#
רקורסיה היא תופעה שכל מופע שלה מכיל מופע נוסף שלה, כך שהיא מתרחשת ומשתקפת בשלמותה בתוך עצמה שוב ושוב (וויקיפידיה)

הסיפור מרתק מאד (למרות שהוא סובל בחלקו מחוסר קוהרנטיות, המשפיע על היכולת להתחבר אליו בשלמות). מדענית אחת, שאמה החלה לסבול משיטיון מתקדם, מתחילה לחפש דרך לעזור לחולים במחלות אלה ולשמר את הזכרונות הנעלמים ממוחם, יחד עם אישיותם. בלש במשטרת ניו-יורק מתענה בזכרונה של בתו, בת עשרה, שנהרגה בתאונת פגע וברח. איל הון בעל עוצמה בונה לעצמו מעבדה עתידנית ומתעלם מאתיקה מדעית שמחייבת, לדעתו, רק חנונים רכרוכיים. [אני מתנצלת. הפסקה הזו לא ברורה. אין דרך לספר על הספר הזה בלי לחבל לקוראים עתידיים ולגלות בספויילרים מה שכל קורא צריך לגלות לבד]

הרעיון שהמציאות היא מה שהתודעה שלנו מעצבת, אינו רעיון חדש. פילוסוף מהמאה ה-18, ברקלי שמו, ניסח כלל "להיות זה להיות נתפש". אם עץ נופל ביער ואיש אינו שומע, האם השמיע קול? קראוץ בספר מדע בדיוני די חדש בוחן את ההנחה של בלייק ומרחיב אותה לגבי תפישת המציאות ותפקיד הזיכרון בעיצוב הדרך בה אנחנו מבינים את הסביבה ואת הזמן, כבני תמותה שעולמם מוגבל וכך גם תפישתם.

הספר, כאמור, מרתק. הרעיונות שהוא מתאר מושכים (ועושים אותה סחרחורת כמו כשמנסים להבין את האינסוף). יש אי בהירות לגבי הרעיונות האלה, הנובעת מהעובדה שקראוץ' (לדעתי!!!) לא הבין אותם עד הסוף. הוא מטשטש בכתיבתו את המצבים האלה, ומחליף הסברים בהירים – גם על תופעה שאין הסכמה לגביה – בתיאורים של אקשן (שהוא, כמובן, קל יותר להבנה מהסברים על זמן לא ליניארי, ביטול הכרונולוגיה, מוות לא סופי וזיכרון המחליף תמונת עולם) זה ספר על פילוסופיה ועל פיזיקה למתקדמים, הכתוב על ידי סופר שלמד את התכנים האלה בתיכון ונשבה על ידי התוצאות המרתקות של הרעיונות האלה, בלי יכולת אינטלקטואלית והשכלתית להתמודד איתם. וזה בסדר גמור כי אני מניחה שרוב קוראיו גם הם אינם מסוגלים להתמודד עם החלקים הפילוסופיים-מדעיים המובעים ברעיון (אני בכולופן לא יכולה).

אז מה אני אומרת? רעיונות מרתקים, ספר אקשן שווה ביותר. אבל מי שמצפה שהספר יחסוך לו קורס קיץ בפילוסופיה של המדע – שיחפש פיתרון אחר.

****




אין לנו ברירה אלא להסתכל על הזמן כלינארי. מה שהיה קודם, היה קודם, ומה שהגיע אחר כך - הגיע אחר כך. סבא, אבא, בן, אף פעם לא להיפך. למה? לא, לא רק כי "ככה", אלא כי התודעה המוגבלת שלנו לא מאפשרת לנו להביט על העולם באופן שונה, לפחות בהיבט הפרקטי (למשל, שהכול קורה "כל הזמן" באותו "זמן", או שהמציאות כולה מתרחשת רק בתודעה הפנימית שלנו). כמו שבעולם דו-מימדי קיומו של מימד שלישי נמצא מחוץ לאוצר המילים ולאפשרויות הקיימות, כך גם בעולם תלת-מימדי או מרובע מימדים (וכן הלאה), עצם קיומם של מימדים נוספים מתקיים כמעט אך ורק במובן הפילוסופי, המופשט.

