מלכתחילה התכוונתי לכתוב סקירה על ספר מצויין אחר של ברטוב, "פצעי בגרות", שעוסק בחוויותיו כחייל בבריגדה היהודית באיטליה בסוף מלחמת העולם והמפגש הבלתי נשכח עם שארית הפליטה באירופה. והוא בהחלט מומלץ. אך כשסיימתי את "שש כנפיים לאחד" החלטתי להעדיף אותו.
אל שכונת בתים נטושים בדרומה של ירושלים, מוטלים פשוטו כמשמעו יהודים שהטלטלו ארצה מעשר גלויות מייד לאחר מלחמת השחרור. שברי חיים ומכאובים שהולכים ונחשפים על רקע המצוקה הכללית והמחסור שקשה לנו היום לדמיין. ברטוב מיטיב לשרטט דמויות שלמות ואת מערכות היחסים המורכבות ביניהן.
כל אחת מן הדמויות והמשפחות היא כמן פקעת חוטים נפרדת, סבוכה בתוך עצמה לבלי התר, שמהן לא יתכן להתחיל אפילו לרקום פיסת בד אחת כלשהי שתדמה לחזון הממלכתיות הציונית. אבל זה מה שיש וברירה אין. הספר מתחיל לאט יחסית ותופס תאוצה לקראת סופו והכל בעטייה של תינוקת אחת, שבזכותה מתברר שמהשברים קמה ונהייתה קהילה. לא קהילת מופת ולא גיבורים ואנשי שם, אך אנשים שעברו שבע תלאות והויטאליות שלהם בוראת אט אט חיים חדשים. דלים, מוגבלים, אבל חיים.
תוך כדי הסיפור עולה המתח בין הותיקים שהקימו זה עתה את המדינה והחדשים שהגיעו אליה כפליטים ולא כחלוצים. אך מי הם הותיקים? רובם המכריע גם הם לא יותר מעשרים שנה בארץ לכל היותר. גם הם בחלקם הגיעו כפליטים.
תיאור מצויין של ישראל בימיה הראשונים ממש, מבלי להתיפייף ולעגל פינות ומבלי לחפש "אשמים" כמנהג הזמן.
















![החטא ועונשו [מהדורת הקיבוץ המאוחד - 1981]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers14/140332.jpg)

