בגלל שאת הספר הזה אני רוצה שכולכםן תקראו ואחרי זה תעניקו אותו במתנה ליקיריכםן החלטתי לחרוג ממנהגי ולא לכלול ספוילרים בסקירה. מבחינתי הסקירה נגמרת פה ואולי באמת הייתי מסיים אותה פה אלמלא הייתי פטפטן, ומי שימשיך לקרוא יווכח במהרה שהוא יכל להפסיק בהתחלה ולא היה נמנע ממנו כלום. הבעיה שלי היא שאני מתקשה לדבר על ספרים – באופן כללי ועל הספר הזה בפרט – בלי להתייחס אל כל תנועות הסיפור, מההתחלה ועד הסוף. יש שיגידו שאני יסודי אבל כאמור, האמת היא שאני פטפטן, וככזה אני לא מסוגל לסתום את הפה גם כשאני מוכרח וכל אנרגיית הפטפוט חסרת המעצורים שלי מוצאת נתיבי שיחה אחרים להתברבר אל תוכם.
הספר "על עצמות המתים" נכתב על ידי אולגה טוקרצ'וק שתוך חמש עד עשר שנים כולם פה יכירו לא רק את שמה הפרטי אלא גם את שם המשפחה המזרח-אירופי שלה וזה לא בגלל שהיא כלת פרס נובל לשנת 2018 אלא בגלל ש – לפחות על סמך הספר הזה – עושה רושם שהיא כותבת ספרים קריאים באופן נהדר ובכל זאת מורכבים ועתירי שכבות. יותר מזה, היא כה חצופה ובטוחה בעצמה עד כדי כך שהיא לא מפחדת לכלול בספריה אג'נדות פרוגרסיביות באופן בוטה.
פה, האג'נדה המרכזית, היא ניצול בעלי החיים. למאכל, ללבוש, לתענוגות – למה לא. את האג'נדה לא צריך לחפש בנרות, היא עומדת בכל עמוד כמו קוץ דג שנתקע לנו במורד החך בשיאה של סעודה מפוארת. קראתי איזושהי ביקורת שטענה שזאת ספרות מגויסת ואני חושב שזאת האשמה מטופשת: ספרות מגויסת היא ספרות נהדרת. סיפורי חיים בורגניים שעלו על שרטון יש לנו כמעט כמו רומנים ארוטיים, ואולי יותר, אבל ספרים שיוקדת בהם אמירה דחופה כמעט ואין. אני רוצה שלסופרים שלי יהיה מה להגיד ולא מפריע לי אם הם צורחים את האמירה במקום להשחיל אותה, בנועם, בדיאלוגים מאופקים.
אבל אג'נדה לבדה לא עושה ספר טוב, כתמיד דרושים סיפור מעניין ומספר מקצועי וכאן יש לנו את כל השילוש הקדוש. ביישוב פולני קטן וחסר שם אישה בשם ינינה מוצאת זרוקה בביתו את גופתו של שכנה המנוול, שנחנק ככל הנראה מעצם של איילה שצד. ינינה, מורה לאנגלית חובבת אסטרולוגיה, היא מספרת משעשעת שנעה בהצלחה לאורך כל הספר על הגבול שבין ציניות לרצינות, ובין זעם ורחמים. כשעוד מיתות משונות מוסיפות לצוץ ביישוב הקטן וינינה מפתחת תיאוריה שהחיות עצמן קמו סוף-סוף נגד המתאכזרים להן קשה שלא להאמין לה – אבל יותר קל לקרוא לה תמהונית.
ינינה התימהונית. ביקורת אחרת (או אולי אותה אחת) שקראתי יצאה נגד ציורה של הגיבורה האנימליסטית כתמהונית. הרי ביקורת כה נוקבת ומוצדקת נגד ניצול בעלי החיים כביכול מאבדת מכוחה כשהיא מגיעה מגרונה של אישה בודדה, חובבת אסטרולוגיה ושירה אנגלית, שבטוחה שהחיות השכימו להרוג את הרעים. הכרתי את הביקורת הזאת עוד לפני שקראתי את הספר וקצת הסכמתי איתה אבל ככל שהתקדמתי בקריאה כך הבנתי יותר ויותר את הקשר שבין תמהונות ואנימליזם. והסיבה היא רותי.
