החלום ושברו (שברו מובנו פתרונו של החלום) עובר כחוט השני בספר המקסים הזה של עמיר. אם תרנגול כפרות עוסק בנער נורי, העובר לקיבוץ ולסט חדש של ערכים ואמונות, קודי התנהגות ואופק פוליטי, בנער האופניים נורי מוּצא כמעט באכזריות ע"י אביו מהקיבוץ ומתבקש להיות חוד החנית בדרך למעבר המשפחה לירושלים. זה חלומו של האב.
נורי הוא אלי עמיר עצמו, אם עד עתה לא היה ברור, ו-623 עמודים מספרים לנו מה ארע בשנים 1954-1956 בהם אלי הילד מתבגר בירושלים. אביו של אלי בוחר להוציא את בכורו מהקיבוץ, כמקובל בחברה מסורתית. הבכור אמור לסייע להוציא את משפחתו מהבוץ. כאן מדובר בחולות של כפר אוריאל, כפר העיוורים שנוסד ליד גדרה ומשפחתו של נורי היתה כמעט היחידה שראייתה תקינה. האב הלבוש בהידור בהליכה לבית הכנסת ובשבתות, לא מבין לאן נקלע. בעיראק היה גבר בעמיו, ישב בבית מרווח ומשפחתו נהנתה מכל טוב הארץ. אבל פרעות ביהודים והחלטת ממשלת ישראל הביאו את יהודי עיראק לעליה לישראל ולישיבה מעליבה בכל מיני ישובים זמניים. צריך לזכור שכשמדובר לפחות ביהודי עיראק, זו היתה עליה של אנשים מלומדים, סובלניים ומסורתיים וליברליים מבחינה דתית.
אבל לא בזה מדובר. נורי הוא גיבור הספר, הוא ואופניו.
כאמור, אביו של נורי החליט שנורי חייב ללמוד בצורה מסודרת, להתקדם בעבודה גם ולהוציא את משפחתו מכפר אוריאל. נורי אכן עובר לירושלים, הופך לנער הדואר במשך היום במשרדים השונים המצויים ליד משרד ראש הממשלה בן גוריון ובבוקר הוא מחלק עיתונים וזוכה לפגוש את אהבת חייו, מיכל. זו נכנסת לחייו בסערה, יוצאת מהם ושב אליהן לתמיד.
עמיר מיטיב לתאר פרק בחיי המדינה שבדרך, עם כל השטיקים והטריקים של העסקונה הפוליטית, כספים המגיעים מארה"ב, מדינה בבניה סוערת ובסוף הסיפור גם מדינה ערב מלחמת קדש.
אבל הסיפור הוא בעיקר סיפורו של נורי, נורי הנער המקשיב ולא מדבר, המתאהב, הצופה בתהליכים של גדולי המדינה מבן-גוריון לבגין, מנבון לדיין. הקשר בין מיכל אהובתו לבינו מלווים התרחשויות בישראל וזה הקשר בין הפרטי ללאומי, קשר שאני כל כך אוהב בספרות. בשלב מסויים מיכל, שהיא גם צלמת, מגיעה לביקור בכפר אוריאל העלוב, צופה דרך עין המצלמה במשפחה המארחת, העושה ככל שביכולתה לארח בתנאי עליבות בלתי נסבלים, צופה בשכנים התימנים ובלבושם הססגוני, צופה בעיוורים המקיימים חיים נורמליים ככל יכולתם. כמעט לקראת סוף הספר כשמיכל מראה דרך תמונותיה את עליבות כפר אוריאל, הדמעות זולגות מעצמן.
נורי בלתי נלאה בניסיונותיו להעביר את משפחתו מהכפר, שם יש להם דונם אדמה פורה וגידולים חקלאיים שופעים שאחיו מגדלים, לדירה קטנה של 30 מ"ר בירושלים, בקטמון ו' עבור 9 נפשות. הוא מצליח. האם לזה ייקרא הצלחה?
נכון, הספר מעט גדול, שופע תיאורים, אבל קשה לראות היכן היה אפשר לקצץ. זה לא מפריח היונים המונומנטלי, זה כן סיכום נאה וסגירת מעגלים.

