הספר מכיל ארבע נובלות יפות, רגישות, חלקן כאלו המסופרות ממרחק של שנים ובאות ממקום של פיוס והשלמה.


בנובלה הראשונה הושיעה את עמך שמה, מסופר על טיול שנתי של כיתה ה' בבית ספר ממלכתי דתי (כנראה). תוך כדי מסלול הטיול ותיאורו, גולש הסופר אל דמויות הילדים והמורים, ונותן לנו פתח הצצה אל עולמם , במרחב הפרטי שלהם, ובונה את המארג המשותף המחבר אותם זה לזה. הרגשתי שהלב נצבט לי ולא פעם אחת בסיפור הזה.

ב

בקול מיוחד רוקם הסופר ספר עלילה שנדמה שלא קורה בה הרבה, אך מתחת לפני השטח מבעבע קולו של גיבור הספר מיכאל גבר בתחילת שנות הארבעים לחייו. מיכאל הוא גיי והוא סובל מתסמונת טורט. לאחר סיפור אהבה קצר הוא חוזר לבית הוריו אל ואדים ונטשה שני כלבים אותם הוא אוהב מאוד.
מיכאל קשור מאוד לאמו ולאחיו הגדול שהיגר לאוסטרליה.
בספר אין תיאורי מין וטוב שכך. הסופר מוליך את גיבוריו בעדינות ומציב בפניהן דילמות לא פשו

ארוך ועלול להכיל ספוילרים (שכידוע הם משהו סובייקטיבי, לדעתי אין, אבל ראו הוזהרתם)

כשיצא ספר הביכורים של ג'ייסון דנינו הולט "צילום מסך" עומרי הרצוג, שתיאר אותו כספר "מהפנט ומזהם", אמר כי הספר תופס מקום על המדף הדליל של הספרות הרדיקלית בעברית. נזכרתי בהכתרה הזאת כי ספרו השלישי של <mark>איתן דרור-פריאר</mark>, הנורמטיבי לחלוטין, חונך מדף חדש בספרייה העברית: ספרות הסחים הגאה. בזמן שספרו של דנינו הולט הצטרף אל

ספר הביכורים היפה והעדין של <mark>איתן</mark> דרור שווה קריאה.

בספר שלוש נובלות שדומות זו לזו במבנה הבסיס שלהן: איש צעיר מספר על אבא ואמא, היום ובעבר, מדלג מתקופה לתקופה ופורש בפני הקורא את הרקע לבעיות היחסים בהווה.
שלוש וריאציות על נושא אחד.
השוני בין הנובלות מתבטא בהרכב משתנה של בני המשפחה (אחים, אחיות, בן יחיד), בזהות ההורה החולה (אבא, אמא, שניהם), ובטיב הגורם המקלקל של היחסים במשפחה (הלם קרב, בגידה, נ

הספר השני של <mark>דרור-פריאר</mark> דומה במידה רבה לקודמו, ועם זאת אפשר למצוא בו מידה מסוימת של התפתחות.

גם הספר הזה מורכב מנובלות. בקודם - שלוש, ובזה - ארבע.
בספר הקודם היו רמזי מסורתיות-דתיות ברקע של הדמויות, אך בספר הזה הדברים מפורשים יותר. ניכר כי לסופר יש היכרות ממשית עם אנשים דתיים. איני יודע אם זה בזכות רקע מהבית או שהוא בוגר החינוך הממ"ד (או גם וגם).

ולתוכן עצמו -
אהבתי את בחירת הנושאים בשלוש

גיליתי לראשונה את <mark>איתן</mark> דרור פריאר בספרו החדש "חופה שקטה", ואף כתבתי את דעתי על הספר המצויין הזה. סגנון כתיבתו המיוחד שבה את ליבי. ואכן קראתי את ארבעת ספריו. שניים מהם ("ומי גר במגדל", ו"האצבעות על הגבעה") מכילים נובלות, ושניים ("חופה שקטה", ו"לא תאהב") הם רומנים. כולם מהווים ספרות מצויינת, לא קלה, לעתים מאריכה ומפורטת, אך מיוחדת.
"לא תאהב" הוא ספר כואב ועצוב. קודמי בביקורתם כבר פרטו את עלילתו, וזו

חופה שקטה הוא יותר מכל מעשה חסד - הכתיבה רגישה, עדינה, מעוררת מחשבה, כדי להבין באמת את החלק השלישי של הספר, לתחושתי נדרשת היכרות עם ארון הספרים היהודי, יש בו רעיונות מאלף מקורות ואני משער שרק מעט קוראים יוכלו באמת להבין ולהיכנס לעומק, בסך הכל ספר יפה מאוד ויותר מהכל חשוב מאוד להיכרות עם ההיסטוריה של העם שלנו, עם החלקים שמנסים להסתיר מהציבור.
ודאי אחד הספרים החשובים שנכתבו בשפה העברית

גיליתי סופר, ואיש מעניין ביותר, עם עבר משפחתי מעניין באיכותו, ובעיקר, קראתי את ספרו האחרון, אשר שבה את ליבי, וברור לי שאקרא את שלושת ספריו האחרים.
הספר "חוּפּה שקטה" מספר על פרק אפל בתולדות העם היהודי - את סיפורן האמיתי של מאות (אם לא אלפי) נערות יהודיות ממזרח אירופה, שנלקחו ממשפחותיהן באמצעי רמיה שונים, והועברו לדרום אמריקה, בעיקר ברזיל וארגנטינה למטרת הפיכתן לזונות. סיפורים קורעי לב.
הסופר בחר

את הספר הזה שאלתי מלכתחילה כדי לסתום חור של 200 עמ' שיספיקו לי לשבת, זאת האמת.

הוא לא משך אותי במיוחד, שום דבר בו בעצם, במיוחד לא הנובלה הראשונה שבו (מתוך 3).
היא הייתה מהירה לי מדי, הכל התחיל ונטווה לכדי סיפור טוב, והופ! הסתיימה הנובלה. כמו לשתות רק רבע כוס של מים קרים, כשממש צמאים.
אבל משהו בכיוון של הסופר עם הרגש היבהב לי, וגמרתי אומר להמשיך, כי בכל זאת.

הנובלה השנייה סגרה כל פינה שהרא