“העלילה משעממת אני אחרי 240 עמודים ונמאס לי לתת צאנס הפסקתי לקרוא ממליץ להתרחק”

“#
#
רוב ספרי המתח נכתבים סביב תעלומה כלשהי ומאתגרים את הקורא לפענח אותה. התעלומה תמיד תהיה מתחום הפשיעה, ובמהלך הקריאה יעלו וירדו חשודים ככל שהסופר מוצלח יותר בלתעתע בקורא.

לא בספר הזה. יש כאן גם תעלומה מסוג פשע – מישהו נרצח. אחריו עוד אחד, מישהי מנסה לגלות את האמת מטעמים אישיים. אבל לקורא(ת) אין שום סיכוי שבעולם לפענח את הפשע, לא רק בגלל חוסר בכישרון שלה או מניפולציה מוצלחת של הסופרת. הסיפור מתרחש בקוטב הצפוני ורוב הגיבורים חיים בתרבות כל כך זרה לי שאין סיכוי שאפענח האם הדמות המתוארת עושה פעולה פלילית או סתם מתנהגת בדרך מסורתית.

רוב הדמויות הן אינואיטים – מה שקראנו פעם "אסקימואים". מדובר בקהילה "מלאכותית" שפעם, כמה דורות לפני הסיפור, יושבה במירמה במקום על ידי קנדה. זו חששה שמא הרוסים או האמריקאים ישתלטו על המקום וידירו אותה מנכס שמי יודע – אולי יהיה שווה פעם משהו. המיושבים במקום ששרדו את הקור הקטלני, את המחסור בחקלאות ובמזון חזרו למסורת של אבותיהם, דהיינו – דיג וציד מזון באמצעים פרימיטיביים, שוטטות למטרת ציד בשטח עצום שכולו קרח ושלג, אכילת מזון נא, יחסי שכנות המבוססים על סחר חליפין וגם אלכוהול (האוייב הגדול, שיובא על ידי האדם הלבן יחד עם נגיפים ועשה שמות בחייהם של ילידים בכל מקום אליו הגיע). הפער בתרבויות בין האינואיטים לבין התושבים "הדרומיים" מניע את העלילה: הראשונים רוצחים רק מטעמי נקמה. האחרונים רוצחים (גם) כדי להשיג רכוש.

עלילת המתח אינה מעניינת במיוחד ואני מבינה את אלה שציפו לספר מותח והתאכזבו. אבל תיאור הדמויות תרבותן והתנהגותן הופכות את הספר למרתק בעיני. הסופרת – כך קראתי – כותבת בעיקר ספרי עיון נחשבים וזה הרומן הראשון שלה. תחקיר מצויין, כתיבה טובה ותיאור אמין מאד של התנהגות וחיים באיזור בו מינוס 24 מעלות (עם שמש חיוורת) זה יום יפה לטייל בו, רחצה באגם שעוד לא קפא לגמרי היא נעימה וחימום הבית באופן מלאכותי זה מחניק. עדיף היה לי לקרוא אותו באוגוסט...


-”

“24 מעלות מתחת לאפס ו-24 שעות של שמש הם יום נעים לטיול. אפשר להסתפק רק ב-4 שכבות של בגדים ויש שפע של בעלי חיים בחוץ, שאפשר לצוד, כך שלא צריך לקחת אספקה מהבית. ואם חשבתם לרגע שאני כותבת על כוכב בדיוני - אז לא. איי אליזבט המלכה נמצאים בצפון, שאין צפון ממנו. ואם חשבתם שהתושבים שם בחרו לגור באיזור זה - אז לא. בשנות ה-50, בזמן המלחמה הקרה, נבהלה ממשלת קנדה מן האפשרות שהאיים האלה יתפסו ע"י ברה"מ ואולי אפילו ע"י ארה"ב, והחליטה ליישב אותם כדי להרתיע כל אחד מניסיון פלישה. ואת מי אפשר לשלוח למקום שכוח אל שכזה שגם ישרוד? את האינואיטים הדרומיים יותר. הרבה הבטחות (ששום דבר מהם לא קויים במשך השנים) וכ-50 משפחות הועברו לצפון של הצפון (והנה יש לנו טרנספר קנדי שאף אחד לא מדבר עליו, כי מה אנחנו באמת יודעים על האינואיטים או אסקימואים כמו שקראו להם בילדותי). וכשנמצאים במקום שכוח אל שכזה, של חצי שנה אור וחצי שנה חושך, בלי עבודה של ממש פונים לשתיה חריפה, וכשמתחילים בשתיה אף אחד באמת לא מסתכל עליך.
אבל יש מי שמסתכלים ובוחנים את הקרקע ואת הסובב אותה. כי קרקע כל כך קדמונית לבטח אוצרת בתוכה מחצבים נדירים או גז או שאר דברים שיניבו לבסוף כסף רב.
וכשמתחילים לחשוב על כסף ואוצרות, מתחילה גם תחרות, ומתחיל גם רצח. כל עוד הרציחות הם בין הזרים התושבים המקומיים מעלימים עין, אבל כשאינואיט אחד מתאבד אמו החורגת מחליטה לחקור כי היא בטוחה שרצחו אותו. והיא יוצאת לצוד את האשמים. האמא, שהיא ציידת, מורה ומדריכת תיירים, בזכות היותה דוברת אנגלית, חוקרת צעד אחר צעד, לעזרתה היא מגייסת את השוטר האחראי על המקום, שנמצא הרבה יותר דרומה, וביחד הם מגלים מה קרה.
הספר הוא ספר מתח די רגיל, אבל המקום שבו מתרחש הכל הוא מיוחד. אני לא יכולה לדמיין לעצמי מקום קר יותר מהמקפיא בבית שלי, אבל עובדה היא שיש מקום כזה ואנשים חיים שם. ולא סתם חיים - יש להם גם רעיונות מוזרים. כך, למשל, כשהתלמידים של האמא לא רצו ללמוד אנגלית, היא החליטה לסחוב לכיתה כלב ים קטן שנצוד, נתנה לתלמידים גרזנים וסכנים, ואלה בתרו את החיה לחלקים תוך שהם מתארים באנגלית מה הם עושים ואיזה חלק הם מורידים. מעניין מה היה קורה פה בארץ אם מורה היה מניח עגל על שולחן המורה, מחלק סכינים... הבנתם את הרעיון.”

“ספר שהפתיע לטובה .
תיאורי טבע ונוף שאינם מוכרים לאדם הלבן (האיים אלסמיר ודבון החוג הארקטי)
באזור שרובנו כף רגלם לא תדרוך שם לעולם (מצפון לחוג הארקטי)
בשלוב עלילה לדעתי טובה מאוד והגיונית
ציידת ,מדריכה ,בלשית אינואיטית .”