החיים יכולים להתהפך אצל כל אדם ברגע. וזה לא משנה מי אתה או מה אתה. מהפך טוב - תמיד נעים, עם מהפך רע צריך לדעת להתמודד. וכאן מתחילה הבעיה, כי לא לכולם יש כלים להתמודד עם מה שקורה. בטח למי שמאותגר חברתית.
מולי גרי היא בחורה חכמה, אבל היא לא מבינה הבעות פנים של אנשים, ומסתמכת על מה שסבתא שלה הסבירה לה. זה מקשה עליה להבין כוונות של אנשים וגם מבודד אותה חברתית. החריצות שלה בעבודה כחדרנית מחפה על כישורי החברות שלה.
יום אחד היא מגלה בחדר המלון מיליונר מת, וכאן מתחילה מהומה בחייה.
אי אפשר לכתוב יותר על הספר הזה בלי לגלות את תוכנו. אבל זה ספר טוב, למרות העלילה הפשוטה. הוא כתוב במהודק, והפלא ופלא אין בו מילה אחת על יחסי מין, למרות שכל תוכנו מספר על יחסים בין אנשים. ולמען האמת זאת גם הסיבה שהוא קיבל ממני ארבעה כוכבים ולא שלושה, כי הגיע הזמן שגם סופרים עכשוויים חדשים יתחילו לכתוב כך.

משהו בספר הזה תפס אותי, למרות העובדה שהוא לא הכי ייחודי ומקורי בעולם.
הביקורת עלולה להכיל ספוילרים, אומרת מראש.
אז הספר מתחלק באופן טבעי לשתי קטגוריות, אחת היא העלילה עצמה, והשנייה היא הדמות של מולי, המספרת. העלילה עצמה די רגילה, ומעט צפויה. במלון שבו מולי עובדת נרצח אדם, ובתור קורא יש כמה חשודים, אבל אין שום דבר יוצא מגדר הרגיל. אישית, לא היה לי מתח גדול לגלות מי הרוצח, בייחוד שהאדם שנרצח הוא לא אדם שמתואר כאהוב או משמעותי למישהו, וגם כי פשוט לא היו כל כך הרבה דמויות שהיה מפתיע אותי אם הן היו מתגלות כרוצח בסופו של דבר. אצל רוב הדמויות היה די קל להבין אם הן אמינות או לא (וזה חלק מהיופי בספר, אבל עוד אגיע לזה), ולכן לא היה לי מתח או עניין מיוחד לדעת מי הרוצח או מה פתרון התעלומה.
וכן, היו כמה טוויסטים חביבים בעלילה, והיא סך הכל הייתה זורמת ונחמדה, אבל זה לא היה מספיק בשביל ספר טוב.
מה שכן תפס אותי, כבר מהעמודים הראשונים, הוא כמובן הדמות של מולי. קראתי פה כמה ביקורות על הספר, ובאחת נטען שזה גימיק שהתווסף לספר כדי להצדיק את העובדה שהעלילה לא מספקת, ובהחלט יש משהו בטענה הזו לדעתי, אבל אני עדיין חושבת שזה נעשה בצורה טובה פה.
מולי מתוארת כמישהי שלא מבינה מצבים חברתיים ונתפסת כשונה בעיני האחרים בסביבתה. למרות שזה לא נאמר בפירוש, אפשר להבין שככל הנראה הכוונה היא לבחורה על הרצף האוטיסטי, ובעצם לאורך הספר אנחנו חווים את הסיפור מנקודת המבט שלה.
היה משהו מרגש, וקצת צובט, לקרוא את הפרשנות שלה לאירועים שקורים לה. לאט לאט הקורא מבין את הפערים בין מה שהיא חושבת על אנשים, לבין מי שהם באמת, והספר חושף את הקשיים שיש לה בסיטואציות כאלה ואחרות. בסיטואציה מול רודני, מולי מפרשת את הכוונות שלו בתור כוונות רומנטיות, בזמן שהקורא מבין עם הזמן שהכוונות שלו אחרות לגמרי, והיה בקריאה של זה משהו קצת שובר לב.
היה קצת חבל שלקראת אמצע הספר הרגשתי שהדמות של מולי פתאום פחות ברורה ומורגשת מאשר בחצי הראשון, כנראה כי הסופרת רצתה לקדם את העלילה ועשתה קצת התאמות. זה פגע בחלק מההנאה שלי מההמשך, כי בעצם נשארה בעיקר העלילה עם פחות דגש על הדמות.
אבל בכל זאת, בסך הכול, זה ספר די מוצלח לדעתי. הוא מצד אחד קצר ודי קליל, ומצד שני גם גרם לי להרגיש משהו ולא להישאר אדישה אליו, וזה דבר משמעותי בפני עצמו. שווה לנסות.

