• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם

הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם

מאת יונס יונסון

הביקורת של ג'וקר

תמונה של ג'וקר
דירוגדירוג
הוצאה לאור:כתר
שנת הוצאה:2011
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
רוני
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 8 שנים•1 דקות קריאה

אומנם הייתי סקפטי לגבי הספר הזה אך מדהים לראות כיצד הוא סחף אותי, כאחד שאוהב היסטוריה ודמויות ייחודיות נקשרתי אל הדמות של הזקן האדיש (שיותר מכל מייצג את האינדיבידואל שלא מעוניין אלא לשתות ולאכול ולחיות) שיוצא להרפתקתו אחרונה, הספר נמשך די יפה ואפילו מזכיר מערבון אירופי-מודרני עם שלל של דמויות טיפוסיות אך ייחודיות כאחד.

ממליץ בחום לאוהבי היסטוריה והרפתקאות...

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של Mira
Mira
תמונה של דני בר
דני בר
2קוראים|גיל ממוצע62|50%נשים

על המבקר

תמונה של ג'וקר

ג'וקר

חבר מזה 12 שנים
9 ביקורות•39 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
מתח ואימה•הסטוריה - כללי •תרגום (נוער)
תמונה של ג'וקר
ג'וקר
חבר באתר מזה 12 שנים
ביקורות9
לייקים שקיבל39
דירוג ממוצע4.8 ⭐
ז'אנרים מועדפים
מתח ואימה2הסטוריה - כללי 2תרגום (נוער)1

דיון על הביקורת

1 תגובה
דני בר
דני בר•לפני 8 שנים
הרגע הגבתי לביקורת של מיכל מיכל ואמרתי שלא אהבתי את הספר, אבל יפה בעיניי לראות אחרים שמאוד אהבו את הספר ונהנו ממנו, יש שהכתירו אותו כאחד הספרים הטובים ביותר שקראו.
1 תגובה בסך הכל

ביקורות נוספות של ג'וקר

למי קראת פשיסט?

למי קראת פשיסט?

ג'ונה גולדברג

שאלתי את עצמי כיצד השמאל האמרקאי מאמץ גישה של אני אשמור עליך ואתן לך הכל בחינם רק אתה תהיה ילד טוב ואל תחשוב בכוחות עצמך, מצחיק שבתקופת רצח קנדי היה זה השמאל האמריקאי שהציב תאוריות קונספירציה על מי רצח בזמן שהימין התיישר עם הממסד (הקומוניסטים רצחו את קנדי) שאלתי את עצמי מסרטי תעודה על מלחמת העולם השנייה ועל העולם בין שני המלחמות כיצד השמאל והימין האמריקאי אהבו כלכך את מוסוליני, אך הם חשבו שהיטלר ממש מדהים באיך שהוא מנהל את המדינה, שאלתי את עצמי איך והתשובות האלה הובילו אותי אל ביסמארק וכאן אנו מגיעים אל הספר, ביסמארק לפי דעתי הוא אבי הפשיזם והפרוגרסיביזם הוא ניהל את המדינה באופן ימני מבחינת מדיניות חוץ אך מאידך מבחינה כלכלית הוא פיתח מודל סוציאליסטי, האליטה האמריקאית התלהבה מהרעיון ושאפה לאמץ את המודל הזה ומי שהביא אותו לידי ביצוע היה וודרו וילסון אחד האנשים הנוראיים ביותר שעלו אי פעם לשלטון בארצות הברית... (עיינו ערך "לידתה של אומה") הוא טען שרק בוגרי אוניברסטאות ומלומדים יכולים להיות נשיאי ארצות הברית ובכך יצר את הנשיאות היותר אליטיסטית (לדוגמא : להשבעה של אנדרו גקסון 1829 הגיעו אנשים מהרחוב אל תוך הבית הלבן) ולאחר מכן היה זה פרנקלין רוזוולט שהפך את המדינה ממצב של חופש כלכלי לכל אחד למדינת רווחה, על מנת להילחם במשבר הכלכלי הוא ניסה לחקות את הובר לפניו, בעזרת הטלת מספרי מזל על מנת לקבוע את מחירי הזהב, בקיצור אני שמתי לב איך כמעט כל נשיא דמוקרטי, מעמיד פנים שאכפת לו מאזרח הפשוט אך בעצם כל מה שהוא עושה זה לגרוף יותר כוח לעבר הממשל המרכזי.
ג'ונה גודברג חושף בפנינו שפאשיסט איננו מי שמנצח שמאלן בוויכוח אלא אדם המעמיד פנים כי הוא ינהל את העולם בעזרת סדרת רגולציות ושלטון מרכזי ושאיש לא יתערב לו.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•ג'וקר
עוצמה, אמונה ודמיון