וכך גם התיאוריות, הפרדוקסים והשאלות המעצבנות על יקומים מקבילים, ביצה ותרנגולת, מסעות בזמן וכן הלאה מוצאות את דרכן אלינו בעיקר באמצעות ספרים, סרטים, או מחשבות של מסטולים בתוך האקדמיה או מחוצה לה. בעולם שלנו, האמיתי, המעשי, אנחנו רק יכולים לדמיין מה היה קורה אילו, איך היינו חוזרים לעבר והורגים את היטלר כשהיה קטן, או מחכים בתחתית המדרגות כדי לדחוף את יגאל עמיר ברגע הנכון, או לוחשים על אוזנו של מישהו חשוב בשישה באוקטובר שפאקינג יתעורר על עצמו. בעולם האמיתי, מה שקרה זה מה שקרה, הוא היה בלתי נמנע, וכל דבר אחר הוא בריחה מהמציאות ולמטה מזה, אלא אם כן זה עוד תרגיל מחשבתי כדי לנסות ולמנוע את האסון (הבלתי-נמנע אינהרנטית, כמובן) הבא.

"רקורסיה" הוא עוד מופע יעיל וכתוב היטב של השאלות האלה שכבר קראנו ("עושים היסטוריה", נגיד) או צפינו (Predestination או Minority Report הנפלאים), וגם הוא, כמותם, מעלה אצל הקורא מחשבות סרק אינסופיות על מה היינו עושים אילו היינו יכולים לחזור לנקודה אחרת בזמן (בעבר, כן?) כדי לשנות, באיזה אופן העולם היה משתנה ואיזה מחיר פוטנציאלי היינו משלמים על שינוי העבר. האם היינו משנים את השישה באוקטובר כדי להיווכח שהמציאות עלולה להיות עגומה עוד יותר בבוא הזמן החלופי? ואולי רק היינו מנסים להציל מישהו אחד, אולי רק את עצמנו. והאם זה בכלל היה עוזר...

אבל בעולם חלופי שבו אנחנו רק קוראים ספרים ושום דבר לא רע, הספר הזה אחלה. תכל'ס, אפילו בעולם הנוכחי, הוא עדיין אחלה. זה לא משנה, רואים?


****

מה כותבים על ספר שכמעט כל דבר שאכתוב עליו יהיה ספוילר?
מדענית שתחום המחקר שלה הוא הזכרון האנושי ושוטר נטול חיי משפחה, שכן בתו היחידה נהרגה בתאונה ונישואיו לא שרדו את הטרגדיה, משתפים פעולה ומנסים להציל יחד את העולם מפני איום שאי אפשר לפרט פה.
התרשמתי מביקורות שזה מותחן מקורי וחכם, וזה בסך הכל נכון.
אם להיות קטנונית, הוא אולי פחות מקורי מכפי שנראה ממבט ראשון ויש לא מעט יצירות שעוסקות בנושאים שהוא עוסק בהם, אבל השילוב שהוא יוצר בין נושאים בכל זאת ייחודי.
הוא בהחלט מותח, ודי חכם, לפחות אם לא מתעקשים לנסות להבין את ה"מדע" מאחורי הרעיונות שלו.
אז האם יצליחו זוג הגיבורים שלנו להציל את העולם?
אני מודה שעניינה אותי יותר השאלה האם בכלל אפשר להציל את העולם, כשהנחת העבודה היא שלהצלת העולם נדרש ביטול קיומה של טכנולוגיה חדשה ומסוכנת.
בתקופה הנוכחית זוהי הבינה המלאכותית שמציפה את הפחד של מה יהיה, איך האנושות תתמודד, איך עוצרים את הטכנולוגיה מהר לפני ש-
אבל אין חדש תחת השמש, טכנולוגיות חדשות מייצרות חרדות ואף איומים אמיתיים על עתיד האנושות מאז ומעולם.
הספר אפילו מתייחס לנקודה הזאת:
"בהתחלה הוא יהיה הרסני, כמו כל קדמה, כמו שהמהפכה התעשייתית הובילה לשתי מלחמות עולם. כמו שההומו ספיאנס הכחיד את האדם הניאנדרטלי. אבל אתה רוצה להחזיר את השעון לאחור גם לגבי כל מה שהקדמה מציעה? אתה יכול בכלל? הקדמה היא בלתי נמנעת. והיא כוח חיובי"
זהו, כמובן דבר הנבל...
נניח שעצרתם את המצאתה של טכנולוגיה מסוכנת, האם ניתן לעצור את המצאתה לנצח?
מהרגע שהטכנולוגיה התקדמה מספיק לשלב שבו ניתן להמציא משהו, הרעיון שהמצאתו תלויה רק באדם אחד ויחיד גאון ככל שיהיה נשמע לי לא סביר, והנה ספוילר אמיתי: לזה הספר לא מציע שום פתרון.