כתבתי פעם על תסכ"ת שזה ראשי תיבות שאני המצאתי בעצמי והפירוש שלהן זה תסמונת הסופר הכותב על תסמונת. אני מתארת לעצמי שזה מתחיל ככה: יושב לו סופר באירוע חברתי כלשהו, מצומצם או גדול, מנהל שיחה קטנה, הלא היא סמול טוק עם אנשים סביבו תוך שהוא מוטרד קשות מהספר הבא שהוא צריך לכתוב. כבר יש לו עלילה, אבל היא די סתמית, וחסר איזה תבלין מפולפל כדי שיהיה משהו שמקדם אותה מצד אחד ומייצר עניין לקורא מצד שני ואם יש גם צד שלישי שמאפשר כתבות יחסי ציבור בעיתון, מה טוב. והנה תוך כדי שיחה בן שיחו או בת שיחו אומרים משהו מעניין על אדם שלישי כלשהו, או עדיף על הילד שלו, שיש לו מגוון התנהגויות מוזרות ולאחרונה אובחן כנושא תסמונת XYZ שמסתבר שהיא הסיבה לכל הבעיות וההתנהגויות המוזרות. כמובן, אין צורך שהמידע יגיע תוך כדי שיחה, הוא יכול לעלות תוך שיטוט אקראי או מכוון באינטרנט. העיקרון הוא שיש משהו שנראה לסופר מעניין בתסמונת כטריגר לקידום העלילה הלא חזקה שלו, שהוא לא מכיר אדם כזה באופן אישי, ושהוא עושה תחקיר שטחי למדי לפני שהוא מסתער על הכתיבה.

כתת סוגה של תסכ"ת ישנו את הסופר שהגיבור שלו הוא אוטיסט. יש לי רשימה כזאת כאן באתר והיא מונה 14 ספרים עד כה, החל בספר שכנראה התחיל את הטרנד ונקרא "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" ושהגיבור שלו חוקר תעלומת הריגה של כלב תוך שהוא מגלה שאמא שלו לא באמת מתה למרות שזה מה שאבא שלו אמר, והוא עושה נסיעה הירואית אליה תוך שהוא מלכלך את המכנסיים שלו, נבהל מתחנת הרכבת ומתקשה ליצור קשר עם הסביבה.

אני לא יודעת להגיד אם "החדרנית" שייך לתת הסוגה הזאת. מולי גריי אינה מוגדרת בספר כאוטיסטית, ומצד שני גם דון טילמן בספר פרוייקט רוזי לא מוגדר במפורש ככזה עד הספר השלישי בסדרה. נכתב שהכישורים החברתיים שלה לקויים, שהיא מפרשת לא נכון כוונות של אחרים, ואין לה הרבה חברים. קחו את זה לאן שתרצו. כמו כן היא אובססיבית לענייני ניקיון וסדר ועובדת בצורה מדוייקת עד כדי רובוטיות, מה שמאפשר לה להתפרנס, אם כי בדוחק, כחדרנית בבית מלון. יום אחד במהלך ניקיון שגרתי באחת הסוויטות היא מגלה אורח במלון מת. לאורח, אגב, קוראים מר בלאק. על אף שמה האפור, מולי רואה את העולם בשחור לבן, והיא מנסה לסדר את הבלגן שגרם המוות. תוך כדי כך היא מזיזה כמה גבינות לכמה אנשים שהיה להם נוח מאוד שיהיה מלון גדול שמנוהל ברשלנות ואפשר לנצל כל מיני מרווחים בין המסדרונות למטבח ולמכבסה כדי להלבין כל מיני עוולות. ברגישות של פיל בחנות חרסינה מולי נכנסת בכל אלה, ואף על פי שהמשטרה חושדת בה ואף עוצרת אותה, היא מצליחה לפתור את תעלומת מותו של בלאק ואף לרכוש כמה חברים בדרך.

