2010. סמואל פּאטי, סימון וֵייל, מילוֹש פוֹרמן ואליזבת השנייה היו עדיין בין החיים. ברק אובמה היה נשיא ארצות הברית, וארבע שנים קודם לכן הורה ולדימיר פוטין לרצוח את אנה פּוֹליטקוֹבְסְקאיָה. הכריזו אז שהשנה היא שנת צרפת־רוסיה. אני לא יודעת מה זה אומר.
הטליבּאן תפס את השלטון באפגניסטן.
קתרין בּיגֶלוֹ הייתה האישה הראשונה שזכתה באוסקר בקטגוריית הבימוי, על סרטה "מטען הכאב". באותה שנה, גם מריל סטריפ הייתה מועמדת בפעם השישית בקטגוריית "השחקנית הטובה ביותר". בדוּבּאי חנכו את גורד השחקים הגבוה ביותר, פליטת הפחמן הדו־חמצני בעולם עלתה בשישה אחוזים, וזאת הייתה גם השנה החמה ביותר שתועדה אי פעם. מאז כבר נשבר השיא.
בצרפת, ניקולא סַרקוֹזי היה הנשיא.
טיקטוֹק לא היה קיים. אָדֶל עדיין לא שרה את "Someone Like You", וקלרה לוּצ'אני עדיין לא שרה את "הרימון".
ב־2010 יצא שירו של דַמיאן סאז "אני מאשים".
ב־2010 הדודה שלי מתה בפעם השנייה.
חלק ראשון
1
21 באוקטובר 2010
"הלו?"
"שלום, גברתי."
"שלום."
"האם את האחיינית של קוֹלֶט ספטמבר?"
"כן."
"מדברים מהמשטרה. ממשטרת גוּאֶניוֹן. אני המפקח סיריל רַמפּאן. אני מתקשר לבשר לך בשורה עצובה."
"..."
"הדודה שלך הלכה לעולמה."
"הדודה שלי?"
"קוֹלֶט ספטמבר. אני נמצא עכשיו עם הפראמדיקים. מצאו את גופתה ברחוב פְרֶדאן 19. נראה שהיא מתה בשנתה. לוקחים את גופתה למכון הרפואי־משפטי לצורך בדיקה."
"הדודה שלי קולט נקברה לפני שלוש שנים בבית הקברות של גוּאניוֹן. היא התגוררה ברחוב פַּסטֶר."
"יש לי תעודת זהות מול העיניים, זאת קולט ספטמבר, שנולדה בקוּרדאן ב־7 בפברואר 1946. בתמונה היא צעירה יותר, אבל דומה."
"זאת בטח טעות. אישה אחרת באותו שם."
"בארנק שלה יש פתק: 'אשת קשר למקרי חירום: האחיינית שלי, אַניֶיס, טל' 0143217747."
"..."
"מצוין גם שהיא רוצה שגופתה תישרף. ואפרהּ יונח על קברו של ז'אן ספטמבר."
"ז'אן?"
"כן. את מכירה אותו?"
"זה היה אבא שלי."
"האח של הדודה שלך?"
"כן. אבל הדודה שלי קוֹלֶט מתה לפני שלוש שנים, אני אומרת לך."
"איפה את גרה?"
"בפריז."
"יש לדודה שלך עוד קרובי משפחה?"
"רק אני... הייתי האחרונה. אני היחידה... וגם הבת שלי... אבל..."
"תנחומיי. מתי תוכלי לבוא לזהות את הגופה?"
2
בשנת 2000, דודתי נעלמה למשך שבוע אחרי המשחק של מועדון הכדורגל של גוּאֶניוֹן נגד פריז־סן־ז'רמן. זאת הייתה הפעם הראשונה שקבוצה מהליגה השנייה הגיעה לגמר הגביע הצרפתי. במשך כל חייה הייתה הדודה קולט מעריצה מושבעת של הקבוצה הזאת.
תוצאת המשחק: 0-2. זה היה אמור להיות משחק חסר משמעות, גמדים נגד ענקים. הוא התקיים באצטדיון "סְטאד דה פראנס" ושודר בערוץ 3. רישַׁאר טְריווינוֹ היה השוער. עָמארָה טְרַאוֹרֶה היה הקפטן. אלכס דיפּוֹן היה המאמן.
