מכיוון שאגתה כריסטי גמרה את רוב הרעיונות, ואחרי שמתה לא נשאר הרבה מה לחדש, הבלש המטורזן והאלגנטי התחלף בבלש אלכוהוליסט ומכריס ורצוי גם גרוש ואומלל. היו כמובן בלשים אחרים במשך כמה עשרות שנים של כתיבה, כמו אדם דלגליש המשורר, או רוי גרייס, שהוא נשוי באושר, אבל הצרות הישנות רודפות אחריו.
בשנים האחרונות סופרי המתח מעניקים לגיבורים שלהם קביים, מטאפוריות וגם קביים אמיתיות. לכן ניקולס פייג' הוא נטול רגל, יד ועין וקורמורן סטרייק הוא קטוע רגל. כאמור, ישנם בלשים עם קביים מטאפוריות, ואנטוניה סקוט של פרויקט מלכה אדומה היא מחוננת. אלה הקביים שלה.
הכי מחוננת בעולם, או בספרד, או באירופה. נו, שויין, שטויות. לאורכו של הספר היא מגלה מעט מאוד יכולות יוצאות דופן או הברקות שלא היה מגלה בלש בעל אינטליגנציה תקינה. הסימן היחיד למחוננות היא סערת מחשבות שתוקפת את מוחה מפעם לפעם ואנטוניה זקוקה לקפסולה אדומה כדי להשתיק אותה ולתת לרעיונות לנווט את דרכן ביעילות.
אנטוניה היא חצי אנגליה וחצי ספרדיה. כמובן שהחצי הספרדי שילד אותה היא אם נהדרת ואילו החצי האנגלי הוא אב קר רוח ומתנכר, שמגדל את בנה של אנטוניה ומשמש שגריר בריטניה בספרד.
לאנטוניה יש בעל ששוכב בקומה כבר שלוש שנים וגורם לה לחשוב שלוש דקות ביום על התאבדות. מהספר הזה לא ברור איך נפצע בעלה של אנטוניה, אבל זה כנראה יתגלה בספר הבא בסדרה, או בספר העשירי כשייכתב. בינתיים פרויקט מלכה אדומה הוא הראשון, וההצלחה שלו תקבע את גורלה של אנטוניה (נראה שבינתיים ההצלחה גדולה).
לאנטוניה חובר ג'ון קוטיירז, שהוא שוטר הומו (גם זה סוג של מיוחדות) שנתפס לאחר ששתל סמים במכוניתו של סרסור מרושע. מילא שתל, אבל העובדה שצילמו אותו הפכה להיות הבעיה. רגע לפני שזורקים אותו מהמשטרה מציעים לו לחבור לאנטוניה לפרויקט מלכה אדומה. זהו פרויקט שבו כוח על, לא רשמי, מנסה לפצח פשעים שרצוי לשמור הרחק מעין הציבור והתקשורת. מין יחידה כלל אירופית שבינתיים אנטוניה היא כמעט החברה היחידה בו, ביחד עם המנטור שאימן אותה כמו שמאמנים ברוסיה הקשוחה, עם עינויים וכל החבילה.
שני פשעים גדולים מוטלים לרגליהם של אנטוניה וג'ון, שניהם מבוצעים כנגד אנשים עשירים בעלי מעמד חזק ומעמידים אותם במצב בלתי אפשרי, בו עליהם לוותר על משאת נפשם כדי להציל את יקיריהם. כמובן שהדילמה המוסרית הקשה מעידה יותר מכל על סולם העדיפויות של אנשים בעלי עושר ושררה.
הספר מסתיים עם קצוות פרומים ובלתי פתורים לגמרי, כדי להשאיר מקום לספר הבא. אחרי רשימת התודות בסוף הספר, מפציר הסופר בקוראיו שלא לחשוף את הסוף ברשתות החברתיות. אני חייבת לציין שהסוף איננו מפתיע או שערורייתי במיוחד, ולא ברור למה בחר הסופר לציין זאת במפורש.
הספר כתוב יפה מאוד ובכישרון רב, אבל התעלומה כשלעצמה לא יוצאת דופן או חדשנית, וכאמור, אפילו המחוננות של אנטוניה לא באה לידי ביטוי בספר.
דווקא את ג'ון גוטיירז עם האמאצ'ו (אמא) הנודניקית והאוהבת והמבשלת שלו אהבתי יותר.
הספר הזה לא שונה מרוב רובם של ספרי המתח שאני קוראת. בתחילה ציפייה למשהו אחר, באמצע הנאה יחסית בקריאה ואכזבה בסוף. לא מפני שאני מנחשת את הפתרון, סתם מפני שאני מחפשת הפתעה אמיתית, ואין.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