מהספרים הישראלים היותר טובים שקראתי בשנים האחרונות.
עמיר יודע לספר סיפור קולח שנע בטבעיות מהאישי לכללי ובחזרה. מדובר בנורי, נער בן 16 שנעקר מעירק יחד עם רוב קהילת בבל העתיקה מייד לאחר קום המדינה. הוא הופך להיות מה שנקרא פעם "ילד חוץ" בקיבוץ שאל הוייתו החדשה לחלוטין עבורו הוא הולך ונקשר. ואז שוב נעקר אל מעברת כפר אוריה בה גרה משפחתו על מנת לסייע בפרנסה. משם שולח אותו אביו לבדו לי"ם ועומס על כתפיו הצרות את המשימה לחלץ את המשפחה מהמעברה ולהעבירה לעיר הגדולה. נורי עובד ביום ולומד בערב, מתאהב בנערה מרחביה ומתקבל למזלו לעבוד כשליח על אופניים במשרד ראש הממשלה בן גוריון. לא פחות. הצצה נהדרת ולעיתים הומוריסטית אל נבכי שילטון מפא"י. מעבר להתמודדות הרגשית והמעשית של נער צעיר לבדו עם תהפוכות שכאלה, עולה כמו בצילום רנטגן דמותה של ישראל בשנות ה- 50. שש מאות וחמישים אלף איש שהיו בישוב ערב מלחמת השחרור, קלטו כמיליון פליטים מארצות ערב ומאירופה. משימה בלתי אפשרית אבל הכרחית שיצרה מצוקות אדירות, מדיניות צנע שקשה היום להעלות על הדעת בחברת השפע שלנו, והתנגשויות בין עולמות תרבותיים שונים שלאט ומתוך מכאובים לומדים זה את זה. כל זאת תחת איום קיומי חיצוני שלא פסק לרגע גם לאחר שוך קרבות מלחמת העצמאות. עמיר אינו מייפה את המציאות, אך אינו כותב בסגנון "בכייני" אלא כמי שבתוך המציאות הזו של עקירה וזרות, עם תופעות של פטרונות וחוסר אונים, חצב את דרכו בהתמדה ובאומץ. הספר הוא הנצחה מרשימה לדור המעברות, פרק הרואי נוסף בתהליך עיצובה של החברה הישראלית. לא יאומן לאן הגענו מאז.

נהנתי מאוד מהכתיבה הקולחת והמסרים שמלווים את החברה שלנו לעיתים גם עד היום.
מעבר לפן האוטוביוגרפי של אלי עמיר, הסיפור מגלה לנו את נורי. נער מוכשר, חרוץ ונאמן באופן חריג, שנקרע בין תרבויות, בין זהויות, בין המערב למזרח.
מעניין היה לקרוא גם את הסיפור של אחיו ואחיותיו. איך הם בנו את עולמם בארץ החדשה. בארץ הקוסמת אך גם מתנכרת.

אחד הדברים החשובים בחיים זו עקביות. אנו מצפים מאנשים מולנו לשמור על אחידות בדעותיהם, ולא לשנות אותה באופן תזזיתי. ואם הם משנים - לעשות עצירה ולהודיע קבל עם ועדה שזהו שינוי דעה, או שמצאו יוצא דופן, חריג שאינו מורה על הכלל. כתבתי לא אחת בעבר שאין הצדקה לאורך של יותר מ-500 עמודים בספר פרוזה שאינו סאגה ואינו מד"ב. האוטוביוגרפיה של עמוס עוז, סיפור על אהבה וחושך, מהווה חריג לכלל הזה. מה גם שאינו בדיוק ספר פרוזה. נהניתי מכל מילה וקראתי בנשימה עצורה.