אי אפשר להגיד שהכתובת לא היתה על הקיר, כלומר על הספר. קוראים לו בשם "רקורסיה", יש לו צורת 8 גדולה על הכריכה ובכריכה האחורית כתוב שהוא "פאזל מהודק ומשוכלל על זמן על זהות ועל זיכרון". רֵקוּרְסִיָּה, אומרת לנו ויקיפדיה, (בעברית: נסיגה) היא תופעה שמופע שלה מכיל מופע נוסף שלה, כך שהיא מתרחשת ומשתקפת בשלמותה בתוך עצמה. רקורסיה יכולה להיות רקורסיית עצירה (או רקורסיית קצה), כאשר יש בה "סף עצירה" – רמה שמתחתיה לא מתקיימת עוד רקורסיה, או רקורסיה אינסופית כאשר בכל רמה תכיל התופעה תופעות משנה מאותו סוג.

אז אנחנו בז'אנר "טכנולוגיה שכיוונה לטוב והרעים תפסו ואז היא יצאה מכלל שליטה". הלנה היא חוקרת שרואה את אמא שלה סובלת מהדרדרות דמנטית כתוצאה ממחלת האלצהיימר, והיא מוצאת פתרון שיאגור ויאצור עבורה זכרונות. בארי הוא גבר גרוש ואב שכול שהוא גם חוקר משטרתי שמנסה לסייע ולמנוע גל התאבדויות בעקבות מגפת "זכרונות מדומים" שגורמת לאנשים לצאת מהדעת בעקבות זכרונות קשים וכואבים שמעולם לא קרו אבל שהם לא יכולים לסבול. סלייד הוא עובד במעבדה של הלנה המבין את הפוטנציאל של ההמצאה שלה עוד לפניה, והוא מצליח לשבות ולהשתלט עליה ולכוון את הפיתוח שלה לצרכיו, שכן אצירת הזכרונות מאפשרת לאנשים מסוימים לחזור לנקודות זמן בעבר ולשנות עבורם ועבור כל האנושות את ציר הזמן שבו הם חיים.

אני אנסה לא לספיילר יותר מדי, אבל הנה הקדמה. יש לי רשימה של ספרים שקשורים למסעות בזמן שאותם קראתי, אם כי על רובם לא כתבתי סקירות מנומקות. הבעיה העיקרית של ספרי מסעות בזמן היא לא פרדוקס הסבא או פרדוקס התאומים וגם לא השאלה הברורה של הוקינג - אם מסעות בזמן יומצאו בעתיד איפה כל תיירי העתיד שאנחנו העבר שלהם ובאים לטייל אצלנו. אלה נקודות קטנות, אנשים מודעים להן, חשבו עליהם, וברוב המקרים מצאו להם פתרונות טובים יותר או טובים פחות במסגרת הסיפור או הרומן או הסאגה. הבעיה העיקרית של ספרים הקשורים למסעות בזמן היא האופי הלינארי והבלתי הפיך של חץ הזמן הנרטיבי שבו אנחנו חיים ומורגלים בהיבט כרונולוגי של סיבה ומסובב. בלי זה נכנסים ללולאות שבהן אין סיבה ותוצאה - הוא הלך אליה כילדה כי ידע שיתחתנו בעתיד, היא התאהבה בו כי הכירה אותו מילדותה, דברים כאלה. זה גם מה שקורה בספר הזה, שלא החליט אם הוא רומן, מותחן, או מצע לעיסוק פילוסופי בזהות ובזיכרון.