עוצמה, אמונה ודמיון

מיכאל אורן

דוקטור מיכאל אורן עשה עבודה טובה בחיבור המדהים הזה וזה מראה איך ארצות-הברית הגיעה ממעמד של מדינה המורכבת מ-13 מדינות למעצמה, אבל מצד שני זה מראה כיצד ארצות-הברית הפכה ממדינה שהחופש עומד במרכזה למעצמה ניאו-קולוניאליסאית, הקולוניאליזם האמריקאי שונה מעט מזה האירופאי אבל עדיין מראה את התעצמות המדינה וכיצד היא רומשת יותר ויותר זכויות, אני לא חושב שארצות-הברית היא מדינה רעה באותן תקופות (עבדות, אינדיאנים...), אני רק אומר שלקראת סוף המאה-19 ארצות-הברית החלה לחתור לפוגרסיביזם נוסח אירופאי מאשר עקרונות החוקה.
עוד נקודה על הספר הזה, אני חולק על מייקל אורן בחלק ממה שקרה בארץ בזמן שרבים מעולי ארצות-הברית ניסו ליצור מדינה פרוגרסיבית ולא יהודית (או מוסלמית לצורך העניין) הרבה מאוד התנשאות הגיעה מיהודי ארצות-הברית ןכל מיני ערביסטים שחשבו שהם מבינים את האזור וזה נקודה שקצת היה לי ביקורת עליה בספר הזה.
הספר נהדר על שלושת חלקיו עם תמונות מדהימות ותיאורים מושלמים, אם זה מלחמת העולם הראשונה ואם זה מלחמות בברברים, ספר נהדר ממליץ לכל מי שמתעניין והמזרח התיכון.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•ג'וקר
חומת סואץ

חומת סואץ

בוריס דולן

אומר כך, כאחד שקורא היסטוריה ולא יכול שלא לתהות האם ההיסטוריה היא תהליכים שחוזרים על עצמם או רק רצף של מקרים דומים, אני אגיד שאפו גדול לדולין על העבודה הקשה, הניסיון של ישראל לבלום את ברית המועצות, תוך כדי שנכנסנו לפלונטר וויאטנם, גם בוויאטנם ראו לנגד עיניהם טייסים אמריקאים חומת אנטי-אווירית נבנית למול עיניהם אך הממשל לא עשה כלום ורק לאחר אבידות רבות הם השמידו את החומות הללו, דולין גם מסר הרצאה באותו נושא (חפשו ביוטיוב ממליץ בחום)
בפרק של הקרבות הישירות של חיל האוויר מול חומת סואץ בוריס מביא את השיר "הסתערות הבריגידה הקלה" של אלפרד טניסון, וזה ממש תיאר את אומץ הטייסים ואיוולת הממשלה, נקודה אחרונה וחביבה ממשלי ארצות הברית לדורותם התייחסו במהלך המלחמה הקרה לברית המעצות כיריבה פוליטית, או בעלת אינטרסים מנוגדים (ובפרט ניקסון) אך היה זה רונלד רייגן שהסביר כי ברית המעצות וארצות הברית לא יוכלו להתקיים תחת כפיפה אחת ושהקפטליזם וקומוניזם נועדו להתנגש אחד בשני עד שינצח אחד את השני לתבוסה והוא זה שקרא לברית מעוצות בשמה הראוי לה "אימפרית הרשע" וזה הפנה את ארצות הברית למחמת חורמה בברית המעוצות אם בתחום בכלכלי ואם בתחום המדיני והצבאי, היה זה רונלד רייגן שסלל את הדרך לניצחון במלחמה הקרה.
ספר נהדר!!! ממליץ בחום ובוריס אם אתה רואה את זה, תן חתימה על הספר!!!