נער האופניים הוא ספר בן 622 עמודים.
הספר הוא ספר התבגרות, מתאר את קורותיו של נער, נורי חלאסיצ'י (בן דמותו של אלי עמיר עצמו), במשך כשנתיים בשנות החמישים במדינת ישראל הצעירה. נורי עלה עם משפחתו מבגדאד, הוצא מהקיבוץ על ידי אביו שגם שלח אותו לשם, במטרה לעבור לירושלים ולהעביר לשם גם את שאר המשפחה - הורים בשנות הארבעים לחייהם ושישה אחים צעירים ממנו.
בירושלים הוא מתחיל במקום מגורים של קרובי משפחה אדוקים בדתם החיים בעוני גדול, מתגוררים בכוך בשכונת הבוכרים ומתפרנסים בדוחק מעבודות נגרות. הוא מחפש עבודה ומקום מגורים חלופי. מתמודד מול פקידי לשכת תעסוקה ששולחים אותו לעבודות שאיבת מים וחטיבת עצים, מתעקש ללמוד בבית ספר ערב, ומחפש מקום מגורים שיהיה פינה לעצמו, נטול תקיפות מיניות ומוגן. כך מגיע נורי לעבוד בשתי משרות, אחת מהן של חלוקת עיתונים ברחביה העשירה, והשניה במשרד ראש הממשלה. הוא מכיר גם את החיים היותר זוהרים של העיר, כולל סרטים ובילויים, ומתאהב במיכל בת העשירים האשכנזייה.

הספר מביא יפה את רוח התקופה, מתאר את ירושלים לרחובותיה ולדמויותיה הססגוניות. עמיר כותב יפה ומתאר לעומק את תחושותיו של נורי, את השסע בין משפחתו ותפקידה בחייו ובין חייו החדשים. נותן מענה לתחושות קיפוח ומציג מורכבות אישית ופוליטית. את המיקום של העבודה במשרד ראש הממשלה פחות אהבתי. הוא נראה לי אמצעי מלאכותי להכניס את הוויות העולם הגדולות אל תוך חיים אישיים היפים בקטנותם.

ומעל לכל - הספר ארוך מדי. 622 עמודים על שנתיים, שאין בהם ממש עלילה עם מתח לקראת שיא, אלא תיאור כרונולוגיה שהוא כמעט "יומני היקר". שמעתי את דן בניה סרי אומר על עמוס עוז שהוא כבר גדול מדי ומפורסם מדי ועל כן אין מעזים לערוך את ספריו. נראה לי שאותו הדבר נכון לגבי אלי עמיר. יפי כתיבתו אינו מוטל בספק, וכך גם החלון שהוא פותח אל היהודים יוצאי עיראק ועליבות ההתייחסות אל בניהם משעלו ארצה. אבל קיצוץ של כמאתיים עמודים ביד עורך טובה היה מיטיב עם הספר ומהדק את המסר שלו.

אלי עמיר - ניסיון 3
אחרי ששמעתי אותו בהרצאה, החלטתי ניסיון נוסף.
אוף איזה מאכזב. כל הזמן שומעת רק טוב על הספרים שלו - ניסיון 1 - לא התחברתי.
ניסיון 2 - קצת יותר אבל לא להיט (יסמין)
ניסיון 3 - אותו הנער שסיפורו מתקופות אחרות (עלייה מעיראק, עליית הנוער, קיבוץ, צבא מילואים בששת הימים) תואר כבר בספרים קודמים). כאן הוא נער, עבוטדה לעזרת המשפחה המתקשה, תיכון ערב, אהבה ראשונה, יציאה מהבית. אבל איך לומר - לא התחברתי. השתעממתי. לא הגעתי לקצה. איטי מדיי, ארוך כל כך, מלאנכולי.
מילא, אחזור לבילבי בת גרב.

הספר מכיל 600 עמודים. קראתי את 250 העמודים הראשונים כסדרם, ואז התחלתי לנוע מהסוף להתחלה, חוזר לאמצע ומדפדף הלאה. בסוף, קראתי הכל. לספר יש את הסטייל המילולי שלו, מהין אישיות מילולית שגיבש הסופר, שמתבטאת בקצב של המשפטים והפיסקאות וקטיעותיהם. באופטימיות מפתיעה, ניתן ללמוד ממנו על השקפה של משפחת עולים מזרחית, מבלי שהספר יהיה נגוע בתחושת קיפוח מצד הסופר. במילים אחרות, גם את טענות הקיפוח מצד דמויות המשנה מביע הסופר באירוניה מבלי שהם יישמעו מצדו של הגיבור (נורי).