אז כרומן הספר הופך להיות סוג של "בעלה של הנוסעת בזמן", כמותחן יותר מדי כלים אפשריים והכללים לא לגמרי מוגדרים אז קצת קשה להתלהב מגיבורי העל שנוצרו כאן. כספר מד"ב הוא לא מספיק מנומק, למרות שהוא מנסה, ובגלל שהוא מנסה את כל הדברים האחרים שציינתי, העיסוק בזהות ומהות ובדרך שבה הזכרונות של מה שעשינו ושל החרטות על הדלתות המסתובבות בחיינו משפיעים על מי שאנחנו קצת נזנח.

הספר הוא תמהיל של מותחן, מדע בדיוני ומסע בזמן. הוא דורש מהקורא ריכוז וגם קצת ידע בסיסי על מרחב-זמן; הזמן כבעל ארבע מימדים, בו העבר, ההווה והעתיד קיימים בו זמנית, והפרספקטיבה שלנו נקסעת על פי המיקום שלנו על אותו מרחב-זמן (יקום הבלוק). היה מעניין.
המסקנה שלי מהספר- לא משחקים בזמן, הזמן שייך לאלוקים.
בתחילת הספר בארי מגיע לעצור אישה מלקפוץ למותה מבניין לאחר שחוותה אפיזודה של זיכרון כוזב. בזיכרון הכוזב אן היתה נשואה והיה לה ילד, במציאות היא קרייריסטית לא נשואה וללא ילד. לאחר שלא הצליחה ליישב ולקבל את המציאות שלה עם הזיכרון הכל כך אמיתי היא מחליטה לקפוץ. הסיפור של אן, כבר על ההתחלה מציג את הבעייתיות הגדולה של התעסקות עם הזמן, כיוון שהצלתה של מישהי אחת (פראני), גרם לכך שמציאות אחרת לא תתקיים, וילד לא יוולד (סם- הבן של אן). הספר עצמו שואל- אם מלחמת העולם השנייה לא היתה מתרחשת, האם היה הבייבי בום קורה והאם רבים מאיתנו בכלל היינו נולדים?!
נשארתי עם שאלות לא פתורות- הזהרת ספוילרים:
אם לחזור לזיכרון מת בלתי אפשרי - על פי ספייד, ריד קינג מת כששלחו אותו לזיכרון מת, אז כיצד זה הפיתרון. אני מניחה שסלייד שיקר, ושהבעיה בזיכרון מת הוא כוח השאיבה שלו, שמשם קל מאוד פשוט למות באמת.
כמו כן, סוף הספר נגמר בסימן הזה: - שבדרך כלל בספר מסמל מעבר לקו זמן אחר, אז האם הסופר מנסה לומר שלמרות האיפוס, שוב נמחק קו הזמן הזה, כי לא קראתי ספר שלם כדי שהם לא יקבלו סוף טוב, יצילו את האנושות והתאחדו שוב. התיאוריות באינטרנט היו שזה מסמל התחלה חדשה, שמפה אין יותר קווי זמן נוספים, אבל לא ממש מסתדר לי. בכל מקרה זה הסוף היחיד שאני מוכנה לקבל, אז ככה הספר נגמר, סוף טוב הכל טוב.
נ.ב. סתם משהו קטן שאהבתי, שבארי מסתכל על הכוכבים וחושב לעצמו שהוא מביט בעבר, כי הרי האור שאנחנו רואים מאותם כוכבים שייך לעבר ורק עכשיו הוא הגיע אלינו, כמו השיר 'הכוכב הזה מת' . אני לא חושבת על זה כשאני מסתכלת על הכוכבים- שאני שולחת מבט אל העבר.