כלומר אני לא יודעת אם מולי אכן פתרה את התעלומה, כי נטשתי את הספר באמצע הדרך. הוא עיצבן אותי כי הוא כולו בנוי על דמותה של מולי ועל המגבלות שלה, אבל כתוב בגוף ראשון ומלא מודעות עצמית וסתירות בין הדרך שבה המידע נמסר לקורא ובין אופי המידע הזה, או ליתר דיוק המגבלות של הדוברת. היא לא אמורה להיות מאוד מודעת לאחרים ולמה שאחרים רוצים לשמוע, כי היא לא יודעת לקרוא אחרים. זה בדיוק מה שאמור לקדם את העלילה כאן. נראה שהכותבת עצרה באמצע הדרך בין לשמוע על לקויות חברתיות ובין לעשות את התחקיר הדרוש ולבין איך זה אמור להישמע בגוף ראשון. אם נחזור למקרה המוזר של הכלב - זה ספר מוזר, כי כריסטופר הדובר נוטה לפיתולי עלילה לא קשורים תוך כדי סיפור, נכנס לפרטי פרטים מלאים ולא רלוונטיים תוך כדי שהוא מתאר משהו שקרה ובאופן כללי התחושה בקריאה היא אוטיסטית למדי, לא כי אמרו לנו שהוא אוטיסט, אלא כי זה מה שעולה מהדרך שבה הסיפור מסופר.

אז זהו, בתחושה שלי קלישאתי ושטחי, וניתן לוויתור

ספר נחמד , קליל , לא מצריך יותר מידי מחשבה או התארגנות,
הייחודיות שבו זו הדמות הנהדרת של החדרנית - מולי גריי, בחורה מיוחדת על הספקטרום, עם הבנה חלקית של מצבי התנהגות וקודי התנהגויות, בחורה יסודית ובעלת תבניות קבועות, אבל, מתנהלת בחוכמה והידועה רק לה בעולמה.
היא מסתבכת עם האנשים הלא נכונים השוהים במלון - מגלה גופה והופכת לחשודה המיידית.
אבל אנשים טובים שתמיד סביבה ורוצים את טובתה, נלחמים לצידה.

מהנה קריא וקליל

ספר חמוד בסך הכל "על ערכה של חברות ואנשים טובים".
מולי החדרנית מספרת לנו איך החיים שלה התהפכו ביום אחד. מה שחשוב לציין זה שמולי היא אישה מיוחדת, קצת קשה לה להבין את העולם (אספרגרית אולי? או משהו אחר על הספקטרום). היא לא באמת מבינה את הסיטואציה החברתית שהיא נמצאת בה: היא לא מבינה ציניות, כפל לשון והבעות פנים. כל המצב הזה מוביל אותה להסתבך בפלילים מבלי שהיא תבין בכלל את המצב שנקלעה אליו. הסיפור מסופר בצורה כזו שאנחנו כקוראים מבינים את הסיטואציה מתוך מה שמולי מתארת לנו וכל מה שהתחשק לי לעשות זה לתפוס אותה ולנער חזק חזק ולצעוק לה באוזן "לא! אל תכנסי!!!" (טוב לא בצורה כזאת אגרסיבית, אבל בכל זאת).

מה שפחות מצא חן בעיניי בספר זה שלקח לו הרבה זמן להתניע. המצב הזה שמולי מתארת ולא מבינה את הסיטואציה ואני, כקוראת, כן - חזר על עצמו שוב ושוב. אני מבינה שכל זה נועד כדי שנתוודע לדמות ולאופייה המיוחד- אבל חצי ספר?

