הסבר אחרון להיעלמות הארוכה, לפונים בפרטי, ונוכל לשים את זה מאחורינו ולעבור הלאה. אני לא באמת הפסקתי לקרוא, אלא התמקדתי בעיקר במגזינים מקצועיים. ואני יודע שזה לא אותו הדבר אבל זה מה שזה. לאחרונה למשל, גמעתי מחקר מקיף על נושא יחסי צרפת-גרמניה מאז שגרמניה מוכרת בתצורתה הנוכחית פחות או יותר, גבולות ועם (אחרי עידן פרוסיה, אוסטרו-הונגריה ושאר הנסיכויות-מלכויות באזור, שתרמו משהו לאתוס הגרמני), ועד ימינו; מגזין מאלף על הנראטיבים הנסתרים בקומיקס "אסטריקס" לרגל החוברת ה-40 שיצאה בסדרה (היוצרים המקוריים, גוסיני ואודרזו, מזמן לא איתנו); ומגזין "רוק" המתחכה אחר 100 אלבומי הרוק הטובים של כל הזמנים (בוא נאמר שניחשתי את רובם). כן, אני כזה מגוון באינטלקט שלי... ;) וכמה חבל שהתחום לא באמת מצליח להשתרש בארץ. "ליברל", למשל, עבר באחת ממגזין אחד בכל חודש למגזין אחד בכל סימסטר. לא עובד. גם לא הטיעון האקולוגי, כי קיימות הרי גרסאות דיגיטליות במחיר מונמך. סתם הערות אגב. יאללה, לעבודה.

אחחח, לורן בינה. אילו לא הייתי הטרוסקסואל, נשוי באושר, אזרח ישראל, חסר בית לפחות כרגע, ות'אכלס לא מכיר אותך בכלל - יש מצב שהייתי מתקשר. אתה אפילו משלנו עפ"י ההלכה, כך שמחסום אחד כבר צלחנו.
אני צוחק כמובן, לא להבהל ברשת. פשוט, כל מה שכותב הבינה הזה -מימי "HHhH" (ראה סקירה בעניין) כשעוד כינו אותו "ילד הפלא" אבל תיכף הוא בן 52, קשיש כמוני- הוא מזור לנשמה. מזון לנפש. לפחות בעיניי. יש לו את היכולת המופלאה הזו, לא רושם "מתת אל" כי גם זה הפך (עוד) מושג שחוק ואמורפי עם הזמן (לי יש "מתת אל" לזכור שירים, זמרים ואנקדוטות מהאייטיז. סו? מה בדיוק אני עושה עם זה?!), להנפיץ תמיד את ההיפך מהצפוי, את הדרך המתוחכמת/מתחכמת לראות ולהציג את הדברים, לכתוב -הנה, נראה לי שמצאתי- ספר, כאילו היה מסך מפוצל, טלוויזיוני, רב זירתי, שמציג לקורא/צופה את אותה ההתרחשות ממספר זוויות ראייה או אף מספר התרחשויות במקביל. למי שכבר הספיק לשכוח, המקרה הראשון של שידור כזה, שהפך לפולמוס ארוך נוסף בארץ זרועת המחלוקות הזו שלנו, אירע ב-2 במרץ 2002, שעה שזכיינית ערוץ 2 "טלעד", העבירה במקביל שידור של משחק ליגת העל בכדורגל ופיגוע רצחני בירושלים. לא גאה לומר שצפיתי בדבר ההזוי הזה בזמן אמת, אבל כן רוצה להדגיש, גם שהאירוע עורר אצל רבים כמה מחשבות, חלקן מקדמות, וגם שמאז רק הלכנו והקצנו עם 'זוועות משודרות' בישראל. ולא רומז שום דבר פוליטי, נאמר לי שזה לא הזמן. סוגר כמה סוגריים. אז בינה עושה את זה בדרך פשוט ממוגגת (יש כזה, בדקתי במילון). מציאות חלופית. יקום מקביל. כל זה.