רותי, שתבדל לחיים ארוכים, היא אלמנה בעשור השביעי לחייה. היא גרה ביישוב קטן בצפון, קרוב לגבול, ולא מחבבת מי יודע מה את השכנים שלה, האלימים ואטומים ברובם. היא טבעונית כבר הרבה שנים, אבל אפילו עוד לפני כן היא הייתה צמחונית. כשהיא הייתה קטנה היה לה עז בשם קוקי וכששחטו את קוקי העז היא סירבה לאכול ממנו. מאז לא ברור לה מה ההבדל בין חיות שעשועים לחיות מאכל. גם היום, כשהיא טבעונית ומצפונה שלם, היא מתקשה להביט במשאיות המובילות צאן אל בתי המטבחיים. האכזריות הזאת – כמו הרבה סוגי אכזריות אחרים, אגב, כולל זאת המתחוללת ברגעים אלו באוקראינה – מעוררת בה בעיקר זעם. כמו ינינה גם לרותי יש מעיל אדום בו היא מטיילת בטבע בחודשי החורף הקרים ומשאירה אוכל לציפורים, וכמו ינינה גם היא נחשבת תמהונית.
את רותי אני מכיר מאז ומתמיד ולכן דמותה של ינינה לא נראתה לי משונה כל-כך, אני הרי יודע מי זאת. אני מכיר גם דמויות דומות אחרות. אני מכיר טבעונים תמהוניים – גם אני הייתי כזה, אני עדיין לפעמים. וככל שאני חושב על זה הדבר דווקא נראה בעיני יותר ויותר הגיוני. הרי צריך מידה מסוימת של אי הליכה בתלם ושל רגישות ילדית כדי להיות ער לסבל שלמדנו מינקות להתעלם ממנו. צריך להיות אאוטסיידר כדי להצליח לבוז למנהגי ואורחות בני האדם. כשאתה לא משתייך לאף זרם ולאף קבוצה אתה חופשי, חופשי לחשוב מה שאתה רוצה, חופשי לא לתת אמון באף מוסד וחופשי להתנהג בתמהונות. הרי את אישורם של אחרים כבר הבנת מזמן שלעולם לא תשיג.
וזה היה בנקודת ההשקה הזאת בין עולמי לעולמו של הספר שבה הבנתי שיותר משזה ספר על בעלי חיים זה ספר על בני אדם. על הדוחה שבהם אבל גם על היפה שבהם. נהוג לחשוב שאנימליסטים וירוקים הם שונאי אדם אבל זה לא נכון, הם מאמינים מאוד בכוחם של בני אדם לשנות והאקטיביסטים שבהם גם פועלים בגופם כדי לקרב את ימות המשיח. בני אדם בהחלט עשויים להיות דוחים ונבזים, קטנוניים ואנוכיים, אבל הרבה מהם בוחרים דרכים אחרות. ובעצם, גם הנבזיים שביננו הרבה פעמים בכל זאת לא חסרים את אותה עליבות אנושית שבה מתהדרים התמהוניים אז מה ההבדל?
על משפחה וולגרית אחת בשם בארוביץ' אומרת ינינה בשיפוטיות המתנשאת והאופיינית שלה, "הם באמת היו האנשים מהבאר – כאלה שנפלו לתוכה לפני זמן רב, ועכשיו הם מארגנים להם את חייהם בקרקעית, בטוחים שהבאר היא העולם כולו". הקריאה הראשונה מצחיקה אבל במבט שני קשה שלא להבחין בחמלה וברחמים שבמשפט הזה. במבט שלישי המשפט מתרחב וכולל גם אותנו בתוכו, יהיו אשר יהיו עמדותינו. כשאני פוגש ספר כה קריא ומהנה שיש לו יכולת התרחבות שכזו אני לא יכול שלא להמליץ עליו לכל מי שאני יכול.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