לפני 3 שנים•
★★★★★
•ג'וקר
לבד בתיאטרון המוות

לבד בתיאטרון המוות

טרי הייז

אי אולי חושף פרטים מהסיפור אז למי שלא קרא נא להמשיך הלאה.
לדעתי הספר ממחיש כיצד השינוי האדיר בין ריגול סטייל המלחמה הקרה אל המלחמה בטרור, טרי הייז עשה כאן עבודה מדהימה, יש לציין שאנחנו הישראלים (או רובנו) מכירים את העולם התרבותי של האוייבים ובעלי הברית שלנו מסביב, דרוזים, ערבים וכורדים הם מושגים די מוכרים לנו, לקורא המערבי העולם הסעודי כמו המלחמה בין ברית-המועצות לבין הטלאיבן, עולם שמועלם לא נשמע כמותו וכאילו לתאר איך נראה שלטון ערבי מדכא ואיך נראה קו מחשבה של טרוריסט מוסלמי, אני חושב שטרי הייז נתן לנו הישראלים כף מוכרת מעולם רווי סערות הלא הוא המזרח התיכון, ולקורא המערבי טעימה מהעולם הכאוטי הזה. השילוב של שני קווי הסיפור, וכיצד היוונים בסוף חוזרים ללכוד את כוכב הסיפור, הרצח בתחילת הספר. קודות טובות לספר שמהרגע שקראתי בו לא הצלחתי להניח אותו.

לפני 6 שנים•ג'וקר
הניצוץ שבאפר

הניצוץ שבאפר

סבה טהיר

בקצרה: השם הולם את הספר
באריכות: כאדם שקורא הרבה היסטוריה צבאית מאוד אהבתי את רוח המקום שממנו בא אליאס, הדמות שלו סמכותית ככל שתהיה מראה כלכך הרבה דוגמאות להחלטות קשות שלנו, הוא נקרע בין שתי החלטות קשות באם להציל את חבירתו לנשק ולחיות את חייו בשלום ובהתאם למעמדו,
או מצד שני להציל את השפחה/להצטרף אליה ולחיות ככלב אשפתות ואסיר נמלט ובו בעת להציל את העולם,
בספר יש הרבה דברים יפים עמו הנוודים שהם סוג של אינדיאנים/בדואים שככל הנראה מחזיקים בסוג של קסם, המלומדים הם המיעוט הנרדף על ידי הלוחמים שמיליטריזם הינו נשמתם, מדהים כמה שזה מדבר על החלטות קשות וכל גיל הבגרות,
הדמות השנייה המרתקת היא לאיה, בשונה מהרבה גיבורים היא ממש לא בטוחה בעצמה ולא יודעת מה לעשות, לאחר שהיא גודלת בצל הוריה המורדים ונוסף על כך גם בצל אח שלה שגם הוא מורד,
וגם הדמות של האישה החזקה הלא היא הלן, רואים שכמה שהיא חזקה היא נואשת לעזרתו של אליאס אני אישית חושב שזה ספר יפה שמראה שאכן באפר יש ניצוץ ובכל מקום אפל יש אור.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•ג'וקר
גבירת חצות

גבירת חצות

קסנדרה קלייר

אתן את חוות דעתי הישירה ביותר ואני יודע שהרבה אנשים לא יאהבו את מה שאני אומר
דמויות מועתקות היישר מהסדרה הקודמת שלה
דמות שחדשה לכל הנושא הזה? יש
דמות חזקה/מיומנת? יש
דמות להט"בית? יש
רומן אסור/בעייתי/שיכול למשוך את עיני המסדר? יש
והילדים? ממתי ילדים יכולים להיות כלכך חכמים ומשוגעים במכה?!
דמויות כלכך כאובות ומתישות כמו אחראית המכון, הדוד ארתור, מה לעזאזל עושה אדם שלכוד בתוך עולם משלו בתוך הספר הזה?
הספר הזה (כמו רוב הספרים של קלייר) לא מציג רוח אמיתית של שליחות והצלת העולם, ממתי מסדר שמייצג את המלאך רזיאל (ממתי מלאך מנהל את העולם? זה לא אלוקים?) מקבל לשורותיו אדם שיוצא עם קוסם אך לא אדם שחי בקרב בני-פיות וזה מה שמצחיק, מצד אחד המסדר העורר אימה וחלחלה אך מצד שני הוא מתעלם מכל הפרות הסדר של הילדים בספר, אני מאוכזב מהספר הזה, עד כמה? הפסקתי לקרוא את הספרים של קסנדרה קלייר, היא כותבת מדהים ויש את העלילה המרכזית שהיא ממש הפכפכה! אבל זה לא פוגע בנקודה.

לפני 8 שנים•ג'וקר
לנצח

לנצח

אליסון נואל

האמת היא שהוא כתוב מדהים!
לשקר אסור לי
העניין הוא שזה מוטציה מעוותת של דימדומים
גם הסצנות האינטימיות מודחקות מידי וזה כיאלו רק לגרות את האנשים.
זה נחמד אין מה לומר אבל הבעיה שזה מועתק.
אני קראתי עוד שלושה מהספרים בסידרה ודי אוכזבתי......
חבל!

