ספר שהוא מסמך מזעזע על ילדים החיים בהודו, עטוף באריזה של סוכריה צבעונית.
ג'אי בן ה- 9 גר בשכונת עוני בהודו, ושכונת עוני שכזאת לא דומה בכלום לשכונות עוני בישראל. המשפחות גרות שם בחדר אחד. ברז אחד משרת מאות אנשים, גם שירותים מסודרים ומקלחות משותפים למאות, אבל לפחות יש שם חשמל. ובכל זאת השותפות הזאת לגורל מאחדת בין התושבים, ובעיקר בין הילדים שלומדים באותו בית ספר ובשאר היום נשארים לבד בגלל הורים שעובדים מהבוקר עד הערב.
יום אחד נעלם ילד. המשטרה של הודו לא עושה כלום כשנעלמים ילדים, חוץ מלקחת שוחד. הטענה של השוטרים היא שהילדים פשוט בורחים. הילד הזה הוא חבר לכיתה של ג'אי, שמחליט ביחד עם עוד חבר וחברה לחקור לאן נעלם אותו ילד. ואז נעלם עוד ילד, והחבורה הקטנה של ג'אי ממשיכה לחקור, אבל לא מגלה הרבה. ואז נעלמת ילדה, ואחריה נעלמים עוד ילדים. והשכונה כולה בהלם והמשטרה ממשיכה לא לעשות כלום. עד שילדים שמחפשים בזבל רואים משהו מוזר ...
כ- 180 ילדים נעלמים בהודו כל יום. כל יום. חלקם אכן בורח מהבית, אבל רבים אחרים נחטפים ונמכרים לעבדות, לזנות או נרצחים לצורך השתלת איברים. הבעיה היא כמו בכל מקום, שאירגוני הפשע עשירים וחזקים יותר מהמשטרה, והם גם נתמכים ע"י פוליטיקאים שאוהבים כסף יותר מצדק. ככה שלמשטרה יש יכולת להאשים מישהו מהם רק עד שיש ראייה ממשית למעשיהם.
ובינתיים ההינדים מאשימים את המוסלמים בכל הצרות שלהם, המוסלמים מנסים להתגונן, וכל אחד, משני הצדדים, מנסה לשרוד עוד יום.
את כל זה מגישה לנו הסופרת עם הרבה צבעים של שוק, עם יחסים חמים בין השכנים, עם תיאורי מאכלים, ועם הרבה מאוד אנושיות ותקווה, שלולא הם לא היה בכלל טעם לחיות.
ובכל זאת הערה קטנה: הרבה מאוד מושגים הודיים רשומים בספר, והם לא מובנים. היה טוב אם ההוצאה היתה מוסיפה דף הסבר למושגים אלה. לא כולם מטיילים בהודו, ולא כולם מכירים את תרבות הודו לבוריה. חוסר ההבנה הזה פגם קצת בשטף הקריאה שלי.
ומוסיפה עוד: העטיפה נראית כמו ספר לילדים, אבל זה ספר למבוגרים. תקראו. ואחר כך תשדלו לישון בלילה.











![מרטין עדן [מהדורת 2012 - תרגום חדש]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers96/963208.jpg)

![למי צלצלו הפעמונים [מהדורת 2006]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers0/2125.jpg)