הפעם זה ספר בסגנון "מה היה קורה אילו" מתחבר ל"למה לא בעצם". צאצאי אייריק האדום, גיבור לאומי באיסלנד, הם הם האירופאים שהגיעו ראשונים לדרום אמריקה למעשה, ובעצם סייעו לילידים להתחסן מפני נגיפים "מהיבשת הישנה" ולפלוש אליה בעצמם (במקום להיפך) כמה מאות שנים מאוחר יותר. קולומבוס לא מת עם תאוותו בידו בוויאדוליד בספרד בשנת 1506, אלא כזקן, בודד, חולה ונטול תהילה, באיזה אי פרוויאני עלום כלשהו. הגיוני סה"כ. לא בציניות. כבר ב"HHhH" הפליא בינה לעבור משפה גבוהה לשפת רחוב ולזגזג בין תיאורים עמוקים של זמן ומקום לציונים טריוויאלים שעשויים להתאים לכמה מקומות ולזמנים מגוונים - הפעם הוא נותן הצגת תכלית של סגנונות ספרותיים (תיאור אפי עתיק, יומן מסעות, רומן-פרוזה ועוד) ועדיין אין ולו שבריר של תחושה של פרקים המולחמים יחד בכוח ו/או בחוסר הגיון או מחשבה. הכל מסתדר בסופו של דבר. נדרש כמובן מעט אורך-רוח ואפילו הכרות עם וחיבה לסגנון הכתיבה הזה, אבל זה לחלוטין שווה את "המאמץ". קראתי מתישהו ביקורת בריטית על הספר הזה, שטענה ששני החלקים הראשונים (מתוך ארבעת חלקיו של הספר) נופלים משני החלקים האחרונים, אבל אין לי ספק שזה היה לגמרי מכוון וסופר-מתאים לבינה: ככל שהתיאור מתקרב לזמננו - הוא יותר שלם, עמוק, רווי בפרטים ונאמן ליכולות הדיווח של הזמן המתואר. מי שכתב את הביקורת ההיא הוא פשוט -מחילה- אהבל. בטח מה-BBC. הופס, פליטה פוליטית. גם כל אלה שקטלגו את הספר הזה בתור "ביקורת פוליטית נוקבת ואנטי-קולוניאלית" או "מסע מרתק אל הרצון הבלתי נגמר של האנושות להשיג שליטה", נראה לי שיותר הבריחו קוראים פוטנציאליים מאשר מכרו עותקים באמזון. זה לא ספר כבד ובטח שלא יומרני. זה ספר מרתק ומעורר מחשבה. לא חייבים תמיד להגיש חביתה ולכתוב בתפריט "אומלט". אומלט זה חביתה בצרפתית. ושמפיניון זה פטריה (אז מה אם יש זן פטריות שנקרא "שמפיניון דה פריס"? זה עדיין מטומטם). ואין דבר כזה "קרואסון שוקולד" בתצורה שהוא נמכר בארץ. אם זה לא בצורת סהר, זה לא יכול להיות קרואסון. חלאס, נו.

הפעם, אני מציין בצער, שלא קראתי את הספר בשפת המקור ואני מתנצל מראש ובפניו של המתרגם הוותיק ארז וולק (שתרגם, דא עקא, גם ספרים של ויקטור הוגו ובנוסף ולא פחות חשוב - הוא חבר בסימניה), כמו גם בפני כולכם, אם אני הולך לכתוב פה שטויות במיץ, אבל אני חושד קצת בכמה אי דיוקים בתרגום, למשל: המילה Indiens, שקיבלה בספר את התרגום "הודים", למרות שבצרפתית -בדיוק כמו בעברית ובניגוד לאנגלית!- יש הבחנה ברורה בין אינדיאנים שהם נייטיב-אמריקנס (Indiens כאמור) ובין ילידי הודו שנקראים בצרפתית Hindous. בכל מקום שמתואר בספר מפגש אירופאי עם המקומיים של דרום אמריקה, הם מכונים "הודים" בתרגום העברי במקום "אינדיאנים". אם כך כתב בינה בשפת המקור - סליחה ומחילה למפרע ולעולמי עד.

ספר שהאיר לי את החושך. ולו לכמה שעות.