לסיכום, ספר נחמד ביותר, אבל לא מהסוג שיישאר איתי הרבה זמן.

בגדול ספר לא רע.
מספר על חדרנית בשם מולי עם איזושהי בעיה (אוטיזם?) מספר חודשים לאחר שסבתה שהיא מתגוררת עמה נפטרה. למולי יש חוסר יכולת לקרוא מצבים חברתיים ולהבין דברים כפשוטם (דיבור עקיף, מתי צוחקים עליה ומתי איתה, ציניות, כפל משמעות וכו), והיא נקלעת לצרה.
לטעמי ההתחלה של הספר היתה מעולה, אבל באיזשהו שלב זה נהיה נורא איטי (לא חושבת שהרגשתי ממש ״מתח״ בשום שלב), וגם כל התפתחות העלילה היתה די obvious לטעמי.

כן נהניתי מהספר כי באמת הדמות של מולי היתה מאוד מדויקת.

כמה משפטים שנהניתי מהם במיוחד
- ׳ בכל יום לפני שאני מגיעה לעבודה, מישהו תולה את המדים על דלת הארונית שלי. הם מגיעים עטופים בניילון נצמד, עם פתק דביק ששמי משורבט בו בטוש שחור. איזה אושר לראות אותם בכל בוקר, העור השני שלי - נקי, מחוטא ומעומלן, מריח כמו תערובת של נייר טרי, בריכה פנימית ולא-כלום. התחלה חדשה. כאילו אתמול והימים שקדמו לו נמחקו כולם. ׳

- ׳ בבגדי עבודה אני מרגישה בטוחה יותר, כביכול יודעת בדיוק מה להגיד ומה לעשות - לפחות רוב הזמן. וכשאני מסירה את המדים בסוף היום אני מרגישה עירומה, לא מוגנת, פרומה. ׳

- ׳ … חברה קרובה אחרת. היא לא ידעה שהיא החברה היחידה שלי. ׳

- ׳ סבתא הצמידה אותי לגופה וחיבקה אותי בחוזקה. שום דבר בעולם לא דומה לחיבוק של סבתא. זה הדבר שאני מתגעגעת אליו יותר מכול. זה, והקול שלה. ׳

- ׳ הוא מותח את זרועו ונוגע ביד שלי. מדהים כמה חום מעבירה היד האנושית. מאז שסבתא מתה אני מתגעגעת למגע גופני. גם היא נהגה להניח את היד שלה על היד שלי כדי לדרבן אותי לדבר. המגע שלה אמר לי שלא משנה מה יקרה, הכל יהיה בסדר. ׳

ספר מתח חובבני למתחילים בז'אנר. הוא כן זרם לי מהר והיה חמוד, אבל לא היה באמת מותח למרות הטוויסט הקטן בסוף של זהות הרוצח שלא הצלחתי לנחש. אבל גם לא ציפיתי להרבה ומההתחלה הייתה לי תחושה שיהיה בינוני אז לא באמת התאכזבתי

מולי היא חדרנית בבית מלון, וזה הציר שסביבו נעים חייה. היא לא מבינה סיטואציות חברתיות מורכבות, וסבתה שתיווכה לה את החיים, מתה, ומאז היא די בודדה בעולם.
כצפוי, היא מתפתה להבטחות שווא וכך מהווה מטרה טובה לנוכלות ומניפולציות.
כשמולי מגלה בסוויטה שהיא מנקה, גופה של אורח, היא הופכת מעורבת ברצח, והמוזרות שלה מכניסה אותה לצרות.
יש לה הרבה רצון טוב, וחן, שבעזרתם היא כובשת את לב הקורא, וככה לאט לאט נפתרת תעלומת הרצח, והאמת נחשפת.
וגם מולי מתגלית, כבחורה יותר חכמה ממה שנטינו לחשוב.
סיפור מעניין ונחמד, ספר טיסה מהנה.

ההגדרה המתאימה ביותר לספר:

ספר טיסה מצויין: קריא, שוטף, והפתעות.

לא משאיר עקבות בנשמה.