בשעת הקריאה של עמודי הספר האחרונים צלצל הטלפון בביתי. מצאתי את עצמי קופץ כנשוך נחש (או יותר נכון, במקרה שלי, כעקוץ עקרב...). מזמן לא נבהלתי כל כך למשמע צלצול טלפון תמים, והדבר נזקף לזכותו של הספר. או בעצם לחובתו, אילו הייתי לוקה בלבי עקב כך... בספר הזה אין ולו רצח אחד לרפואה, במרכזו לא עומדת תעלומת פשע מזוויע, אין בו כלל התרחשויות על טבעיות מזרות אימה, ובכל זאת הוא הצליח להפחיד אותי כהוגן. בכך מתבטאת המעלה הגדולה ביותר שלו, לטעמי. עד העמודים האחרונים, בהם מתבהרת התמונה, הוא מצליח ליצור אווירה גותית, מאיימת ועוכרת שלווה, בלי שמתרחש בו שום אירוע מבעית באמת.

קצת קשה לכתוב על הספר הזה בלי לחשוף פרטי עלילה, ולכן אנסה להתנסח בצורה מעומעמת ככל האפשר, לחשוף טפח ולכסות טפחיים. ובכל זאת, על שום חשיפת הטפח הבודד, אשגר אזהרת ספוילר מרומז. הסיפור פשוט: בחורה צעירה נוסעת עם החבר החדש שלה לפגוש את הוריו, תוך כדי כוונה לסיים את הקשר המתפתח ביניהם. הרומן מתאר את הנסיעה להורים, את הפגישה ואת הנסיעה חזרה. זה הכול. בדיעבד, זה הרבה מאוד, שכן העמודים האחרונים, המצמררים, של הספר, מבהירים לנו כי לכל אורכו נלקחנו, בלי שהיינו מודעים לכך, למסע מסויט בנבכי נפשו של אדם שלוקה במחלת נפש חריפה. תרגיל ספרותי מבריק שמצליח להפתיע, למתוח ולהפחיד, בלי שום תיאורים גרפיים מעוררי פלצות, שכה מאפיינים ספרי מתח ואימה רבים. הכול בכוח האווירה הגותית ודרך התעתועים שהסופר מוליך בה שולל את הקורא לאורך כל הספר. "יש רק הבדל אחד בין אדם מטורף לביני. אדם מטורף חושב שהוא שפוי. אני יודע שאני מטורף." הציטוט הזה, הלקוח מפיו של סלבדור דאלי, כנו נאמר על ידי גיבור הספר, והוא משקף יפה את רוח הדברים שעומדים בבסיסו של הרומן, שכן גיבור הספר הוא אדם מבריק, חכם מאוד, חריף שכל וחד מחשבה, שמרבה בהגיגים פילוסופיים חכמים. אה, כן, והוא גם מטורף על כל הראש...

הסופר מצליח לתעתע בקורא באמצעות שלל טריקים, והוא עושה זאת במלאכת מחשבת. למשל, לגיבורה הראשית של הרומן אין שם. תמוה, נכון? הדמות הראשית של הספר מופיעה לכל אורכו ללא שום אזכור של שמה. בעמודים האחרונים נוכל להבין את הסיבה לכך, והיא תורמת להפתעה הגדולה שסוף הספר מזמן לנו.

השם של הרומן, "אני חושבת לגמור עם זה", הוא דוגמה נוספת למלאכת התעתוע המרשימה של הסופר. לכאורה, שם נמוך, וולגרי וצהבהב, לפחות לטעמי. בדיעבד, שם מצוין שמיטיב להמחיש עד כמה הדברים כהווייתם שונים מהאופן המתעתע בו הם נראים על פני השטח. אני חושבת לגמור עם זה? כן, בהחלט, אבל לא עם מערכת היחסים הרומנטית כפי שמשתמע לכאורה מהשם... באנגלית השם של הספר אפילו חזק עוד יותר, כיוון שבאנגלית אין הפרדה בגוף ראשון יחיד בין זכר לנקבה. ושוב, דבריי המעורפלים יתבהרו לכם היטב בסוף הספר.