לפני 11 שנים•ג'וקר
אגדה

אגדה

מרי לו

יכול להיות שאני חושף פרטים מהעלילה אז הנה אזהרת כנראה ספוילר
את האמת אני די חובב סיפורים עתידניים הילד העני שעושה בלאגן לאנשי הממשל
ממשל מושחת שמשמיד את מי שעולה על עוולתו
לדעתי אני חושב שזה סיפור מדהים
כמובן שידוע שהרע מפסיד והטוב מנצח אבל לפחות להעביר את זה בצורה יפה
הדבר האחרון שציפיתי לו זה העניין שהגיבור העלילה דיי הוא ניסוי
אני מעדיף ספרות כזו מדהימה ואני מקווה שיום אחד אני אצליח לכתוב משהו דומה.

לפני 11 שנים•ג'וקר

ביקורות נוספות על "הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם"

הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם

הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם

יונס יונסון

ישנן לא מעט בדיחות על רגשות מעורבים. למשל: מהי דוגמא טובה לרגשות מעורבים? לראות את חמותך עפה מראש הצוק במכונית החדשה שלך. ודוגמא נוספת: פיני מתגרה באשתו ואומר לה: "בחיים לא תוכלי לומר לי משהו שיגרום לי לרגשות מעורבים!". "באמת?", עונה אשתו של פיני בלעג, "אז תדע לך שמבין כל החבר'ה שלך במילואים, לך יש את הכי גדול...". ומדוע נזכרתי בבדיחות על רגשות מעורבים? משום שהספר "הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם", מאת יונס יונסון, הוא בדיחה ארוכה שגרמה לי לרגשות מעורבים.

אלן קרלסון הוא ישיש בן מאה אשר כוחו במותניו. למרות שלעתים הוא מחפש את המוות, נראה כי המוות שכח אותו. כאשר עומדים לחגוג לו יומולדת מאה בבית האבות (ובגיל כזה הנרות עולים יותר מהעוגה), מחליט קלרסון לחמוק דרך החלון, ובכך פותח הרפתקה מטורפת, סהרורית, מטורללת, לא סבירה ובדרך כלל מצחיקה. הרומן שזור משתי סדרות פרקים המתחברות בסופו לאותה נקודת זמן. באחת מהן מתוארות הרפתקאותיו של קרלסון, המסתבך עם חבורת פושעים ועם המשטרה בו זמנית (או שמא הם מסתבכים איתו). סדרת הפרקים השנייה מגוללת את סיפור חייו הארוך מאד של קרלסון טרם שחמק מן החלון, ומסתבר שהוא נפגש עם שועי עולם (פרנקו, סטאלין, צ'רצ'יל, קים איל סונג, אחיו של איינשטיין [הפיסיקאי הגאון, לא הזמר הגאון], to name a few) ואף השפיע לא אחת על מהלכן של ההיסטוריה והפוליטיקה; וכל זאת למרות, ואולי דווקא בגלל, שההיסטוריה והפוליטיקה מעניינות את קרלסון פחות מקליפת השום.

אישיותו (אם אפשר לקרוא לזה כך) של קרלסון הזכירה לי משפט אומלל מתוך ההספד של עזר וייצמן ז"ל ליצחק רבין ז"ל: "יחסרו לי אותן השעות שישבנו לבד, אכלנו כמה דברים, שתינו כמה דברים טובים...", כי, בעצם, שום דבר אינו מעניין את קרלסון למעט ארוחות טובות ואיזה כוסית (או חמש או עשר) של משקה חריף בשביל לדפוק ת'ראש. כל השאר – מהפיכות, פצצות אטום, שריפות ענק, גוויות בכל מיני מצבי צבירה – כל אלו הינן הסחות דעת מיותרות בלבד.

ועכשיו לעניין הרגשות המעורבים. "הזקן בן המאה" הוא רומן שאינו לוקח את עצמו ברצינות ומתפרע לכל הכוונים. אלא שלעתים הרצון להצחיק שקוף מדי ואף מביך. כך,למשל, מסופר על יוליוס אותו פוגש קרלסון במהלך מנוסתו מבית האבות: "... בשנה שמלאו ליוליוס עשרים וחמש שנה מתה תחילה אמו מסרטן... וכעבור זמן קצר האב טבע בביצה אחרי שניסה להציל עגלה. גם על כך יוליוס התאבל, כי הוא היה קשור לעגלה". נו, באמת. ויש עוד דוגמאות לבדיחות ברמת פיפי-קקי (במלוא מובן המילה). על אף שחלקן מצחיקות, יש בסגנון כתיבה כזה גם משהו מביך. מאידך, הספר אכן משעשע לפרקים ונקרא היטב.

