קודם כל אני חייב בוידוי: כבר לפני שנים ארוכות דבק בי החיידק היפני ומאז אני מתעניין בכל דבר הקשור להיסטוריה של יפן ותרבותה. על רקע הווידוי הזה, לא ברור לי מדוע הגעתי רק עתה לספריה של ליאן הרן (שם העט של גיליאן רובינשטיין) אבל לבטח תסכימו איתי שעדיף מאוחר.

למרות שעל פי הסופרת, מתרחשת העלילה בארץ דמיונית כלשהי, ברור כי הכוונה ליפן. על פי הודאתה גם היא נגועה בחיידק היפני, שהתה תקופות מסוימות ביפן וחקרה את תרבותה.

בתחילת המאה ה-17, השתלט על יפן השוגון הגדול טוקוגאווה. טוקוגאווה שם קץ למלחמות הפנימיות ביפן בין המשפחות החזקות ובין הדאמיו השונים (דאמיו = ראש מחוז). הוא איחד את המדינה ועל האיחוד הזה שמרו גם ממשיכי דרכו עד שבשנת 1868 הקיסר מייג'י ביטל את תפקיד השוגון ויפן החלה להדמות יותר ויותר למדינות המערב, לטוב ולרע. הסרט הנפלא "הסמוראי האחרון" עוסק בדיוק בתקופה הזו. עוד Off Topic אחד: השוגון טוקוגאווה, הוא הדמות עליה ביסס ג'יימס קלאוול את ספרו "שוגון".

אבל בואו נחזור לספר של ליאן הרן: מכיוון שהספר עוסק במלחמות בין השבטים השונים (אוטורי, טוהאן, מארויאמה, סיישו & שיראקאווה), ברור כי העלילה מתרחשת לא יאוחר מאשר המאה ה-16. זהו סיפורו של טקאו, נער כבן שש-עשרה, בן לכת "הנסתרים" הסודית. בני שבט הטוהאן, בראשות לורד אידה, שורפים את כפרו ורוצחים את אנשיו במסגרת מלחמת שבטים שמשתוללת בארץ. חייו של טקאו ניצלים בזכות לורד שיגרו, מנהיג נערץ של שבט האוטורי, שמגיע למקום ולוקח אותו עמו. שיגרו מאמץ את טקאו כבן וכיורש, ועד מהרה אנו למדים כי גם לשיגרו עצמו יש חשבונות אישיים עם הלורד אידה ומכאן העלילה מתגלגלת במהירות.

ועל רקע נופיה של יפן והמלחמות האלו מתגלים כל גיבורי הסיפור כבעלי תכונות ורגשות אנושיים המוכרים לכולנו: אהבה, קנאה, שינאה, תככנות, נאמנות ובגידה. אלה החומרים מהם מרכיבים סיפור טוב וליאן הרן, עושה זאת מצוין.

ספר מצוין אשר בעקבותיו אקרא בקרוב גם את "שלג על עצי הדובדבן", השני בטרילוגיה.

אין ספק שכל הסדרה היא משהו אחר.
הספר מרגיש יפני לכל אורכו.
עתיר תיאורים, הסברים ופירוטים שונים ומשונים שמוסיפים עוד יותר תחושת אותנטיות סמוראית בפרט ואסיאתית בכלל.
עלילה מפותלת ביותר.
עם כל הכבוד למשחקי הכבוד הנהוגים בקרב אוכלוסייה זו, התיאורים שופעי הדמיון של הקרבות, ההריגות והרציחות שבספר אינם המלצה לבעלי לב חלש.

