בדמי ימיה
"והנה נערה נשקפת בעד החלון ותבט בפני ותשחק לדברי. כמעט הייתי נבוך. ולבל תדע הנערה מה נבוך אנוכי אמרתי אליה השקיני נא מעט מים ותוציא לי כוס מים מבעד החלון"
אז מהי אהבה אמתית? ומה קושר שתי נשמות בקשר חברות עמוק, או סוג קשר אחר: של התאהבות עד כלות בנפש אחרת מבין כל מיליוני האנשים בעולם. לפעמים זה רוח האדם שמולנו, לפעמים זה רק הקול או הנפש הפיוטית שקוראת אלינו ממרחקים,כך או כך לא תמיד מבינים מדוע נתקלנו באדם אחד ולא באחר.
באהבות של עגנון אין שום דבר פשוט, הוא מפתל את הרומן, מפלרטט עם הקורא על אהבות בלתי אפשריות וזיווגים שאין האדם הממוצע יכול לשלוט בהם כי זה לא מתפקידו של האדם כי אם תפקידה של האלוהות. ובכך עגנון יוצר כח מיסטי, מטאפיזי, גורלי שמוציא את האנוש מהמשוואה. מראש הוא מייצר מצבים שאם האדם הלך בתלם הוא מרוויח זיוג ואם לאו "אבוד לו" כי עונשים רבים יבואו עליו, על משפחתו, שיכולים להימשך הלאה גם לדור הבנים. זה כמו המשפט "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהנה"(ירמיהו ל"א).
ואני מתרעמת לי בדיבור פנימי ומתכעסת עליו ושואלת (את עגנון שכבר איננו בחיים) "אבל עגנון אם אתה מדבר פה על אהבה, על שכינה בין שניים, למה להשבית שמחות". ועגנון צוחק ממקומו וחורץ, שהזיווגים זה מדע מדויק של מעלה, פלט מחשב של תכנית אלוהית, ולכל סיר יש מכסה ( דרך אגב זה מה שהתקליטן אמר לי ולבן זוגי בחתונה, שאנחנו סיר ומכסה, מה הוא יודע?").
הרי כל התזה של עגנון לקוחה מאיפה שהוא, זו לא מגיה שחורה שאיננו מכירים כיוון שעגנון מסתמך על הקבלה, והזוהר, ורש"י, והתלמוד, ושולחן ערוך ושיר השירים אז יש כבוד.
ואם כבר מדברים על זיווגים אז עוד בימי יון העתיקה אפלטון הזכיר את העובדה שבזוגית לכל חצי יש חצי משלים. ולדעתי אנחנו קיבלנו עלינו את המיתוסים הללו מאות של שנים ואימצנו אותם. כי מראש אנחנו טוענים על עצמנו שאנו חסרים. אם כך אנחנו מחשיבים עצמנו כבני אדם רק חצאים ולא שלמים. {ואולי צריך לחפש שלם שדומה לנו ולא את החצי המשלים לנו, רק הצעה שלי}.
בסיפור "בדמי ימיה" עגנון יוצר מתח שהקורא הממושמע מתעטף כולו בזחיחות דעת כיודע צפונות האהבה מהן, הוא כבר מתנבא ומנחש. אך הקורא המודרני מתבדה . האהבה של תרצה לעקביה היא לא חברית וגם אינה סתם אהבה רגילה. נפשה נקשרה בשלו למרות פער גילאים הלא ראלי ביניהם. זה כל העניין עם אהבה, היא עיוורת, טהורה, כל הסממנים הפנימיים מתעלים על כל דבר חיצוני.
הסיפור מתחיל כמו קינה מרגשת ופיוטית על אמא של הגיבורה ששמה לאה שאהבה עד כלות עד שהאהבה גמרה אותה ולא רצתה לחיות, היא החליטה מתי תסיים את חייה ותעלה לפגוש את בורא - עולם וכנראה תשב אתו "לשיחה צפופה". רק נאמר שבימים ההם לא ממרים את פי ההורים, הילדים ממושמעים ונתונים ללחץ חברתי ופחד מנידוי הקהילה. (מביאה לכם פה ציטוט מרהיב):
"בנטות היום לקחה את צרור כתביה ותכרוך עליהם את החוט שעל צווארה ועל המפתח ותישקם ותשלך אותם אל התנור. וארובת העשן סתומה. רק גחלת אחת היבהבה בתנור. הגחלת ליחכה את הנייר הדק, הכתבים בערו באש והבית מלא עשן{....}"" ואמי ישבה על יד התיבה ותשאף את עשן הכתבים עד הערב".
ההתמזגות עם מכתבי אהובה הם כמו להקריב את חייה על המזבח של האהבה. ואני שואלת מה קורה עם האמא, הרי בתה עדיין חיה וגם בעלה שחיה אתו בזוגיות עדיין בחיים. שניהם שבורים מצער על מותה אבל היא האמא לא יכלה יותר לחיות עם עצמה בשקר. וזה בדיוק הנקודה של הזיווגים, חייבים לקלוע בול. אבל היי, אם במקרה זה לא קרה והשתבשו דרכיכם, יש הרבה גלגולים לתקן (פרפר צהוב לא בשבילך אתה ריאלי מדי)
לא אלאה אתכם הסיפור הוא לא על האמא אלא על הבת תרצה והוא יפה ומיוחד ומלא סודות של הלב כי יש סיבה להתאהבות שלה באדם הספציפי הזה ולא אחר. ושמחתי להתחלק אתכם בעוד סיפור של עגנון.


