קניתי את הספר הזה מיד כשיצא לפני ארבע שנים ובגלל שבכריכה האחורית כתוב שהוא מעובד לנטפליקס רציתי לחכות עד שתעלה הסדרה לפני שאקרא את הספר, כמו שאני עושה בד"כ. אבל הספר הזה פתאום צעק לי מהמדף ולא עמדתי בזה. תראו איזו כריכה מהממת!! אפשר להאשים אותי?? 😍😍 מעבר לזה, גם התקציר מאוד מושך ומסקרן. הספר מחולק לחמישה חלקים, עם ציטוטים פילוסופיים מעוררי מחשבה שממש אהבתי בתחילת כל חלק. העלילה מובאת בגוף שלישי מפיהן של הבלש בארי והנוירולוגית הלנה. רוב הפרקים קצרים וכוללים קפיצות בזמן בפערים של כמעט עשור, אז זה מאוד עוזר למעקב שבתחילת כל קטע מופיע תאריך. בחלקים של הלנה מעורב לעיתים קצת ג'יבריש מדעי שבעיקר קראתי בלי להבין, סיפור החיים וההתמודדות של בארי ריתקו אותי יותר. במחצית הראשונה של הספר נהניתי מאוד מהקריאה. הכתיבה מלאה בתובנות ושאלות פילוסופיות על זמן, זהות וזיכרון, כמו: האם העבר, ההווה והעתיד באמת אמיתיים או שאולי תפיסת הזמן המוכרת לכולנו אינה אלא אשליה? האם באמת ניתן לשנות את העבר? ואם כן, מהן ההשלכות של שינוי כזה?
בחלק הרביעי התחלתי להרגיש תחושת מיצוי, שהעלילה ממחזרת את עצמה בכיוון ההפוך, כאילו גם היא חלתה בנגיף 🥴 וגם המתח הולך לאט לאיבוד. שלא תבינו לא נכון, זה עדיין מעורר עניין אבל לא מותח בשלב הזה. הרגשתי שהסופר מתאמץ לשמר את המתח אבל כבר לא נשאבתי. מצד שני, גם לא יכולתי לנטוש בשלב זה, כ"כ קרוב לסוף, ולמרות שזה נהיה טרחני ומייגע, אילצתי את עצמי להמשיך. זה לא היה קל, ולא עזר במיוחד שהפרק לפני האחרון הוא מאוד מאוד ארוך. ורק קיוויתי שבעיבוד הטלוויזיוני יקצצו כמה שיותר מהחלק הזה. ואז, סופסוף, לשמחתי הרבה, העלילה התקדמה ויצאה מהלופ שנקלעה אליו עם אירועים חדשים. הסיום היה מיוחד ומרגש מאוד, עם תובנה חזקה שממש נגעה בי והלוואי שאצליח לזכות ליישם. סיימתי בלי אוויר ובחיוך גדול. אבל הרגשתי שהסופר ויתר על האמינות בעלילה מבחינת התפקוד בצירי הזמן כדי להגיע לסיום הזה וזה קצת הפריע לי. דבר נוסף שהיה חסר לי הן הערות המתרגם על כל מיני נושאים/גופים בארה"ב שהיו תורמים להבנה ונאלצתי להיעזר בגוגל.
רגע לפני סיום, מילה על התודות שנהניתי ממש לקרוא- לבת הזוג של הסופר באמת קוראים ג'קי בן-זיקרי (בדקתי) ולא יכולתי שלא לתהות אם היא ישראלית 😉 אהבתי גם שהוא קרא לדמויות מהספר ע"ש חבריו הסופרים שסייעו לו בכתיבת הספר.
לסיכום, מדובר במותחן מד"ב טוב במחצית הראשונה וחופר עד מאוד במחצית השניה. והדבר הכי חשוב שלמדתי מקריאתו זה שאני לא רוצה לחיות לנצח. זה מתיש 🥴