דוגמה נוספת למלאכת התעתוע של הסופר: בחלק הראשון של הספר, במהלך הנסיעה המשותפת לבית הוריו של הבחור, מרבה הזוג הצעיר בשיחות פילוסופיות ובחילופי הגיגים על נושאים כבדי משקל כגון בדידות, זוגיות, זיכרון ורצון חופשי. לכאורה, מעט תמוה שזוג בראשית דרכו מנהל שיחה פילוסופית כבדה כזו, במהלכה מועלים רעיונות שהם לא לגמרי מקובלים. גם עצם השיחה וגם הרעיונות שמועלים בה מקבלים משמעות מצמררת עם סיום הקריאה. ציטוט קטן שמקבל משמעות מיוחדת עם התבהרות התמונה בסוף הרומן: "מגורים משותפים וחיים משותפים הם בלי ספק קשים הרבה יותר מלהיות לבד. בעצם, חיים בזוגיות נראים בלתי אפשריים כמעט, לא? למצוא אדם אחר לבלות איתו את שארית החיים? להזדקן לצידו ולהשתנות איתו? לראות אותו מדי יום, לתת מענה למצבי הרוח ולצרכים שלו?"

במהלך קריאת הספר מורט העצבים הזה, ובמיוחד בעמודיו האחרונים, מצאתי את עצמי שולף בהיסח הדעת שוב ושוב שוקולדים טעימים ומביאם אל פי ביד לחה (מזיעה קרה). אני חושב לגמור עם זה (לא עם השוקולדים, עם הספרים מורטי העצבים...)

סוריאליסטי...בהחלט כן.
"ספר גאוני הלוקח את הקורא למסע"(מתוך התקציר) ממש לא!!
לא התחברתי בשום דרך. סיפור ביזרי על זוג שרק הכירו, אין שום כימיה ביניהם,
בדיוק כמו הזוגות האלה מהתכנית חתונמי.
היא בטעות מסכימה לנסוע איתו לביקור אצל הוריו בלַה לַה לֶנד,
ורק חושבת איך להיפרד ממנו.
הוא תימהוני מוזר, וכל הדרך הם מנהלים ברברת אינסופית על כלום ושום דבר.

לא קראתי את הספר (אין סיכוי שהייתי שורדת אותו)
ובסרט צפיתי רק מהסיבה שהעלילה היא עיבוד לספר!!
וכמה שהעלילה מבולגנת ניתן אולי להבין ממנה שהמוטיב המרכזי
הוא לתת במה לאותם אנשים דחויים הנפלטים לשולי החברה,
ולהדגיש עד כמה דחייה חברתית מגיל צעיר, עלולה לחרוץ את גורלם.

ציטוט:
"זה נתעב איך אנחנו מתייגים אנשים, מסווגים אותם ומבטלים אותם.
הילדים האלה בביה"ס, המנודים. הם שונים, יוצאי דופן.
בבגרותם, הם עדיין נושאים את הדברים האלה איתם. כמו הילה שחורה.
כמו אבן ריחיים. כמו פצע דולף."
(וזה מזכיר לי פגישת מחזור מלפני מספר שנים, אליה הגענו כולנו
בוגרים ומחוייכים. והיו שם שתי הבנות 'הפחות מקובלות' של ביה"ס היסודי,
בנות שהקימו משפחה והצליחו. ובכל זאת שמתי לב שהן היו שקטות במיוחד,
כאילו הזיכרונות של אז, נשארו עד היום. זה היה קצת עצוב.)

פעם ראשונה שאני צופה בסרט שמרגיש כמו הצגה. כאילו אני בתיאטרון.
והצגה היא דבר שונה. כאילו לא הדבר האמיתי.
לסיכום, הרעיון אולי היה חשוב. העלילה משמימה ברמות!

אני חושב לגמור עם זה.
כי האיזון הופר, כי רב המלל על השורה התחתונה, כי הטובים והנכונים שהיו פה גמרו עם זה, התפיידו, הפכו לרוחות רפאים, וכמה שניסיתי לשכנע הם בשלהם דוממים ואילמים. רוחות רפאים. והם כנראה צודקים. עוד ביקורת מעייפת עם מסקנה ילדותית בבסיסה, עוד הערה של יודע ח"ן אובססיבי שדורש מהמבקר לכתוב ביקורות חיוביות לא רק שליליות, עוד סקירה שאומרת לא כלום ושום דבר כי האדון המבקר לא באמת קרא את הספר, עוד הערה טיפשית על דיקטטורה, עוד הודעה פרטית שמבקשת ממני למחוק את הלייק כי "הוא לא הזכיר אותי בסקירה", עוד דיון שהתחיל על נושא מעניין והפך לקרב יללות.

