ראשית - כתוב היטב, מושך את הקורא ומקליל את האווירה באותה העת. מציג בבהירות את האופן שבו השמאל האמריקאי הגיב למראהו של פשיזם אמיתי - וזה לא בהכרח כפי שהנחנו.
ישנה טעות שחוזרת על עצמה שוב ושוב בספרים מסוג זה. בגלל שהספקטרום הפוליטי האמריקאי בנוי בצורה שונה מזו של מדינות מערב אירופה, נוצרת משוואה שגויה לפיה פשיזם = טוטליטריזם.

ישנם פרוגריסביים שהעריצו את מוסוליני והיטלר בתחילת דרכם כמנהיגים פוליטיים בשל המתודולוגיה הטוטליטרית שדגלו בה - מדינה חובקת כל. אף לא אחד מהם העריץ אותם בשל הימניות הקיצונית שהיא הפשיזם - הגזענות, האימפריאליזם או הרומנטיזציה והמיסטיפיקציה של האומה. זה פרט מאוד חשוב לזכור בהקשר של ספרים כאלה כי הכמיהה הייתה למתודולוגיה ולא לאידיאולוגיה, לשיטה ולא לרעיון. עובדה שהתנערו מהם כאשר הבינו מה החזון שעומד מאחורי הדיקטטור (לא שמדובר בנקודת זכות עבור אדם שמצדיק דיקטטורה מכל סוג שהיא).

גו'נה לא עושה את ההפרדה כראוי ומתבלבל בין האמצעי למטרה. אם נשים את העובדה הזו בצד - באמת ספר נהדר שמלמד המון. חושף היסטוריה נסתרת.

''אין רועה ועדר אחד! כולם רוצים אותו דבר, כולם אותו דבר: מי שמרגיש שונה נכנס בהתנדבות לבית משוגעים!".
- פרידריך ניטשה.

סוף סוף ספר ששם את העובדות על השולחן: שורשי הפשיזם מצויים בשמאל, זה מסביר את העוינות של השיטה כלפי חירות הפרט, הקפיטליזם. הרבה מהשמאל של היום הוא בעצם פשיזם במסווה שמשתיק את כל מי שמראה ולו בקצת התנגדות לעמדות שלו, בשבילם פשיסט אומר פשוט כופר, וזאת היא תווית ואמצעי להשתקת פיות, טרור. זה ספר אזהרה לכל מי שחושב שקולקטיביזם זה משהו טוב ושהמערכת הדמוקרטית הנוכחית מיושנת, צריך ללמוד אותו טוב טוב ולהפנים את לקחיו, לכל מי שקורא את כתבי איין ראנד, מומלץ להוסיף גם את הספר הזה.

פשיזם וקומוניזם, כמו הדתות האברהמיות, גרמו סבל גדול לעולם הזה ולמלחמות הגדולות ביותר שנראו, בשבילי הסוציאליזם בכל גווניו והדתות האברהמיות הן הרשעות הכי גדולה שפסעה בעולם הזה, כל אלו מנוגדים להיגיון ולשפיות. אם בדתות האברהמיות מסוימות אפילו, נניח, נשים עוברות ברית מילה, לבעלי חיים אין זכויות כלשהן, וצריך לסגוד לאיזה אל רצחני שעשה מבול גדול והטביע את כולם. בקולקטיביזם, גם גם כולם צריכים לסגוד למנהיג העליון ולאבד כל כושר שיפוט ומחשבה עצמית לטובת הכלל, יש מלחמה אין סופית של אנחנו ו''הם'', רק שאלוהים יצא מהתמונה לטובת''צלמו'', דהיינו בני האדם.
ועל זה גולדברג מדבר בספר הזה, הרבה הרבה דמויות מוערכות מתגלות כאשפה האנושית שהן באמת, אף פולטיקאי לא תמים, בכולם צריך לחשוד, כמה דל הוא הידע של האזרח הממוצע!, כמה קל לשלוט באלו שלא יודעים ולעלות את הנבונים על המוקד. ואם למישהו יש שמץ של ספק שהנאצים לא היו סוציאליסטים (היטלר האמין שהסוציאליזם האמיתי עוות בידי מרקס), הנה ציטוט מהספר:

''גרגור שטראסר, אידאולוג נאצי ויריבו של היטלר, ניסח זאת בתמציתיות: אנו סוציאליסטים, אנו אויביה המרים של המערכת הקפיטליסטית השלטת המנצלת את החלשים, של מערכת השכר הבלתי הוגן, של האופן הבלתי מוסרי שבו בני האדם נשפטים לפי עושרם ורכושם במקום להישפט על אחריותם וביצועיהם, ואנחנו נחושים להשמיד את המערכת הזאת ויהי מה!''.

נו מה מה השוני בין שני התורות הללו? יש כל כך הרבה הבדל? סך הכול הקומוניזם והנאציזם זה שתי אידיאולוגיות טוטאליטאריות, יש ביניהן יותר משותף מהבדלים, ממש כמו היהדות והאיסלאם. ולסיכום ספר שהבהיר הרבה בעבורי, לא אראה את כל העניין באותו האופן שוב.

משתף ביקורת שכתב אבי:

הספר נשוא הרשימה היה בשעתו בראש רשימת רבי-המכר של ספרים לא בדיוניים של הניו יורק טיימס.

את הספר רכשתי בטעות, בשל שפע כרטיסי המתנות שקבלתי לרכישת ספרים. אמנם, ידעתי שזהו ספר ימני המוחה על הכינוי "פשיסט". זהו כינוי המודבק לרבים – קללה מגית – שמקורו בתנועה הקומוניסטית בסוף שנות העשרים ותחילת השלושים (תקופת "החזית האדומה" בה הדביקו כינוי זה למפלגה הסוציאליסטית הגרמנית). אולם, לא תיארתי לי שהספר יהיה "ביב המוזרם בלחץ באנשי השמאל".

קראתי את ההקדמה למהדורה בעברית שנכתבה בידי ד"ר רונן שובל ודי היה לי בכך. לבושתי לא ידעתי דבר על "המעטפה" העוטפת את הספר. אי לכך אקדיש מקום לקנקן.

כדי שלא אואשם בחוסר יושרה אינטלקטואלית אפתח בשלוש "ציטטות" מביקורות המשבחות את הספר. בכך אין הוא שונה מספרים רבים מספור המביאים ציטטות מקוטעות.
"ספר מעמיק ומצחיק על נושא רציני מאד"; "הממליץ" הוא "פובלישינג ויקלי" – בטאון התאחדות המו"לים בארה"ב.
'למי קראת פשיסט' מוכיח בדרך משכנעת ומשעשעת שהפשיזם היה מראשיתו תנועה של השמאל"; - "ניו יורק פוסט".
"גאוני, חשוב וגדוש בתובנות מרתקות"; "The Sun"
נו טוב, קריאת ההקדמה למהדורה העברית לא שעשעה אותי. במידה והייתי רגשן הייתי בוכה.

את היושרה של מביאי הגרסה העברית לדפוס ניתן להדגים בהשוואת השם במקור. שם הספר במקור הוא "ליברל פשיזם" שזו הגדרה. השם העברי הנו קריאת קרב. הקורא יכול לדמיין גבר מרייר המקבל שרוולים לקרב דמים.
שם המשנה, המקורי, הארוך של הספר האמור מפרט את תוכנו הוא: "ההיסטוריה הסודית של השמאל האמריקאי ממוסוליני ועד בפוליטיקה של המשמעות"
ניתן להבין שהספר עוסק בשמאל בארה"ב. משמעות התואר אינה זהה למקובל באירופה ובארץ. מדובר בתנועה הפשיסטית באיטליה במחצית הראשונה של המאה העשרים.
מאידך, כותרת המשנה העברית היא "ההיסטוריה המוכחשת של השמאל ממוסוליני ועד פוליטיקת הזהויות". זה אינו בדיוק השם המקורי. בולטת הפיכת השם המייחד את התוכן לארה"ב לשם המעליל את התוכן לכלל העולם. באותה מידה היה יכול לפתוח את ספור הבריאה ב "בראשית ברא
BB את הימין ואת הארץ".