רקורסיה, בלייק קראוץ'
סוגה: מד"ב
במילה אחת: מתחיל טוב וקצת נתקע בזמן
דירוג: 4 כוכבים

בקצרה: התחלה זה נראה כמו מחלה. מגפה שמתפרצת ומטריפה את דעתם של אנשים עם זיכרונות מחיים שלא חיו מעולם. איש אינו מבין מהו אופן ההדבקה, אבל זהו רק גל ההלם הראשוני. מתברר שמקור התופעה אינו נגיף אלא תגלית איומה ומדהימה שלא מאיימת רק על המוח האנושי כי אם על מרקם הזמן כולו.
הבלש הניו יורקי בארי סאטון מתקרב לגילוי האמת; ורחוק משם, בקצה השני של הארץ, במעבדה בפאלו אלטו, לנוירולוגית הלנה סמית אין מושג שהיא אוחזת הן במפתח לתעלומה והן בכלים להילחם בה.
יחד, ייאלצו בארי והלנה להתעמת עם אויב משותף לפני שהם – ושאר העולם – יילכדו בלופ אינסופי של כאוס הולך וגדל.

מד"ב: למעט המסעות בזמן (לא ממש ספוילר), זה לא באמת ספר מד"ב. כל הדיון סביב החזרה בזמן אינו מורכב ולא באמת מאתגר.

טכנולוגיה: שום דבר מאתגר.

מתח: עפ"י הכריכה ופתיחת הספר, ניתן היה לחשוב שמדובר במותחן בלשי. למעט כמה סצנות אקשן, זה לא באמת ספר מתח ונראה כאילו נכתב כמד"ב. ואם הוא נכתב כספר מתח, אז הוא לא מותח.

אלימות: לא ממש.

PG: אין קטעים בעייתיים – מתאים לכל גיל.

מתאים ל: קוראים התקועים בלופ.

קריאה חוזרת: לא.

סיכום: הספר פותח בצורה מבטיחה. אני מפנה את עצמי מעיסוקים אחרים ומוכן לשקוע כמה לילות רצופים בספר. בנקודת זמן כלשהי (ולא חזרתי בזמן), אני מבין שרמת הציפיות יורדת. זה קורה כשאני מגלה שעלילות המשנה (לא מה שקשור לפיתוח הטכנולוגיה, בלי ספוילר), די דלות ומשרתת רק את הרעיון המרכזי בספר. והרי ספר טוב נבחן גם על עלילות המשנה שלו.
בשלב כלשהו, מתחילות הרקורסיות. זה השלב הפחות מוצלח ונראה שהסופר תקוע בזמן וברעיונות. ודי חוזר על עצמו... הרעיון המרכזי יכול היה להתפתח לספר מעולה ונראה שהסופר לא לקח את הזמן בהבשלת הסיפור (אולי בגלל גילו הצעיר).
זה לא ספר רע, ואפילו די טוב. איפשהו בין 3-4 כוכבים. אבל הסוף קצת מאכזב אחרי התחלה חזקה.

ספר טוב, מעניין ומעורר מחשבה. אז למה נתתי רק 3 כוכבים? כי הוא מסובך מדי ומבלבל, כך שמצאתי את עצמי לא פעם חוזרת חלקים שלמים אחורה כדי להבין מה בדיוק קרה, איך ולמה. אבל עדיין הייתי נותנת 4 כוכבים אם לא החלק האחרון שהיה מתיש, כיוון שחזר על עצמו יותר מדי פעמים.

עלילה מעניינת המתבססת על יצירתיות יוצאת מהכלל של המחבר. העלילה מתפתחת בצורה מוזרה ולא עקבית. לא קל עד בלתי אפשרי לעקוב אחרי העלילה. סיפור מוזר, עלילה עוד יותר מוזרה ובכל זאת רומן לא רע בכלל. מומלץ למי שלא חושש לנסות.