"הוא לא הבחין בשום דבר. שכן הוא היה קורא כמו שאחרים מתפללים, כמו ששחקנים משחקים וכמו ששיכורים בוהים בקהות חושים באוויר, הוא קרא בכזאת התעמקות נוגעת ללב, שמאז נראית לי הקריאה של כל האחרים סתמית וחסרת הוד".
אחרי שקראתי את הנערה מהדואר נשארה בי סקרנות. רציתי לקרוא משהו נוסף של צוויג כדי להבין ולהיחשף אפילו יותר אל סגנונו הייחודי. "מנדל של הספרים" ישב לו על המדף כבר כמה שנים טובות, והרגשתי שזו הזדמנות נהדרת להמשיך את הרצף של צוויג אבל בקטן, בלי יותר מידי מחויבות.
בפתיחתו הקסומה של הספר דימיתי את דמות המספר לשחקן המציג מונודרמה. סביבו הבמה מלאה בעשן, ואין צורך בהרבה תפאורה על מנת לספר את הסיפור הכתוב בדיוק וברגישות. הספר נקרא במהירות, עשרים דקות של שקיקה ורצון לדעת עוד ועוד אודות אותו רוכל ספרים אי שם בוינה, מנדל שמו, אשר ישב שלושים ושלוש שנים באותו בית הקפה, קורא בספריו וכמעט ולא מבחין ברחשי העולם הקורים סביבו. הספרים כמו היו לו לתרפיה ואסקפיזם מעולם קשה וכואב.
כולנו קצת רוצים לפעמים להיות מנדל. לשכוח מטרדות היום, להתמקד אך ורק במה שאנחנו אוהבים ולהשכיח מאיתנו מכאובים והתמודדויות. מי לא היה רוצה להתעסק אך ורק במה שעושה לו טוב? אך דעו לכם, כך צוויג מסייג בין השורות, שמי שעושה זאת באובססיביות רבה מידי סופו שיהיה מנותק מהמציאות, הן מבחינה רוחנית והן מבחינה פיזית.
ספרון קטן, שמשאיר חור גדול ומדבר על ריקנות החיים. המשמעות שאינה באמת קיימת, והאנשים שהם לא כלום מלבד בני חלוף. כפי שכתבתי בביקורת הקודמת שלי על הנערה מהדואר, צוויג מזכיר לי את צ'כוב בעיסוק בחוסר המשמעות ובהחמצה של מה שיכול היה להיות ואיננו. הריק האין סופי שנפער בנו בכל פעם שאנחנו חושבים על מהות תפקידנו כאן.
משפטיו האחרונים של הספר הם כמו חץ ללב וחזרתי לקרוא בהם דקות ארוכות לאחר סיומו.
"כל דבר חד פעמי הולך ונהיה נדיר בעולמנו שנעשה חד-גוני ללא תקנה."
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