זוג נוסע לחווה מבודדת לביקור אצל הורי הגבר. נסיעה ארוכה בסערת שלגים, אין איש בחוץ חוץ מנדנדה חדשה מול בית שרוף. הפגישה תהיה משונה כי זו לא באמת נסיעה, זהו מסע בנבכי הזיכרון של מישהו שחושב לגמור עם זה. מסע שהסוף שלו בלתי הפיך. זהו ספר עצוב מאוד על פוטנציאל אבוד, על חוסר סיפוק עצמי, על פספוס. אם בדידות הייתה לובשת צורה של ספר. ככה זה היה נראה.

אל הספר הגעתי בעקבות נטפליקס. אחד מהיתרונות של שירות הסטרימינג הנפלא הזה הוא החירות בה הוא נותן לענקי הקולנוע בסרטיהם: "רומא" של אלפונסו קוארון (מרהיב חזותית אבל עם אפקט בהייה באלבום תמונות משפחתי של אדם זר), "האירי" של מרטין סקורסזה (חכם ומרגש אבל גם מותש), "מה ג'ק עשה?" של דיוויד לינץ' (מצחיק וחידתי) ואז הגיע צ'ארלי קאופמן והפך את "אני חושבת לגמור עם זה" ליצירה קולנועית מצחיקה, צינית, טורדת מנוחה ומצולמת לעילא. זהו מקרה נדיר שבו הסרט משלים את הספר ולהפך.

בניגוד למה שמשתמע מהכריכה זהו לא מותחן ולא ספר אימה. זהו גם לא ספר שפתוח לפרשנויות שונות. יש לו הסבר אחד ויחיד והוא די פשוט. המסע אליו מרתק, שזור בדיאלוגים טובים ומשפטים חכמים ועל אף הרעיון העגום שעומד בבסיסו יש בו כמה סוכריות צבעוניות. כמו לפגוש גלידריה פתוחה באמצע לילה סוער.

"אני חושבת לגמור עם זה.
מרגע שהמחשבה מגיעה, היא נשארת. נדבקת. לוקחת את הזמן שלה. משתלטת. אין הרבה מה לעשות נגדה. תסמכו עליה היא לא הולכת לשום מקום. היא נוכחת אם אני רוצה בה ואם לא. היא שם כשאני אוכלת. כשאני הולכת למיטה. שם כשאני ישנה. כשאני מתעוררת. היא תמיד נוכחת. תמיד. ג'יק אמר פעם: לפעמים מחשבה קרובה לאמת, קרובה למציאות יותר מפעולה. אפשר להגיד כל מיני דברים, אפשר לעשות כל מיני דברים, אבל מחשבה אי אפשר לזייף"

מחשבה אי אפשר לזייף, וזה מה שאני חושב עכשיו.
עד שהאתר יחזור לאיזון, זו תהיה ביקורתי האחרונה. דבר מחאתי האחרון.
היו שלום, ותודה על כל הלייקים :)

״אני חושבת לגמור עם זה״-איאן ריד

הוצאת הכורסא
206 דף

ספר ראשון של הסופר.

בחורה נוסעת עם בן זוגה ג׳ייק לפגוש את הוריו שגרים בחווה מבודדת.
נסיעה ארוכה מאד.
כל זמן הנסיעה, הם מדברים על מושגים פסיכולוגים ופילוסופים ומתברר שלה יש הסתכלות קטנונית על האנשים מסביבה.
היא רצתה להפרד ממנו והיא אפילו לא יודעת למה, כי הוא ענה על כל הדרישות שרצתה בחבר לחיים.
היא גם לא מספרת לו על ״המטלפן״. מישהו שמתקשר אליה בלילות ומדבר אל עצמו על דברים לא הגיוניים והיא לא יודעת מה הוא ומי הוא.
לאחר שהם מגיעים לבית הוריו של ג׳ייק, היא מתחילה לראות דברים שגורמות לה לתהות.
הפחד והמתח גולש לדמות ולקורא מבלי לדעת ממה, אך משהו שם לא טוב.
לא ההורים המוזרים, לא הבית הישן, לא החיות של החווה, לא התמונות על הקירות, לא המרתף המוזר ולא ההרגשה שמישהו צופה בך.

