותפה אף פעם להתלהבות הגורפת ועתירת הסופרלטיבים מסופרי סקנדינביה, במיוחד סופרי המתח. קראתי אותם כמו כולם, אבל רובם נחשבים בעיני לבינוניים בכתיבה, מנוכרים, קצת אכזריים ולא כל כך נגישים. ושוב, זוהי הכללה גורפת. הטרילוגיה של נערה עם קעקוע דרקון, או איך שקראו לה, היא ארוכה, בינונית, יבשושית ולא מתוחכמת במיוחד, בעוד הספר המבשר, הוא בעיני יצירת מופת קטנה ומפעימה. (אני מפקיעה מהמשוואה את יו נסבו, שלפעמים לוקה ברעות החולות של הסופרים מאותה תפוצה, ולפעמים כותב נפלא).
משפחה כמעט נורמלית, הוא ספר מעולה שבמעולים, שקראתי פעמיים (בהפרש של שנה) ודעתי עליו לא השתנתה. זהו ספר על משפחה נורמלית, לכאורה, בורגנית ורגילה, שמתנפצת ביום אחד והשבר מעלה אל פני השטח את כל הסחי והמיאוס שנקברו במשך השנים.
הספר מדבר בשלושה קולות. קולו של אדם, האב, הוא קול צלול, חכם ותבוני, דעותיו הן ליברליות, סובלניות ונטולות כפייתיות, וזה יוצא דופן בהתחשב בעובדה שאדם הוא כומר בכנסיה השבדית. אדם הוא פרשן חדשני של הכנסייה וככזה הוא מניח לסטלה בתו לנהל את חייה על פי ראות עיניה, גם כשהוא מבקר אותה.
סטלה הבת, היא נערה מרדנית, חצופה ובעלת תעוזה. היא שחקנית מצטיינת של כדור יד, אבל לאורך השנים היא מעניקה להוריה תקופות ארוכות של אי נחת. היא שותה ומשתמשת בסמים, מורדת בהם ובמוריה, מסתכסכת, קושרת קשרים חברתיים שליליים, ואף על פי שאין להאשים נערה כשהיא הופכת לקרבן אונס, נדמה שהיא עושה הכל כדי להכניס את עצמה לסכנה. רק דבר אחד קבוע ויציב בחייה של סטלה, חברותה עם אמינה.
אולריקה, האם, היא עורכת דין מצליחה ואהבה גדולה שוררת בינה ובין אדם, גם אם תקלה גדולה ארעה בדרך. אולריקה היא קולו של החוק, אבל גם קולה של אם שרצתה להרות עוד פעם ולא הצליחה, ולא הצליחה גם להתמודד יפה עם הכישלונות של סטלה.
סטלה אינה מעניקה להוריה את הנחת הראויה. לא בילדותה ולא בבגרותה. לפרנסתה היא עובדת ב-H&M בתפקיד זוטר של מוכרנית מן השורה, וחלומה הגדול הוא נסיעה למזרח הרחוק ללא כל אופק או תוכנית של לימודים או קריירה.
זמן קצר אחרי יום הולדתה התשע עשרה, נעצרת סטלה בחשד לרצח גבר, איתו היתה בקשר רומנטי. המשטרה משוכנעת באשמתה ומשאירה אותה כמה חודשים במעצר מבודד, ללא מגע עם הוריה. אדם ואולריקה נופלים אל תהום עמוקה של דאגה וייאוש, וכל אחד בדרכו מנסה להציל את סטלה מהמשטרה ומעצמה. אדם נאלץ להישיר את מבטו אל אמונותיו ואל תפקידו, אל הדרך בה חינך את עצמו ואל השביל שהוא מתווה לקהל מאמיניו. האם מותר לו לשנות את האמת כדי להציל את בתו?
ואולריקה, שהחוק הוא תמצית חייה, הדת שלה, צריכה להמציא את עצמה מחדש כאם מושלמת שתשתמש בכל יכולותיה לאותה מטרה.
החלק של קולו של אדם הוא היפה ביותר, הוא מנתח את מצבו העכשווי, ולסירוגין חונה בתחנות חייה של סטלה, מחפש היכן נבט הזרע הרע שהוביל אותם אל הרגע הזה, שבו בתם נאשמת ברצח. זהו קול חכם ודק הבנה, מרגש ורחב אופקים, קולו של גבר שנכשל במקום הכי לא צפוי, במקום שבו הציפיות ממנו ככומר מרקיעות שחקים.
את קולה של סטלה אהבתי פחות. הוא פרוע ומוטרף, ולמרות שהיא פקחית היא גם קלת דעת ושטחית. למרות שהוא אותנטי, ברור למה קולה של צעירה לא יציבה, האהיב את עצמו פחות.
אולריקה היא קול ההיגיון ולכן היא לא מחפשת את הרבדים הפסיכולוגיים של הטרגדיה הזאת.
נדמה שקולו של הסופר נטמע הכי טוב בקולו של אדם.
ובסוף, הפתעה. אבל לא בזה כוחו של הספר היפה הזה, אלא באמת שלו, שמתחבטת ומתלבטת וחושפת את הכוחות החזקים ביותר הכורכים את בני המשפחה זה בזה. נאמנות וחובה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