פסיעות על רצפת הזמיר/ג'יליאן רובינשטיין

לפני שאתם מתחילים לקרוא את הספר, יש לי כמה עצות בשבילכם. תעשו מתיחות. קחו נשימה ארוכה, ותשתו הרבה מים.
אתם הולכים לרוץ מרתון.
תוך עמודים ספורים בלבד אל תוך הספר הגיבור מאבד את שמו, משפחתו ויוצא למסע לאורך היבשת, שנגמר אחרי 30 עמודים נוספים. יודעים מה זה מונטאז' אימונים? כי זה מה שהספר הזה. הוא מונטאז' אימונים אחד ארוך, בו הגיבור שלנו לומד ומתקדם ומתפתח. בספר תוכלו לראות לא מעט פסקאות שאומרות משהו בסגנון של 'כמה חודשים חלפו, ובזמן הזה * לימד אותי * ושכללתי את יכולותיי'. אני אישית אוהב שספרים נבנים בצורה חכמה. שאני מתקדם ולומד עם הגיבור, ולא מרפרף על חודשים ארוכים שמסתכמים בשורה, שתיים או שלוש. לצורך העניין, קפצו לי לראש שם הרוח וגנזך אורות הסער בתור דוגמאות לספרים בהם מתקדמים עם הגיבור ורוכשים יחד איתו את היכולות והכישורים. כאן? היכולות שלו אפילו לא מוסברות בצורה טובה.
וזה חבל מאוד, כי הרעיון של הספר מצוין. ספר שמבוסס על יפן הפיאודולית (משהו שיגרום לכם להודות מאוד שאתם חיים בנוחות של המאה ה21 ולא בעולם ההוא עם תרבותו המחרידה לעיתים קרובות וחיבתו הגדולה למוות) ושמשלב מעט פנטזיה בעולם הקשה שלו יכול היה להיות נהדר מאוד. עם זאת, יש בו פספוסים גדולים בעיני. מלבד מה שציינתי על המהירות המסחררת של הספר, יש בו דיכוטומיה מאוד גדולה. כל הרעים - רעים, וכל הטובים - טובים. אין אמצע. אין דמויות מורכבות, אין מישהו שמצד אחד מצדד בצד ה"רע" אבל גם רוצה לעשות מעשים טובים. אדם טוב יהיה אדיב, נדיב ומכבד כל גבר ואישה באשר הם, ואדם רע יהיה אכזרי, אנס ורוצח בתור תחביב.
עם כל למרות התלונות שלי, הוא לא ספר רע, בכלל לא. העלילה מעניינת ושתי הדמויות הראשיות כן מצליחות לקדם את הסיפור ולהיות דמויות מוצלחות, למרות שגם הן ללא עומק או מורכבות גדולה יותר מידי. כן כדאי לקרוא אותו, בעיקר כדי להיחשף לבניית העולם המרשימה. אני אישית לא מבין בזה, אבל חבר חובב תרבות יפנית סיפר לי שהספר אכן מתאר בצורה טובה למדי את יפן הפיאודולית, וגם לעיניים בלתי מיומנות נראה שהסופרת עשתה עבודת תחקיר טובה.
סך הכל ספר חביב, מעניין אבל עם פוטנציאל מבוזבז להיות ספר מבריק.

אני חובב יפן. ביקרתי בטירת ניג'ו ופסעתי על ריצפת הזמיר . שווה.
קראתי בנשימה עצורה שלושה מספרי האוטורי ריצפת הזמיר , שלג על עצי הדובדבן ורשת השמים רחבה .
הספרים הם ספרי אגדה , עם דמויות הרואיות ואידיליות, בעלות תכונות מיוחדות וכוחות על , המותאמים לתקופה. כמו כן , האווירה השוררת בספרים מותאמת לתקופת המלחמות העקובות מדם בין האחוזות ביפן והערכים היפניים הנובעים ממסירות טוטלית לאדון ניכרים לאורך כל הספרים. כשיש מסירות טוטלית יש גם הקרבה וגם עצב רב. המנצח מקבל הכל והמפסיד - הוא וכל תומכיו ובני עמו בצד השני.
הספרים בנויים בשיטה הקופצת מפרק לפרק בין מקומות ואירועים , עלי זה מקשה על המעקב אחר העלילה.
לטובת הקוראים , בראש כל ספר מפורטת מפת האיזור שתאפשר מעקב אחר תנועות הדמויות והתקדמות העלילה וכן רשימת כל הדמויות כולל סוסים. גם לכלי הנשק יש שמות.
והם חשובים ומשמעותיים ביפן.
מתנצל , כללתי את כל הספרים בדברי.