אחרי שהם עוזבים את ההורים ונוסעים חזרה הביתה, את אותה דרך ארוכה, המתח נכרך סביב הקורא ומופיע עם כל משקלו
ובכל הזמן הזה, אנחנו לא יודעים מה שם הבחורה, האם היא רק כלי?
האם כולם שייכים לכת? למה נעלמים?
מה קורה כאן?????????????
לאן ג׳ייק נעלם? לאן היא נעלמת.

מתח!!!!!!!
מפחיד!!!!!
מעניין!!!!!!

אני חושבת לקרוא אותו שוב.
הספר נקנה ביריד כלשהו, במבצע כלשהו, מתישהו.
הוא צבר אבק על מדפי וכל פעם נדחק לתחתית הרשימה בלי שאשים לב אליו-
אולי בגלל הכותרת הקיטשית, אולי בגלל התקציר שלטעמי עושה לו עוול ולא מרמז אפילו במאית על תוכנו.
את הביקורת אני כותבת חודשיים לאחר קריאתו, עדיין מתנערת הכאפה שקיבלתי בעקבותיו. טוב עשה הספר שעשה
קולות של דג במשך חודשים. הוא ידע להמתין לרגע שבו אהיה בשלה לקרוא אותו.
במידה ואתם קוראים באנגלית- בספר זה אפילו מומלץ.
העלילה כתובה בגוף ראשון ומתפרשת על שעות בודדות של נסיעה ברכב, בדרך להכיר את הוריו בפעם הראשונה.
מודה שבעמודים הראשונים רציתי לנטוש. דרמות על זוגיות יש לי מספיק מחברות, הכתיבה הייתה כיאה לפילוסוף במקצועו והמון פרטים שחשבתי שהם לא רלוונטיים.
ואז קרה קסם, ופתאום עמוד רודף עמוד, ואני מוצאת את עצמי מפחדת לישון בחושך וכל מה שחשבת לא נכון.
מדובר בספר אימה טהור, שבמילים כמו "פלסתר" מצליח להעביר צמרמורת ולהעמיד שיער.
אין רוצחים סדרתיים, אין שפיכות דמים ואין חוקרים מיוסרים שמטביעים את יגונם בטיפה המרה. יש שלג, ודוכן גלידה וחווה.
הספר נחתם בשורות:
"מוכנה? יופי. עכשיו תקראי הכל מההתחלה".
נזכרתי שיש סרט בנטפליקס ולא עצרתי אפילו לסגור את הספר כדי ללחוץ על כפתור הפליי.
השתוקקתי לראות איך הפכו את הפלא הזה לתמונות וצבעים.
אני חושבת שנשלחתי לראות אותו רק כדי להגיד לכם ש-אל. אין שום קשר לספר,
לא מעביר את המסר שלו כלל לטעמי ועשוי בצורה מעט חובבנית.
מגיע לי, כשספר אומר לך לקרוא שוב את מקשיבה לו.
אם אתם מחפשים ספר שיגרום לכם לחשוב ולתהות לעצמכם "מה הרגע קרה כאן?" רוצו לקרוא.
תחשבו שאני ספר ותקשיבו לי. כדאי לכם.