הדודה שלי תלתה בבית שלה תמונה של אלכס דיפּוֹן, וגם של אֶמיל דניאל. היו לה תמונות של כל השחקנים בקבוצה, והיא הקיפה פרצופים מסוימים בעיגול אדום, כאילו היו מבוקשים של המאפיה.
בדקה ה־65 הבקיע טְרָפּאסוֹ גול ראשון. בתוספת הזמן הראשונה הבקיע פְלוֹטוֹ גול שני. פריז־סן־ז'רמן מעולם לא הפסידה בגמר. שאגות ממושכות נשמעו, דמעות רבות זלגו. כוסות חד־פעמיות הורמו לכבוד הניצחון. עשרות אוטובוסים נדרשו להסיע את האוהדים לפריז. הדודה שלי ישבה במושב הקדמי, לבדה, כדי לראות את הדרך. ביציעים, אלפי כתמי צבע לבושים כמו השחקנים בז'קט צהוב ובמכנסיים קצרים כחולים, שרו: "אחת ושתיים!"
בדרך חזרה, נהג האוטובוס של קולט, ששמו אֶריק, חיפש אותה בכל מקום. כשבדקו נוכחות, היא הייתה חסרה. חיכו לה. קראו לה. היא לא באה. טלפנו לאימא שלי, בת המשפחה היחידה שלה דרך נישואים: "גיסתך נעלמה." אימא אמרה שאין צורך לדאוג. קולט הופיעה רק שלושה ימים לאחר מכן וישבה בסנדלרייה שלה, רכונה על זוג מוקסינים מחודדים במידה 42 שהיו שייכים לכריסטיאן דיקלוֹ, והעקב הימני שלהם הראה סימני שחיקה מוגברים בגלל צליעתו הקלה של דיקלו, מזכרת מנפילה מאופניים.
מעולם לא נודע לנו איפה הייתה. איש לא שאל אותה. איש לא שאל.
ביום הניצחון שמעתי מאימא שלי בפעם הראשונה שקולט נעלמת לפעמים, אבל תמיד חוזרת. היא דיברה עליה כמו על כלב שבורח מהבית אבל חוזר כשהוא מתחיל לחוש ברעב.
3
21 באוקטובר 2010
אני רוצה להתקשר אליו. יש לי צורך להתקשר אליו. אני מדמיינת מה אגיד לו. אני מדמיינת איך הוא יענה. את ה"הלו" שלו.
"פייר?"
"כן."
"זה אתה, פייר?"
"כן. זה אני."
הקול שלו, נימת הקול שלו מעוצבנת, לחוצה. הוא תמיד עונה לטלפון כמו מישהו שעומד לצאת מהבית. שכבר לבש את המעיל. שחוזר אל הטלפון בצעדים נרגזים כדי לענות. לענות כדי להיפטר מזה.
"זאת אנייס."
איך הוא יגיב? לא אשאיר לו די זמן להגיד, "אנייס?" או "אנייס." או "למה את מתקשרת אליי? קרה משהו?"
"לא תאמין, התקשרו אליי מהמשטרה. מהמשטרה של גוּאֶניוֹן. קולט מתה."
לא, אני לא אגיד "לא תאמין". אני אגיד, "התקשרו אליי מהמשטרה של גוּאניוֹן. מצאו גופה של אישה והם טוענים בתוקף שזאת קולט."
לא. לא "בתוקף". אני אף פעם לא אומרת "בתוקף". הוא יענה לי:
"היא כבר מתה... שתית? שתית או משהו?"
ואני אגיד לו:
"היית רוצה שאני אשתה. ככה אתה והזונה שלך הייתם יכולים לקבל משמורת מלאה על אנה."
והייתי מנתקת.
מעולם לא ביטאתי את המילה "זונה". כשאני כועסת, אני צועקת "נבלה" או "מטומטמת". מי מאיתנו יהיה הראשון שינתק? באיזה רגע תתמלא השיחה בארס?
שלוש שנים לא שמעתי את צליל קולו בטלפון, אבל הנה, יש לי תירוץ. קולט מתה שוב. צירוף המילים הזה לא מופיע בשום מקום. אי אפשר למות שוב.