נחמד

הערה: הביקורת מכוונת לכל הסדרה.
בספרים של סיפורי האוטורי נתקלתי במשך שנים בכל מיני מקומות - חנויות ספרים, דוכנים, ביקורות באינטרנט - מבלי לקרוא אותם. זה לא שהם לא נראו לי מסקרנים, להיפך, אבל מתקציר הספר הסתום שבגב הכריכה לא ניתן להסיק כלום ולא מצאתי את זה שיסביר לי על מה מדובר שם, בעצם.
ולכן, כשנתקלתי יום אחד בספר הראשון בדוכן מוזל של ספרים פגומים, החלטתי לעשות מעשה ולרכוש אותו.

"פסיעות על ריצפת הזמיר", הוא ספר נפלא, קולח, שממלא נאמנה את מטרת הספרים: לקחת אותנו למקום מרוחק שיגרום לנו לשכוח את המציאות לזמן מה. הספרים מספקים חוויה יפנית לכל החושים והיכרות נהדרת של תרבות השונה מאיתנו מאוד. הדמויות שאינן חפות מפגמים, אינן הופכות הירואיות בעיני הקורא, בעיקר בשל טעויות קריטיות ולעיתים מטופשות להפליא שהן עושות, אבל נקל להבין למה לעם היפני הכפרי הבור בימי הביניים הם יהפכו לאגדה.

מכאן הדרך לספרים הבאים היתה קצרה ביותר.
וזה המקום להגיד שמבין הטרילוגיה המקורית (או שלושת הספרים שמרכיבים את סיפור העלילה העיקרי), הראשון ("פסיעות") הוא מצוין, אם כי הבאים כבר פחות מרתקים לדעתי.

ספר המבוא לסדרה (ומוטב לקרוא אותו רק לאחר קריאת שלושת הספרים המרכזיים) - "רשת השמים רחבה" - מתעלה גם הוא, ומפגיש אותנו מקרוב עם דמות שנחשפים אליה בשלישיית הספרים רק כקצה הקרחון. אני שמחתי לקרוא אותו, ולהכיר יותר טוב את אותה דמות וקורותיה.

לעומת זאת, "צריחת האנפה" שמתרחש שנים לאחר סוף העלילה בכדי לפתור את שאלת "ומה קרה אחר כך" (שאלה שלדעתי בכלל לא מתבקשת בסיום) מיותר למדי, וניתן לוותר עליו בקלות מבלי לאבד מאומה. נסו לדמיין את ג'יי. קיי. רולינג כותבת את פרק האפילוג הקצר של הארי פוטר שמתרחש 19 שנים אח"כ בתורת ספר - ותבינו למה הכוונה: עייף, צפוי מראש, ובהחלט הספר החלש ביותר מכל החמישה.

וואו. איזה ספר, ואיזו סופרת המסוגלת לחבר סיפור מדהים שכזה.
זהו הראשון בסדרה שהמחברת התכוונה שתהיה טרילוגיה, אבל הפכה בסופו של דבר לסדרה בת חמישה ספרים (במקום שלושה).
המחברת מפגינה ידע מופלג בתרבות של יפן מן התקופה הסמוראית, ולא בכדי, שכן היא עסקה שנים רבות במחקר התרבות היפנית לתקופותיה השונות.
הסיפור עצמו מדהים ביופיו: על ילד שניצל בידי בעל אחוזה (לורד), המאמץ אות כבנו, ומטפח את יכולות הלחימה המופלאות שלו. רק בספר החמישי בסדרה, מתארת המחברת את השתלשלות העניינים שהובילו לאירועים המתוארים בתחילת הספר הראשון בסדרה.
מומלץ לקרוא, את כל הסדרה לפי סדר הספרים.