דוגמא קלאסית לספר שלא צריך להתייחס ברצינות לתמצית על הכריכה האחורית-"רומן ביכורים מהפנט, צלילה לעומק נפש האדם..." כי הוא רחוק מזה.
ספר קצר למדי (נדרשו לי כמה שעות) המובא בגוף ראשון על ידי מספרת חסרת שם, חברתו של ג'ייק. אפשר לחלק באופן גס לשלוש- לפני הנסיעה לבקר את הוריו בחווה מבודדת (אי שם בארצות הברית ככל שניתן להבין)- משעמם, ברברני וטרחני עם שיחות משמימות ופילוסופיה בגרוש בינה לג'ייק המבריק בדרכו. לא נורא אם מדלגים ישר לעמוד 80 בו מתחיל החלק השני, קצת יותר סביר- הביקור אצל הוריו עם תגליות על עברו ותבלין של מסתורין בבית ילדותו של ג'ייק. הסיום- הדרך הביתה עם עצירה בגלידרייה בערב קפוא, התקלות באדם מסתורי בבית ספר ישן בו היא תועה ואבודה אחרי שג'ייק נכנס אליו. פה ושם איזכורים לתחושתה לאורך הסיפור שהיא נרדפת, נעקבת, שיחות טלפון לא ברורות בשעות מוזרות ופתקים תמוהים. אלה אמורים להוביל לסיום 'דרמטי' ולסגור מעגל עם תעלומה ועושה את זה, איכשהו.
ספר האמור להיות על נפש המחפשת את מהות חייה, הזוגיות והחיבור עם ג'ייק, זכרונות ומסתורין. בתכלס זה פשוט לא עובד. משהו חורק. אין ממש פואנטה והוא לא אומר הרבה ומעבר לכך-הכתיבה עצמה, איך לומר בעדינות- על הפנים. גורעת לא פחות מהעדר תוכן ממשי. משמימה, יבשושית, לא מצליחה לרתק בשום צורה. לא התחברתי סגנונית כלל גם אם העלילה היתה מדברת אלי יותר.
בקיצור, עוד ספר ברשימת ה"ממש לא חייבים".
1.5 כוכבים.

.
.
.
.
.
.
מחשבה
מחשבה ודיאלוגים
יש את ג'ק ויש אותה
דיאלוגים באור, רמזים, ודיאלוגים באפלה
ונסיעה במכונית כשהשלג יורד ומרגיע באור היום
וביקור מטלטל ומפזר חלקי פאזל הסיפור בחווה המרוחקת אצל הוריו
ונסיעה במכונית בחזרה כשסופת שלגים סוערת בחוץ מאיימת בחשכה וגם עצירות הביניים טורדות מנוחה
וצלילה אל דיאלוגים נהדרים ואל רגעים שקטים-רועמים שיחד מעוררים עוד מחשבה
ותשומת הלב אל עוד פרטים קטנים שצצים, ומפזרים עוד חלקים, ומעוררים עוד סימני שאלה

ויש בו, בסיפור הזה,
בדידות גדולה ונוגה ורבדים של תסכול ושל כאב ועצב ושמחה רגעית קטנה ושל פחד ושל החמצה גדולה וטעם מתוק וטעם חמוץ או מר וכולם מעוררי מחשבה.

והסוף, הסוף הזה, הסוף שמסדר את כל הסימנים הקטנים, המחשבות, הרמזים – כמו פאזל לתמונה אחת סגורה וברורה, סוג של אגדה.
וכל מילה נוספת תהיה מיותרת.

סיפור מאוד מומלץ.
הוא לא מותחן הוא כן מרתק חכם ומתוחכם אפל משהו ומעורר בקורא מנעד של רגשות ומחשבה. מצאתי אותו מתאים לימים כאלו של חגים לא חגים בתוך תקופה מטרידה.
על פי הספר יש גם סרט שמעורר בצופה בדיוק את אותו הדבר, מומלץ גם הוא.
אל שניהם נחשפתי בעקבות ההמלצה בביקורת של אודי כאן - תודה.

כבר כשקראתי על הכריכה האחורית "סוף שישאיר אתכם פעורי פה" ידעתי מה מחכה לי. אבל יש טיסה, צריך להעביר את הזמן והספר בסייל... אז עשיתי את הטעות.

לאורך השמונים אחוז הראשונים של הספר מסופרת עלילה מייגעת על מערכת יחסים בין בני זוג שנוסעים לבקר את ההורים שלו כשבין לבין יש מקטעים ורמזים שאולי מה שאתה קורא לא באמת קורה.
קורות הזוג שמסופרים בגוף ראשון על ידה לא באמת מעניינים. הוא לכאורה Nerd מעצבן והיא סתם משעממת עם הזיכרונות והתלבטויות בקשר לזוגיות... ואני מוצא את עצמי סופר כל פעם כמה עמודים נשארו עד הסוף שאמור להשאיר אותי פעור פה.
החלק האחרון אמור היה להיות מותח אלא שלאור הרמזים ה"דקים בעובי של פיל" שהסופר פיזר לאורך הספר היה די ברור מי, מה ולמה. למרות זאת עדיין חיכיתי לאיזה טוויסט בסוף אך זה סירב להגיע.

ושוב הוכח הכלל הידוע: ככל שעל הכריכה האחורית יש יותר סופרלטיבים, כך הספר יהיה פחות טוב.