גם אני מזה כמספר חודשים חובק אופניים. לצערי, בזמן האחרון הם נשארו בגדר דימוי בלבד, והם שעונות בחצר על הקיר מבלי שימוש. בקוראי את הספר, קיוותי כי משהו מתעוזת הנסיעה באופניים תחזור אלי, ולא היא. (אם להתפלסף, יש את הדבר עצמו, ויש את הדימוי שלו שיש לנו בראש, וכדי שנוכל להפיק הנאה מהדבר עצמו, וגם כדי שהדבר עצמו לא יעלה אבק מחוסר שימוש, צריך שהדבר והדימוי ייעשו אחד) לדאבון ליבי, הספר נשאר בגדר ספר ששמו "נער האפניים" אותו קראתי, אך טרם שבו אלי האופניים שלי.

כמה התגעגעתי לספר טוב שאפשר לחזור אליו בשמחה ולעבור על הגיבור מסע.
נורי גיבור הספר, מנסה למצוא את מקומו בעולם וחברה הישראלית, לבנות לעצמו זהות חדשה, כאשר פעם אחר פעם הוא חוזר לבית הוריו, לזהות לתוכה נולד, ומגלה כלפיה יחס מורכב של אהבה, של כעס של דחייה ריחוק והתקרבות. נלווית לכך הבנה מעט מייאשת שהמקום שממנו הגעת, מה שלא תעשה, ילווה אותך כל חייך.
כתיבתו של עמיר אינה מופת של שימוש בשפה, לפעמים הסיפור לובש צביון של ממואר, ונראה שהוא מנווט בין כתיבת זיכרונות לרצון לצקת "ספרותיות" בכתיבה.
עם זאת, בסופו של דבר, הדרך הנוגעת ללב של הגיבור בתוך סבך החברה הישראלית, המפגש בדמויות מכל קצות החברה הישראלית מופיעות בספר בצורה כזאת ואחרת, מאירות את ימיה הראשוניים של הקלחת הפוליטית והחברתית שקיימת עד היום. פוגשים את ההתעסקות האנושית בדברים קטנים ומרושעים, גדולים וטובים, באטימות לב ומנגד עולים וזוהרים רגעי חסד קטנים שנותנים כוח להמשיך ולטפס על הרים וגבעות אגב נפילות וקימות ונפילות חדשות בדרך הזאת שנקראת חיים.
כל זה עושה את הסיפור לשווה קריאה.

חיפשתי הגדרה מדוייקת לתחושתי בקריאתי את העמודים האחרונים של הספר:
"צליל מנדולינה בלב"
ספר נפלא.
סיפורו האישי של אלי עמיר, על תהפוכות חייו, מרגע הבאתו ארצה מבגדד אל אוהלי המעברות.
הביקורת על נטישת העולים, הביקורת על יחס הוותיקים אליהם, משברי המשפחה, ועל עצמו, כיצד נטל את גורלו בידיו, ויצא מתוך החושך אל האור, מן העצב אל שמחת החיים, מן האבל אל האהבה הגדולה.
והכל כתוב באהבה, ללא רגשי שנאה ללא שום תחושות של נחיתות.
ספר מרתק על העשור הראשון בחיי המדינה, מנהיגיה ואנשי הרוח שבה.
לאחר שקראתי את המשך קורות חייו ופעילותו הציבורית עד הלום, אני סבור שלאיש כמוהו - אציל נפש, תורם לחברה - מגיע לו להיות נשיא המדינה הבא!

משתף ביקורת שכתב אבי:

בגב עמוד הפתיחה בו מופיעים פרטים טכניים על הספר (בעבר הרחוק הופיע בסוף הספר – קולופון). כדי לא ליפול למלכודת מצוין: "כל הדמויות וכל האירועים בספר הם פרי דמיונו של המחבר, וכל קשר בינם ובין המציאות מקרי בלבד." "האט אזוי", (ביידיש) שיהיה, אז אמר (המחבר מביא יותר מפעם אחת, אמרות בערבית עיראקית באותיות עבריות ובהתאם לצורך גם ביידיש). על דעת כל המבקרים והקוראים, ספר זה הנו ספור אוטוביוגרפי, בכסוי דק של שינוי שמות, על מנת להימנע מתביעות משפטיות. וכדי להיות בצד הבטוח, הנני מציין שאני אינני אני, אלא פרי דמיוני בלבד.
שם הדמות המרכזית בספר היא נורי (שמו המקורי של אלי עמיר הנו פואד אליאס נאסח, ומכאן שמו העברי אלי והשם בו בחר לדמות המרכזית בספור). אולם, גם כסוי זה מתפוצץ כשהמחבר מציין ששם המשפחה של הדמות הוא חלאסצ'י, כשם משפחתו המקורי של המחבר. שם המשפחה הנו תערובת ערבית – טורקית שהשפיעה על השמות ברחבי האימפריה העותומנית. צ'י הנה סיומת של שמות בעלי מקצוע / בעלי מלאכה. חלאס הנה מילה שאינה מוכרת לי (לא לבלבל עם חאלס). לפי הסבר המחבר, פירושה "זהב טהור". מן הסתם, אחד מאבות המשפחה היה צורף. דוגמה לשימוש בסיומת בעלי המלאכה הטורקי בצרוף העסוק בערבית הנו סעאצ'י (שעה), שפירושה שען. משפחה ידועה נושאת שם זה היגרה מעיראק לבריטניה והייתה שם בעלת חברת פרסום נושאת שם זה.

אקדים ואומר שאהבתי את הספר. המחבר אלי עמיר הנו בן דורי, אולם ההבדלים הביוגרפיים ברורים. בהיותי יליד הארץ, בשעה שהוא עלה לארץ בגיל שתים-עשרה. אל נשכח, ששני שליש מתושבי פלשתינה – א"י בילדותי, היו ערבים, רובם מוסלמים.

הספר מתאר את קליטתו של הנער בישראל במספר תחנות: קיבוץ, מעברה נספחת למוסד לעיוורים, שרוב תושביה היו יוצאי ארצות האסלאם, ובעיקר ירושלים. למרות הבדלי הרקע, אני מכיר את החיים היהודיים בעיראק שהיתי במעברות כאורח פעמים רבות, כולל לינה.
הכרתי את המוסד לעיוורים בירושלים, הכרתי את האפליה הסמויה והגלויה ואת היחס הגס לילדי עולים (כולל עולים מאירופה). הכרתי את הביורוקרטיה הקיימת גם היום, ואת הפרוטקציה במוסדות השלטון בישראל החדשה, הקיימת גם היום. דווקא עם ירושלים החדשה קשה היה לי להזדהות, שכן לא הכרתי אותה טוב; עם האירועים האישיים – כן, עם העיר – לא.
הנני לציין שהסופר, ובן דמותו בספר, הנם יוצאי דופן, שכן הדמות והסופר הזדהו במעט מגבלות עם "חברת העובדים" ומפא"י למרות ששהה תקופה קצרה בקבוץ השומר הצעיר – משמר העמק, ששמו לא מצוין בספר.
כנער, הצליח המספר להקלט במנגנון הממשלתי. זה נרשים הגם שמדובר היה בתפקיד זוטר בלבד. כנער שליח הוא בא במגע עם "גדולי הדור" והפך לבן גוריוניסט. גם בשעה שהוא מתאר עובדי ממשלה אותם הוא מגחך ועליהם הוא מעביר ביקורת, הוא עושה זאת כאדם אוהב ומאניש אותם. הוא כותב בהערצה על בכירי הפוליטיקאים וגם על דמויות מהשורה השנייה, ועל גיבורי התקופה, גנרלים ובד"א שהיו דמויות מופת בשעתם (היום פחות), כלוחמי ה – 101 והצנחנים.

רבים מחברי וקרובי ציינו שהספר ארוך מידי ומייגע. לא מעט מבני משפחתי יוצאי עיראק לא אהבו את הספר. הסופר אמנם מביא ציטטה כנגד הארכה בדברים, אך אינו מקיים אותה.
למרות שאני מסכים עם ביקורת זאת, קראתי את הספר ברצף. הספר מותח בהתאם להגדרתי: ספר מתח הנו ספר שאותו הקורא מזדרז להמשיך בקריאה, משום שהוא מתעניין במה שיקרה לדמויות בהמשך הספור.