לא חסר תועלת – לעולם לא חסר תועלת! – אבל בהחלט מביך לחוות דעה חובבנית על יצירה אחת, בודדה, של יוצר גדול. תחשבו על אדם שבא אליכם ומספר לכם על ציור מדהים שראה באיזה מוזיאון בפריז, "מונה ליזה" שם הדיוקן, או משהו כזה. "לאן שלא תלך המבט שלה עוקב אחרייך", הוא מספר לכם בנאיביות מקסימה, "והחיוך שלה! בחיים לא ראיתי חיוך כזה! אם תהיה בפריז כדאי לך, אני ממליץ".
אז כדאי לכם לקרוא את וולבק, וכדאי לכם לקרוא את "סרטונין" שלו. ואולי למרות הכל זאת לא המלצה בלתי-נחוצה. אני בעצמי ניגשתי לספר פעמיים. בכלל לא ברור לי ולא זכור לי למה קניתי אותו, שהרי את "כניעה" שאומנם אהבתי מיד אחרי הקריאה הטבתי לשכוח ולגנות ככל שעבר הזמן. לכריכה היפהפייה כתמיד של בבל היה ללא ספק תפקיד ברכישת הספר, אבל כשניגשתי אליו והתחלתי לקרוא אותו אפילו היא לא מנעה ממני להניח אותו בצד על המדף לתקופת צינון עד הודעה חדשה.
עכשיו, כשניגשתי אליו שוב בתקווה לסיים אותו עד שיגיע השליח עם וולבק החדש, מצאתי את אוזן החמור שסימנה את העמוד – 31 – בו נטשתי את הספר בפעם הראשונה והסכמתי עם עצמי-הקורא של לפני שנתיים. למעשה, שוב לא רציתי להמשיך. עד עמוד 31 וולבק הוא מיזוגן שהגזענות שלו ושנאת האדם שלו לא מונעים ממנו להיות חרמן. אבל הפעם המשכתי לעמוד 32, גם שם לא נכבשתי, ובכל זאת המשכתי הלאה. מתי נכבשתי? לא יודע. ואולי אני כן יודע: כשהופיעה האהבה. אז הבנתי מי המספר ועל מה הסיפור, אז הבנתי את מידת המורכבות, אז רציתי להפשיל שרוולים ולצלול אליה.
יש עלילה אבל אני לא בטוח מה היא. אני גם לא בטוח מה שם המספר, פלורן, נדמה לי. פלורנס? זה לא משנה, הוא שונא את השם של עצמו ולכן הוא ישמח לשמוע ששכחתי אותו. נקרא לו פלורן. גבר בן ארבעים ושש, בעליה הגאה של ג'יפ מסוג מרצדס קלאס 350G הלא סביבתי בעליל. אגרונום במקצועו שמאמין בחקלאות בת קיימא אבל מוצא את עצמו בעבודות שנעות בין מזיקות לחסרות תועלת. כשהספר נפתח הוא כלוא בזוגיות עם יוזו, בת זוגתו היפנית שהוא לא סובל. ההשפלה והמחנק שגורם לו הקשר, יחד עם חוסר היכולת לסלק את יוזו מחייו, מביא את פלורן למסע בריחה והתבודדות שיימשך עד העמוד האחרון.
למעשה – וזה לא היה אמור להפתיע אותי בהתחשב בשם הספר, "סרטונין" – זה ספר על דיכאון. או יותר נכון, זה ספר על הדיכאון המודרני (הפוסט-מודרני? הפוסט-פוסט-מודרני? אין לי מושג איך נקרא העידן בו אנחנו חיים, די לי לחיות אותו). דרך תיאורו המכמיר של דיכאונו של פלורן מנתח וולבק בלשון שנונה, בהירה, וכואבת את אותו תופעה שהפכה לאחת מהמגפות הפסיכיאטריות של זממנו ואולי החשובה שבהן. לדיכאון כמובן יש אלמנטים אישיים ואולי אפילו גנטיים (סיפור נישואיהם של הוריו של פלורן רומז לזה) אבל חשובים לא פחות הם הקשרים הזוגיים והחבריים וההקשרים הסוציאליים והתרבותיים שבתוכם חי האדם הנוטה אל הדיכאון.