אינני מבין כיצד ספר זה הצליח להגיע לראש רשימת רבי המכר, ושקלתי מספר הסברים.
1) האימפריאליזם הסקנדינבי הספרותי לו אנו עדים בשנים האחרונות גורם לכך שספריו של כל יוהנסן או אנגברסן, כריסטיאן או אנדרסן יקפצו מייד למקום הראשון במצעד. אך אם כך מדוע זכה הספר להצלחה כה רבה גם בשבדיה?
2) אנשים נוטים לסמפט גיבורים ספרותיים בני מאה מתניידים ובעלי נפש צעירה, משום שבאופן תת-מודע עצם קיומם (ולו גם הספרותי) גורם להם לחוש אופטימיות לגבי עתידם. גם זהו הסבר דחוק.
3) הספר הוא אכן יצירת מופת מופלאה מז'אנר חדש שייקרא בעתיד "פנטסיית נונסנס גריאטרית". רוב הקוראים מזהים את גדולתו, ואני לא.

כנראה שההסבר השלישי קלוש פחות מן השניים הראשונים. לסיכום – זהו ספר טיפשי אך משעשע או, אם תרצו, משעשע אך טיפשי. אפשר לקרוא, אבל ממש לא חייבים.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•עולם
הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם

הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם

יונס יונסון

****


טוב, "מצחיק עד לדמעות", זה לא.
מה שכן, "הזקן בן המאה..." הוא ספר בהחלט חריג בנוף הספרות העכשווית, בעיקר כזו שיצאה מסקנדינביה וכוללת בעיקר רציחות מזוויעות, סוטים, קור מקפיא, אפרוריות ורוע.
זה ספר משעשע, מחוייך, שלמרות תכניו הוא לוקח את עצמו מאוד לא ברצינות, המתאר את קורותיו של זקן בן מאה שנים בעל היסטוריה מפוארת שפוסע מחוץ לחלונו בקומה הראשונה בבית אבות בשוודיה ונמלט ממנו, כי אינו חפץ להתמודד עם עוד מסיבת יום הולדת משמימה בבית אבות. יותר מהכול, הוא רוצה לשתות איזו כוסית טובה. או שתיים.
מכאן מתפתחת עלילה סוריאליסטית פרועה הכוללת בין השאר פושעים מגושמים, פילה במשקל חמישה טונות, מרדפים משטרתיים, צירופי מקרים שלא ייתכנו וסיפור חיים אפי המתמשך לאורך המאה העשרים והאירועים העיקריים במהלכה אשר בהם, מסתבר, נטל גיבור הסיפור חלק מכריע.

גם לבדיחה מוצלחת צריך להיות סוף, ולמרות שמדובר בספר שכולו מעשייה שנונה, עשירה ודי מצחיקה שמסופרת, כראוי, בארשת רצינית למדי, בשלב כלשהו הרגשתי כמי שמאזין בעל כרחו למישהו במסיבה שמספר סיפור מצחיק כבר שעה וארבעים דקות. החיוך כבר קצת כואב על הפנים, מתוח ונוקשה, הנהון ההבנה כבר אוטומטי, והעיניים פוזלות ללא הרף לעבר שולחן הבופה שמתרוקן בינתיים.

אין לי ספק שבמקום לנסות לדגדג אותי בכוח בכל משפט כמעט ולהפנות את תשומת לבי (היא מופנית! קלטתי! הבנתי! מצחיק!) לאירוניה העבה כקרש בכל מקום, הייתי מעדיף אילו הסופר היה כותב במקום זאת את אותה עלילה בדיוק כמעט, רק כספר רציני יותר, כשהאירוניה מדוללת בו לרמתה הנורמלית, הראוייה לצריכה ללא חשש לסוכרת. יש בספר דמויות נהדרות (כמו האח הפחות מוצלח של אלברט איינשטיין שאינו, בלשון המעטה, העיפרון הכי מחודד בקלמר) וסיטואציות מופלאות (כמו השריפה המתגלגלת של הגולאג בוולאדיווסטוק), והגיבור הראשי, אלן קרלסון, בדומה לפורסט גאמפ בשעתו, הוא דמות נוגעת ללב מצד אחד, ועם זאת חסרת כל מודעות עצמית, כריזמטית מאוד ובעלת השפעה כבירה על סביבתה מצד שני. אילו היה משכיל מר יונסון להוריד מעט את מינון ה"מצחיק עד לדמעות" הוא היה מצליח לעשות משהו בעל ערך רב אף יותר - להצחיק, לרגש וגם לעורר מחשבה.