היסטוריה חלופית - או "מה היה קורה אילו?" - אומרים שהיסטוריונים לא אוהבים את השאלה הזו, כי אי אפשר באמת לדעת איך שינוי באירוע אחד (או שניים או שלושה) ישפיע על מהלך ההיסטוריה. נו אז מה? מותר לדמיין, וזו גם דרך לגיטימית לדון בחשיבותם של מאורעות כאלה או אחרים, ועל הדרך להרחיב את הסקרנות ללמוד על אירועים ותהליכים אחרים.
אחת השאלות הגדולות בהיסטוריה העולמית היא כיצד דווקא הציוויליזציה האירופית השתלטה על העולם, מהלך שתחילתו נקשרת בעיקר בכיבוש יבשת אמריקה. אחד הספרים הפופולריים שעסקו בשאלה הזו נקרא "רובים, חיידקים ופלדה". בספר הזה נטען שלאירופים המעטים שהגיעו לאמריקה היו שני יתרונות טכנולוגיים - פלדה ואבק שריפה - ויתרון ביולוגי נוסף - עמידות למחלות שהתפשטו באירופה במגפות של ימי-הביניים. אבל מה היה קורה אילו יתרונות אלה לא היו קיימים? זה בגדול הרעיון עליו מבוסס הספר הזה. אגב, למי שלא קרא את הספר "רובים, חיידקים ופלדה" (שבינתיים גם נכתבו עליו לא מעט ביקורות), אפשר גם פשוט להאזין לפודקסט "התשובה", שם יש פרק על השאלה הזו.
אז מה קורה להיסטוריה כשאירוע מכריע משתנה? או אפילו אירוע קטן? לפי גישת "אפקט הפרפר" אירוע קטן יכול לגרור שרשרת של אירועים שישנו את מהלך ההיסטוריה. גישה אחרת גורסת שההיסטוריה היא כמו נהר גדול, שאם זורקים אליו אבן זה לא ממש משנה את מהלכו. הספר הזה נוקט במעין גישת ביניים: אירועים בודדים יכולים לשנות את ההיסטוריה (כמו הגעת הידע על הפקת הברזל והפלדה לאמריקה 500 שנה טרם נחיתת הספרדים הראשונים על אדמתה), אולם מצד שני, נראה שאת "תנועת הלוחות הטקטוניים" של ההיסטוריה - תהליכים שמושפעים מגורמי יסוד כמו הבדלים גיאוגרפיים - לא משתנים בהכרח כתוצאה מאירועים נקודתיים.
הספר כתוב באופן די קליל וקולח, ולפעמים לא מתאמץ מדי לספק תרחישים סבירים למהלך האירועים. אני לא יכול לומר שהשתכנעתי מהאופן בו האינקה עלו על ספינות והפליגו לאירופה, אולם מה שמעניין הוא מה שמתרחש באירופה בעקבות זאת. גם ללא גילוי אמריקה, אירופה עמדה באותה עת באמצע מהלכם של שינויים היסטוריים עמוקים ביותר. מה היה קורה לאירופה תחת שלטון זר של מעצמה לא נוצרית, בעלת מסורות וערכים שונות למדי מאלו של אירופה? תחת אימפריה שהכירה שיטה כלכלית שונה בתכלית מזו שהתפתחה באירופה?
במהלך העלילה מתרחשים אירועים מקבילים לאירועים מוכרים מההיסטוריה שלנו, לעתים עם אותם שחקנים ולעתים עם שחקנים מחליפים, שהם בבחינת הנהר הלא משתנה גם כשזורקים אליו אבן. המאבקים הבין מדינתיים הם אותם מאבקים, גם אם ההנהגה אינה בדיוק אותה הנהגה. בין היתר אנו ניתקל בדמותו של מיגל דה סרוונטס, שגם בהיסטוריה זו נפצע ונפל בשבי במסגרת אותו קרב מפורסם במצר לפנטה, אולם הפעם מצדו השני של המתרס.
אולם לפעמים יש גם שינויים משמעותיים יותר. מלחמות הדת של אירופה והרפורמה הפרוטסטנטית של לותר מקבלים מהלכים מפתיעים תחת צלה של אימפריה אלילית שהגיעה במפתיע מעבר לים. גם המאבקים הכלכליים-חברתיים באירופה מקבלים תפנית מפתיעה בצלה של האימפריה שלא הכירה כל כך את שיטות המסחר וחלוקת הרכוש המקובלות באירופה.
לסיכום: ספר מעניין, משעשע לפעמים, כתוב בצורה קלילה (אך לעתים קלילה מדי ולא מספיק משכנעת), אולם בהחלט מעורר עניין להעמיק את הידע ההיסטורי על התקופה ועל האימפריות והציוויליזציות השונות המככבות בה. כעת אני שקוע בספרים על הרפורמציה ועל אירופה של ראשית העת החדשה. אולי כדאי גם לקרוא יותר על האינקה ושאר תרבויות אמריקה.

עוד ספר מומלץ בנושא: תצפית עבר של אורסון סקוט קארד