פלורן מדבר על עצמו בלשונם של המספרים היודעי-כל אבל תודעתו היא תודעתו של אדם דיכאוני. הוא מייחס לחייו אופי טוטליטרי ואת הבחירות והמעשים שלו הוא מתאר במעין פאסיביות, כאילו המעשים שעשה נכפו עליו על ידי המנגנונים הפסיכולוגיים חסרי התקנה שלו. זאת גישה פסימית, רחוקה שנות אור מהשיח של הפסיכולוגיה החיובית של ימנו ומהגישה האמריקאית הנפוצה אל החיים. אם בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות אתה אמור להיות התסריטאי, הבמאי והמפיק של חייך בספרו של וולבק אתה השחקן שלוהק לשחק תפקיד שמעולם לא התכוון לבצע.
זאת גישה מרעננת – כל סירוב לחלום האמריקאי הוא מרענן – אבל היא לא תמיד עומדת בבוחן המציאות. אחד מהרגעים המכאיבים ביותר בספר הוא הרגע בו פלורן מפנה גב לישועתו ופונה אל האבדון כמי שכפאו שד. האמת היא – ואת זה יש לומר לכל מי שסובל מדיכאון וקורא את הסקירה – שעם תמיכה מקצועית (שפלורן מסרב לה) אפשר לצאת מזה, אפשר לפחות לנסות. אבל ככל שמתקדמת הקריאה נראה שהשקיעה של פלורן בדיכאונו היא לא רק אמצעי הכרחי כדי לבחון את הפתולוגיה אלא גם, גוועלד, סימבולית. הדבר ניכר בעיקר בסיפורם של החקלאים הצרפתיים ששקיעתם מתוארת באותו אופן פסימי ואדיש, כמי שגורלם נחרץ.
האדישות, למעשה, מתוארת על ידי וולבק כסימפטום העיקרי של הדיכאון בין אם מדובר בדיכאון פרטי או חברתי. כמה יפה – ומכאיב – לשמוע שאחת הסיבות לאותה אדישות היא העובדה שפעם היה טוב: פעם הייתה אהבה, פעם היה אושר, פעם הייתה רווחה כלכלית, פעם העתיד נראה מזהיר, והפעם הזה נחרב בגלל המעשים שלנו. אז בשביל מה להמשיך ולנסות לתקן? אין טעם, וסביר יותר להניח – כפי שקורה גם פה – שניסיונות התיקון האקטיבי יביאו איתם פורענויות מסוג חדש.
את הספר סיימתי בסיפוק רב שעונג ועצב בצידו. משום מה לא האמנתי לפסימיות של וולבק. משום מה גם המיזוגניה והגזענות שלו לא משכנעות אותי. לעומת זאת, בין אם הוא התכוון ובין אם לא, השתכנעתי שהוא אוהב אדם ומאמין בכוחו ליצור יופי בכוחות עצמו, להיות אדון לגורלו, או לפחות להיות שותף. נדמה שהעולם הולך לכיוון לא טוב וככל הנראה על מנת לא להתאבד סיממנו את עצמנו עם כל אותם נוגדי דיכאון המעכבים סלקטיבית ספיגה חוזרת של סרוטונין בסינפסות. אבל במקום להיות מאושרים הפכנו אדישים, והאדישות לא מונעת את הנפילה במדרון אלא רק מאטה אותה. דרושה פעולה, התעוררות.
יכול להיות שהספר הזה הוא קריאת השכמה? אולי. אצטרך לקרוא את ספריו הקודמים של וולבק (אני מצפה לזה מאוד) כדי להבין כמה מההתרשמויות שלי הן באמת מבוססות. אבל אני לא חושב שזה ישנה לי משהו. מי שכותב ככה, בהומור כזה, בחדות אבחנה שכזאת, הוא אדם מאמין. מאמין באדם, כמובן. כשאני קורא ספר כמו זה חווית הקריאה הופכת אצלי רוחנית. שעה אחרי שסיימתי את הספר צלצל הפעמון: ספרו החדש של וולבק, "להכחיד", סוף סוף חצה את הים והגיע אליי. כשפתחתי את החבילה כמעט יכולתי לשמוע את פתיחת הרקוויאם של מוצרט מהדהדת בסלון. משהו גדול קורה לי.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