מילה אחרונה - האיור על כריכת הספר מצויין ומדוייק, אם כי אני תוהה אם הדינמיט והשלט מעל דמות הזקן הוספו בפוטושופ כדי להתאים אותו יותר לספר - ואם כן, אני לא בטוח שזו לא בדיוק אותה תוספת מיותרת שהופכת משהו שהחווייה ממנו היא לא מיידית לחלוטין להאכלה "מצחיקה עד לדמעות" בכפית.



****

לפני 14 שנים•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם

הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם

יונס יונסון

ספר נדיר ובלתי שגרתי, מלא בהומור מטורף ושנינות יוצאת דופן. הקריאה בו היא חוויה כיפית, קלילה ומהנה במיוחד, שבין צחוק לצחוק, מצליחה להעניק גם כמה תובנות מרעננות על החיים ועל המקריות שבהם.

לפני 4 שבועות•
★★★★★
•חוקר הספרים
הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם

הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם

יונס יונסון

זה תמיד סימן אזהרה כשספר מתאר את עצמו כמצחיק עד דמעות.
זה סיפורו של אלן קרלסון, שבורח יום אחד מבית האבות, בגיל מאה, ונקלע להרפתקה נוספת בחיים עטורי הרפתקאות.
נהניתי מאוד מהפתיחה של הספר, וגם הרעיון הראשוני. אני מבין למה השתמשו בשם הזה, הוא מושך את העין, או מעורר אותך לרצות לקרוא עוד. והספר באמת נחמד לקריאה, לפחות בהתחלה. אבל מהר מאוד ה'שטיק' הקבוע שבו קרלסון פוגש עוד דמות היסטורית ומשפיע על עוד מאורע חשוב הופך להיות קצת משעמם. לא כי הרעיון מופרך - זה חלק מההומור של הספר, ואפשר ליהנות מכך - אלא מפני שהוא מפסיק לחדש.

לא מספיק חיבבתי את אלן ואת שאר הדמויות. סיימתי את הספר, שכחתי את שמות הדמויות ואת פרטי העלילה. אני זוכר חלקים ממנה, בעיקר את הסיום ואת הפתיחה, אבל הוא פשוט היה עד כדי כך בינוני. אפשר להעביר איתו שבת אחת, אם אין ספר אחר בנמצא, אבל לא הייתי ממליץ לרכוש אותו במיוחד.

הוא גם לא מצחיק במיוחד. משעשע, כן, אבל אל תצפו כאן למדריך לטרמפיסט בגלקסיה. אין כאן פרוזה מבריקה או הומור שנון מאוד. רק כמה אפיזודות נחמדות שיגרמו לכם לחייך. אבל גם זה לא מעט, בעצם.

פסק דין? אפשר לדלג. ואם כבר קיבלתם אותו מתנה, אפשר גם לקרוא וליהנות.

לפני שנתיים•
★★★★★
•Altron
הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם

הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם

יונס יונסון

זקן בן מאה, פושע קטן, אישה ג'ינג'ית, בעל דוכן נקניקיות ופילה נוסעים באוטובוס צהוב.
נשמע כמו התחלה של בדיחה לא ממש מצחיקה, אבל החמישייה הזאת בתוספת עוד כמה טיפוסים בדרך, דווקא משעשעת למדי.
ההתחלה הייתה מייגעת קצת וכבר עלה חשש כבד בלבי שרצף ספרים גרועים שאני חווה לאחרונה לא יעצר. לשמחתי טעיתי.

זקן יוצא מחלון חדרו בבית אבות בדיוק ביום בו מלאו לו מאה שנים ומסתבך בהרפתקה גרוטסקית הכוללת גניבה, רצח, מנוסה וטיול ברחבי המחוזות הדרומיים של שבדיה בליווי אותם החברים שהזכרתי בפסקה הקודמת.
העמודים שבין לבין, בין הרפתקה להרפתקה, בין גנבה לרצח ועד הסוף הטוב, משובצים בקורות חייו של הזקן, כי הרי במאה שנים אפשר להספיק לא מעט.