לעיתים רחוקות אני נתקלת ברב מכר המצדיק את השתייכותו לקטגוריה זו, אך ספר זה יוצא דופן ולא ניתן להניחו מהידיים לרגע. הספר, המתרחש על רקע נופי התרבות היפנים, מספר את סיפורו הנוגה של נער אשר משפחתו וכל אנשי כפרו השליו נרצחים ע"י רודן השולט באזור. במנוסתו מהרוצחים נתקל הנער בלורד אוטורי שיגרו, אשר מציל אותו מרודפיו, מאמץ אותו אל ביתו ומעניק לו שם חדש- טקאו. בין השניים נקשרת נאמנות אחים והלורד הופך את טקאו ליורשו. לאחר התגברותו של הנער על אבלו, לומד טקאו את רזי חצר אצולת הלוחמים היפנית. מזימות, תככים ורציחות –דבר אינו נסתר מאוזניו של טקאו אשר שמיעתו חדה, זריזות ידיו ועין האומן שלו מעלים תהיות לגבי מוצאו האמיתי. כאן נכנסת לתמונה גם ה"אחווה", אגודה סודית של מתנקשים אשר מתכננת לטקאו עתיד שונה לחלוטין מזה ששיגרו מועיד לו. בסיפור שזורים סודות רבים ובכל פעם שאחד מתגלה, אנו נתקלים בקיומם של שניים אחרים.
אך הספר הוא אינו סיפורם של הגברים בלבד. באמצעות סיפורה של נערה צעירה, קאדה, מתגלה אורח חייהן האכזרי של הנשים הנולדות בבתי האצולה. הנערה מגיל תשע מוחזקת כבת ערובה בבית אצילים וכל יעודה הוא להמתין לגיל בו יוכלו להשיאה ללורד כזה או אחר על מנת לכרות ברית. כאשר גדלה, מתגלה יופייה כקטלני לאחר ששני אנשים מצאו את מותם בדרכים מסתוריות לאחר שחשקו בה. עברה יכול לשמש לאליבי מושלם לרוצחים ותככנים וכעת היא מיועדת להתארס בפעם השלישית ללא אחר מלורד שיגרו, אשר לו אויבים רבים. אך קאדה אינה מוכנה להמשיך להיות יפה ולשתוק בעולמם של הגברים הכבולים לכבודם ולחרבם ונחושה להגן עצמה ולתכנן לעצמה את עתידה.

טקאו, שיגרו וקאדה הינן דמויות סוחפות ובעלות עוצמה רבה ומבלי שתשימו לב לכך סיפורם יסחרר אתכם לעולמות לא מוכרים. הם שונים מאוד זה מזה אך משותפת להם אצילות הנפש, רגשי הנאמנות ליקירהם והעוז להילחם עד המוות ולו רק בכדי לחוש בטעם החופש.

יש פה כמעט כל מה שצריך בעלילה לספר שמיועד לבני נוער בעיקר ולהעשרת חשבון הבנק של הסופרת.
1) שליט רע ואכזר שזוממים לחסל אותו. כך כבר בונים מתח שהולך וגוהה לאורך כל העלילה, האם יצילחו או לא.
כמו שהמלצתי בספר "רשת השמיים רחבה" - רצוי לקרוא קודם את הספר "רשת השמיים רחבה" לפני הספר הזה. אז אפשר להבין עד כמה השליט אידה הוא אכזרי ואת תיאור מעשיו באופן מפורט יותר. בספר הזה יש רק תמצית מהרוע שלו.
2) אהבת נעורים חדשה שמתהווה בין הגיבור לעלמה צעירה וכלואה. ממש כמו סיפור סינדרלה שמקוללת להישאר עם אמה החורגת וכולי.
3) מסע של בחור צעיר פשוט שכל ישועת וגאולת העם, תלוייה רק בו עם כל ההזדהות שמתרחשת בינו לבין הקורא הצעיר(בני נוער כבר אמרתי).
4) קסמים וכוחות על טבעיים ששיכות לחלק מהדמויות שמעשירות את העלילה למקומות קסומים יותר ולא סתם עוד סיפור בנאלי של שעבוד עם/מלחמות/קרבות במאה ה20
בקיצור ספר מרתק, קריא ונחמד אך לא יותר מזה.