בהתחלה, התחלת הסוף שלי, קוֹרנֶליה, המטפלת, הביאה את הבת שלנו אליו. כלומר, אליהם. וקורנליה גם החזירה את הבת שלנו אליי. עכשיו הילדה בת חמש־עשרה. היא נוסעת במטרו, או במונית אם השעה מאוחרת.
הסרט האחרון שלי לא היה המצליח ביותר בקופות, אבל הוא זה שקיבל את הביקורות הנלהבות ביותר. ושהופץ במדינות רבות בעולם.
למה אני חושבת על זה? הייתי מתה בשקט ובשלווה. כבר לא עשיתי כלום. הסתפקתי ברווחים שלי וביליתי כל שבוע שני במיטה, ועכשיו פתאום מכריחים אותי לקום לתחייה, לקנות כרטיס לרכבת ולהזמין חדר במלון בעיירה שכוחת אל בבּוּרגוֹנדי. כדי לזהות זקנה מתה שאני לא מכירה.
הסרט האחרון שביימתי היה סיפור אהבה. ההשראה נגעה בי.
4
קולט הייתה רווקה ולא נולדו לה ילדים. היא הייתה אחותו של אבי, ז'אן. מאז שמת, היא לא חדלה להתאבל על אחיה. האבל השתלט על כל מרחב המחיה. על כל מרחב המחיה המצומק שלה. על גופה הקטן והרזה, על עיניה השחורות שפּניה כמו נבלעו בתוכן, על הסנדלרייה שלה, על מיטתה, על האוויר שנשמה. היא מעולם לא השלימה עם מותו, "כי אין עם מה להשלים," אמרה ונופפה באוויר בגב כף היד.
עד שמלאו לי שבע־עשרה שמרה דודתי על שתיקה בחברתי. מדי פעם החליפה כמה מילים עם השכנים, עם הסוחרים, עם הלקוחות, עם שחקני הכדורגל, שהעריצו אותה כמו שהאיטלקים מעריצים את הבתולה הקדושה. אבל לא איתי. איתי היא שתקה כמו נזירה.
בילדותי, היה עליי להתחבא מאחורי דלתות החנות שלה כדי לשמוע מפיה מילים אחרות מלבד: "ישנת טוב? את רעבה? את צמאה? את לא אוכלת את זה? חם לך? לילה טוב..." מילים שנשלחו לעברי תמיד באותן שעות ביום.
אבל מעולם לא עשיתי את זה. היא לא עניינה אותי. חשבתי שאין לה מה להגיד, שאין לה שום דבר בשבילי. שנאתי את החופשות, את הבית שלה, את ריח הבית שלה. את הרצפה, את הרהיטים, את החלונות הצרים, את החדר שיועד לי ועמד בו ריח של נפטלין.
בגיל עשר גזרתי תמונות ממגזינים והדבקתי אותן במחברות, תמונות של בחורות צעירות שחלמתי שתהיה לי תסרוקת כמו שלהן, שיהיה לי פה כמו שלהן, שיהיה לי סוודר אנגורה כחול כמו שלהן. איך יכולתי להתעניין באישה שמעולם לא התאפרה, שלא ייחסה שום חשיבות להופעתה? היא הייתה אחת מאותן נשים שאומרים עליהן, "אם היא הייתה מטפחת את עצמה קצת, היא יכלה להיות יפה". היא שחתה בתוך הבגדים. נדמה היה שקנתה בכוונה בגדים במידה הלא־נכונה, כדי להיעלם קצת.
כדי לספק עבודה לסוחרים של גוּאֶניוֹן, הייתה נותנת לי שלושה צ'קים פתוחים לפני תחילת שנת הלימודים. אחד בשביל לקנות בגד ב"שוֹפּינג", השני בשביל לקנות בגד ב"קוֹזאר", והשלישי כדי שאוכל לבחור לי זוג נעליים יפות בחנות של מדאם בְּרֶסיאני. מבחינת הדודה שלי, "נעליים יפות" הן נעליים באיכות מצוינת. לשם כך היה צורך לשלם הרבה. אלה היו נעלי עור שלחצו לי.
בשלהי חודש אוגוסט זכיתי תמיד לשמוע את המשפט הזה, תמיד אותו משפט, בלי הבעת חיבה מיוחדת: "קחי, תקני לך בגדים חדשים לשנת הלימודים."