הספר הזה בעיניי הוא סאטירה, מבט מגחך על מה שרק תרצו: על הזיקנה ועל ההנחה שבזקנתך אתה אמור לאכול דייסה וללכת לישון בשעה שש בערב, על המשטרה המושחטת, על שועי עולם והתנהגותם האבסורדית, על אפקט הפרפר ומה לא.

על הכריכה האחורית כתוב כי הספר מצחיק עד דמעות. פעם היחידה שצחקתי הייתה בפרקים האחרונים, אבל גיחכתי לא פעם ובזה גדולתו. משום מה הספר הזה הזכיר לי את "מלכוד 22". יוסריאן רק רצה לחיות וכולם מסביב הפריעו לו וגרמו לו להלחם, לירות ולהתנהג לפעמים כמטורף הכי שפוי בעולם. אנשים שונים ומשונים גרמו לאלאן קארלסון לפוצץ גשרים, לפתח פצצות לחצות הרים, כאשר כל רצונו היה להירגע על חוף הים עם אספקה שוטפת של אלכוהול.

בעיניי, הפרקים מעברו של אלאן היו פי כמה טובים יותר מההפתקאותיו בגיל המופלג.
אני מניחה שלא כולם יתחברו לאסיפת המאורעות הזו ויראו את הספר כגרוטסקי. עם זאת, עדיין כדאי לקרוא ולהתרשם לבד.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•נתי ק.
הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם

הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם

יונס יונסון

מזמן לא קראתי ספר כה שנון ומצחיק שריגש אותי כל כך.
אני לא זוכרת בתקופה האחרונה מישהו או משהו שהאדיר פני זקן בצורה כה יפה.בזמן שקראתי את הספר ובעלי "תפס" אותי צוחקת ושאל מה קורה אמרתי לו שאין סיכוי שדבר כזה קורא במציאות (לא לחלק ההסטורי כמובן).
ומזל שאפשר לקרוא ולדמיין ו...להכניס לחיים קצת הומור לא מוכר.
ואם בקצרה בכל זאת לספר אז: מדובר במאה שנה של חיים, מה הם מאה שנה אם לא ספר זכרונות אחד גדול של אדם שלא תכנן שום דבר
בחייו חוץ מלחפש ארוחה טובה, כוס יין משובח, וכמובן משהו שיזמין אותו.
הוא מצא ופגש בדרך חברים טובים כולל נשיאים רבים, הוא חצה יבשות, שרד מלחמות ולחם במלחמות אך לא האמין באף אחת מהן, ישב בכלא וברח ומידי פעם לקח חופשות כי אי אפשר בלעדיהן...
אין ספק שלאלן יש לפחות 9 נשמות אם לא יותר.
בגיל 100 אדם עשיר בכל כך הרבה חוויות וזכרונות שהוא אינו צריך יותר מכך...נפלא.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•חני
הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם

הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם

יונס יונסון

ספרים תוצרת שוודיה גורמים לי להבין שגברים שוודים הם קרים אלימים ואכזריים, שאופנוענים משתייכים כמעט תמיד לאירגוני פשע, שכמעט כל אזרח ללא דעה פוליטית ולא שפר מזלו ימצא בבית משוגעים או יעבור התעללות מינית כלשהי במהלך חייו, שבשוודיה הרוב הגדול הם גזענים שונאי זרים נשים ודעות פוליטיות שונות משלהם, שוטרים הם חסרי תועלת, הממסד וכל הקשור לעובדי ציבור- רקובים ואכזרים, אוכל ושתייה הוא עיקר חייהם ואני יכולה להמשיך אבל המסקנה ברורה- אני לא חושבת לבקר בשוודיה.
וגם התחלתי להבין מה המתנדבות חיפשו כאן כשבאו לפנות את החרא של הפרות קיבוצים- יש פחות מסריח ממה שהיה להן בבית...
תמיד חשבתי שיש לי קצת חוש הומור. סיפור מצחיק עד לדמעות? לא אותי. אולי הפייטונים וסת' מקפרליין שיבשו את דעתי?
סיפור מיוחד ועלילה מטריפה? קראתי הזויים יותר. הלו, מישהו שכח את דאגלס אדמס? אף אחד לא קרא את סיפור חייו האמיתי של פראנק זאפא?
6-10 הברקות ששוות חיוך, כל השאר היה "אההה".
אולי ציפיתי ליותר מידי בגלל ביקורות החיוביות ועכשיו אני מניחה שהמתלהבים פשוט לא ביקרו במסעדה שבסוף היקום, לא קראו על הגיאוגרפיה של סוף העולם כשבידם פלסטלינה ירוקה ולא שמעו שהבן של מל ברוקס גם כותב ספרים מצחיקים והזויים...
מה שבטוח הספר הביא בי מוטיבציה חיובית. אחרי השלב של I Don't Want to Live on This Planet Anymore...
חשבתי קצת יותר לעומק והחלטתי שאם זה מה שאנשים חושבים שמצחיק- אני חייבת לסיים לכתוב ספר כי ללא ספק אהיה מליונרית!
שיהיה ברור, הכסף הפרסום והבחורות לא ישבשו את דעתי המשובשת ממילא, המשימה לכתוב ספר שנון הזוי ומצחיק נשארה ובעינה עומדת.
ואם יהיה לי זמן גם אסיים אותו.
כרגע לפחות הורדתי כל תחרות מצד שוודיה. מצחיקים הם לא ;)
never again!