תמצית הספר
בספר גולדברג טוען שהן הליברליזם המודרני והן הפשיזם הם צאצאים של הפרוגרסיביות, ושלפני מלחמת העולם השנייה הפשיזם נראה בעיני רבים כתנועה סוציאלית מתקדמת ולה תומכים רבים משדה הספרות ומהאגף השמאלי באירופה ובארה"ב. הוא טוען שהפשיזם היה יותר מאשר עוינות על רקע שייכות לקבוצה מסוימת, לעם, לגזע, מגדר רצח עם, ועוד. אלה לא היו מאפיינים לפשיזם האיטלקי אלא לנאציזם הגרמני, אשר הוכתב לאיטלקים לאחר שהגרמנים כבשו את צפון איטליה והקימו את ממשלת הבובות בסאלו.
הוא טוען שבמשך הזמן הפשיזם אבד את מובני המקורי והפך לתואר מודרני ל"כפירה" המתייג אדם בודד כראוי לנידוי מהגוף הפוליטי, ומציין שב 1916 הסופר הסוציאליסטי והפשיסט ג'ורג' אורוול תיאר את המונח בציון "משהו לא ראוי". ( לא בטוח שכך היה במקור. בביוגרפיה של ג'ורג' אורוול, במאמר אחר בוויקיפדיה, הוא מתואר כתומך מובהק של סוציאליזם דמוקרטי.)

המחבר
יונה גולדברג – נולד ב 1969. היה עיתונאי, מחבר ספרים לא בדיוניים, פרשן פוליטי ואיש ימין מובהק. אמו הייתה נוצרייה ואביו יהודי. הוא רואה עצמו כיהודי.

המו"ל בארץ
הוצאת הספרים הנה שיבולת. היא הוקמה ב 2017 וקשורה לשלשלת הוצאות ספרים ובעלויות. בפרסום שלה הופיע הסלוגן: "נמאס לכם לשמוע רק צד אחד? הצטרפו למהפכה הרעיונית."

ההוצאה רוצה להביא את "מיטב" הספרות הרעיונית השמרנית והימנית מהעולם, במטרה להרחיב את הגבולות הצרים והמשעממים (בהדגשה שלי) של השיח הישראלי. כבר שנה הראשונה של ההוצאה הצטרפו אליה שלושת אלפים מנויים. (מקור - פרסום של ההוצאה במרשתת.)
בתוכנית ההוצאה לשנת 2019 מופיעים הספרים: "בריונים: איך עובדת תרבות ההשתקה של השמאל"; "מתקדמים לאחור: איך הרגה מדיניות הרווחה את אמריקה השחורה"; "יומרה קטלנית: מדוע הסוציאליזם לא עובד"; "להיות שמרן", "בשבח הלאומיות" ועוד.
מאמר המפרט את הנעשה בהוצאות הספרים הימניות ניתן למצוא ב"ספרות" מוסף יום השישי של "ידיעות אחרונות" במאמר "הימין החדש" מאת אנה זטברג (15.11.18).

