ראשית - כתוב היטב, מושך את הקורא ומקליל את האווירה באותה העת. מציג בבהירות את האופן שבו השמאל האמריקאי הגיב למראהו של פשיזם אמיתי - וזה לא בהכרח כפי שהנחנו.
ישנה טעות שחוזרת על עצמה שוב ושוב בספרים מסוג זה. בגלל שהספקטרום הפוליטי האמריקאי בנוי בצורה שונה מזו של מדינות מערב אירופה, נוצרת משוואה שגויה לפיה פשיזם = טוטליטריזם.

ישנם פרוגריסביים שהעריצו את מוסוליני והיטלר בתחילת דרכם כמנהיגים פוליטי

שאלתי את עצמי כיצד השמאל האמרקאי מאמץ גישה של אני אשמור עליך ואתן לך הכל בחינם רק אתה תהיה ילד טוב ואל תחשוב בכוחות עצמך, מצחיק שבתקופת רצח קנדי היה זה השמאל האמריקאי שהציב תאוריות קונספירציה על מי רצח בזמן שהימין התיישר עם הממסד (הקומוניסטים רצחו את קנדי) שאלתי את עצמי מסרטי תעודה על מלחמת העולם השנייה ועל העולם בין שני המלחמות כיצד השמאל והימין האמריקאי אהבו כלכך את מוסוליני, אך הם חשבו שהיטלר מ

''אין רועה ועדר אחד! כולם רוצים אותו דבר, כולם אותו דבר: מי שמרגיש שונה נכנס בהתנדבות לבית משוגעים!".
- פרידריך ניטשה.

סוף סוף ספר ששם את העובדות על השולחן: שורשי הפשיזם מצויים בשמאל, זה מסביר את העוינות של השיטה כלפי חירות הפרט, הקפיטליזם. הרבה מהשמאל של היום הוא בעצם פשיזם במסווה שמשתיק את כל מי שמראה ולו בקצת התנגדות לעמדות שלו, בשבילם פשיסט אומר פשוט כופר, וזאת היא תווית ואמצעי להשתקת פיות

משתף ביקורת שכתב אבי:

הספר נשוא הרשימה היה בשעתו בראש רשימת רבי-המכר של ספרים לא בדיוניים של הניו יורק טיימס.

את הספר רכשתי בטעות, בשל שפע כרטיסי המתנות שקבלתי לרכישת ספרים. אמנם, ידעתי שזהו ספר ימני המוחה על הכינוי "פשיסט". זהו כינוי המודבק לרבים – קללה מגית – שמקורו בתנועה הקומוניסטית בסוף שנות העשרים ותחילת השלושים (תקופת "החזית האדומה" בה הדביקו כינוי זה למפלגה הסוציאליסטית הגרמנית).