לפני 14 שנים•
★★★★★
•דובה
הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם

הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם

יונס יונסון

סגנון הכתיבה והגיבור הזכירו לי מאוד את הספר 'פרויקט רוזי' של גרהם סימסיון וכן את 'איש ושמו אובה' של פרדריק בקמן

מצאתי שהסגנון של הספר הזה מסורבל וניחן בכתיבה מקומית מידיי (שוודית במקור) עם פרטים לא קשורים. באיזשהו שלב ניסיתי להיות אדישה כדי להמשיך לקרוא אבל לא יכולתי להמשיך ובעמ' 68 התייאשתי ועזבתי את הספר

* פרט שולי ולא חשוב-מוזר ומשעשע ששמו של הסופר מופיע בין דפיו הראשונים של הספר כ יוליוס יונסון

** הספר הומלץ לי ע"י 2 יישויות שאני סומכת עליהן - שתיהן ציינו כי הספר הצחיק אותן מאוד וחשבתי שגם אני ארגיש כך, אבל התבדיתי, כמור.

*** בעיניי הספר לא מומלץ אם עדיין לא הבהרתי את עצמי. סליחה.

לפני שנתיים•שם עט
הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם

הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם

יונס יונסון

זהו סיפורו של אלן קרלסון, שמאס בחיים התפלים בבית האבות, שלא התאים לו להשתתף בחגיגת יום הולדתו המאה שאמורה להחגג ברוב הדר, עם פוליטיקאי וצוות טלויזיה, שנמאס לו מהאחות המפשפשת בחפציו ומחרימה שתייה חריפה, והחליט - בהחלטה של רגע, כמו כל החלטותיו - לצאת מהחלון ולחיות. אלן קרלסון אינו כועס ואינו מודאג. הוא מניח ש"זה מה יש, ועם זה נסתדר" ואינו מבין פוליטיקה כלל: מבחינתו כל הסכסוכים מקורם ב"אתה טיפש! לא, אתה טיפש! לא אתה!" ואת כולם ניתן לפתור אם שותים מספיק אלכוהול ונרגעים...

הספר מקסים ביותר. אחרי כמה וכמה ספרים סקנדינביים שקראתי לאחרונה, כבר האמנתי שיש להם חיים נפלאים אבל אין להם הומור. (מה שמסביר את החיים הנפלאים...) בא הספר הזה והופך לי את התאוריה.
הסיפור מתנהל בשתי מערכות מקבילות: הרפתקאותיו המופלאות של אלן ורעיו בהווה, וחייו בעבר בהם לקח חלק (פעיל כמובן, בהשתתפותו האישית...) בארועים היסטוריים רבי השפעה והכיר מקרוב - ולא התפעל - את האנשים המשפיעים במאה בה הוא חי.

הספר כתוב בהומור רב, נע בין אירוניה לציניות וגולש לעתים לסאטירה. מעניין ומצחיק. הוא הזכיר לי באווירתו את "אפשר גם בלי קביאר" של סימל. צחקתי ונהניתי ממנו מאד. כדאי לכם!

לפני 14 שנים•
★★★★★
•yaelhar
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם

הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם

מאת יונס יונסון

הביקורת של ג'וקר

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של ג'וקר
דירוג
4.0
לפני 14 שנים

“אחרי כל כך הרבה ביקורות שנכתבו פה על הספר הזה אוסיף קצת משלי - מאוד נהניתי, צחקתי לא מעט. בדיה חביבה”

110/182
ביקורות על הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם
הבאה
Nirbag
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני 11 שנים

“ספר חמוד ומשעשע. מזכיר קצת את פורסט גאמפ באיזה שהוא מובן. לפעמים נראה שקצת ארוך ומייגע. בסך הכל מ”