המתרגם
אורי רדלר, עיתונאי ימיני. חיבר מספר ספרים בדיוניים, ביניהם ספר המתאר מה היה קורה באם בבחירות בארץ ב 1951, הייתה מנצחת מפלגת הבורגנית "הציונים הכלליים". תזכורת לאלה שלא יודעים או שכחו: בבחירות לכנסת הראשונה קבלו הציונים הכלליים 7 מנדטים ובבחירות לכנסת השנייה – 20. הקשיים והצנע בעקבות גל העלייה, הביא לקפיצה בייצוג של מפלגה זו, שסיסמתה הייתה "תנו לחיות בארץ הזאת". חלק מהגדול בא על חשבון "חרות" – מפלגתו של בגין. ירידתה של מפא"י ומפלגות הלוויין שלה הייתה מזערית. מפאי העדיפה קואליציה עם הציונים הכלליים, על מפ"ם, מפלגת השמאל. בבדיון הכל אפשרי, כולל שנאה לוהטת לתנועת הפועלים. (מקור: ויקיפדיה)

המקדים
כותב ההקדמה למהדורה העברית הנו רונן שובל, יליד 1980, למד בבית הספר הפתוח הדמוקרטי ביפו (אוי ויי) ואת הדוקטורט שלו קיבל בצרפת. הוא ארגן תנועת סטודנטים כנגד עזיבת רצועת עזה ואת התנועה הלאומנית "אם תרצו". היה פעיל בישראל ביתנו והיום בבית היהודי. מתגודד באפרת ומן הסתם הוא דתי. (מקור: ויקיפדיה)

"מהו פשיזם"
המקדים כותב "... גם לפשיזם ניתנו הגדרות רבות מספור...גולדברג מציין את המרכזיות בהן אך נזהר מלהתיש את הקורא בדיונים עקרים." נזהר? שיטה טובה להימנע מניתוח מעמיק. אני, למשל, סבור שהמקדים הינו איש מרושע, אך לא אתיש את הקורא בהסבר מתיש.

שורשי הפשיזם במאה ה -19. אולם, הדוגמא הקלאסית הנה הפשיזם האיטלקי בראשות בניטו מוסוליני. בבסיס הפשיזם עמד "הקורפורטיזם"- שותפות בין – מעמדית בכל ענף וענף, בין העובדים והמעבידים. שיתוף היוצר "הרמוניה בין-מעמדית". "המדינה הפשיסטית הנה קורפורטיבית או שהיא לא כלום", אמר מוסוליני (מתוך וויקיפדיה בערך "קורפורטיזם").
מרכיב שני בפשיזם הנו האלהת המדינה (ולא בני האדם – העם). ושוב צטטה ממוסוליני: "... הכל במדינה, שום דבר נגד המדינה, שום דבר מחוץ למדינה." (מקור: וויקיפדיה באנגלית בערך "DEFINION OF FASCISM").
שרל מוראס מנהיג "הפעולה הצרפתית (ACTION FRANCAIS) הגדיר: "מהו הפשיזם למעשה? סוציאליזם המשוחרר מהדמוקרטיה. התאגדות מקצועית המשוחררת מכבלי המאבק המעמדי..." (מקור כנ"ל).

אין פלא שבעלי ההון תמכו בתנועה הפשיסטית.
הרוצה להתעמק יכול לקרוא את ספריו של פרופסור זאב שטרנהל.

סיכום:
לא קראתי את הספר להוציא את ההקדמה. התואר פשיזם הפך לקללה מגית. קראת למשהו פשיסט, הכתמת אותו לעולמי עד. בעוד הפשיזם הייתה תנועה לאומנית שנתמכה בידי הימין ובעלי ההון, לא כל איש ימין היה פשיסט. לא כל בעל הון היה פשיסט, כפי שלא כל בעל הון התומך בהקמת מדינה פלסטינית לצדה של מדינת ישראל ומתנגד להתנחלות בשטחים הכבושים הנו איש שמאל. יש אנשי "שמאל כלכלי" התומכים בהתנחלויות ובארץ ישראל השלמה. מאידך, מביאי הספר לדפוס הנם מתומכי הלאומנות היהודית הצרופה, תומכי המדינה מעל לכל במעטה ליברליות, שאינה אלא כינוי אלגנטי לדימוי ש"לעשיר ולעני זכות שווה לישון מתחת לגשר."

הספר הוצא על-ידי תומכי הפערים החברתיים ותומכי הלאומנות הגסה. ואחרינו המבול.