גבריאלה אביגור-רותם (בת 76) סופרת וגם משוררת, כותבת בסגנון "זרם התודעה". כמו הסופרת צרויה שלו. ומי שאוהב- אוהב, ומי שלא- לא. ולאלו שאוהבים, החוויה דומה לשחייה בים של אותיות ומילים. לרגע אתה עסוק בחתירה, שחיית חזה, או פרפר, ברגע הבא אתה צף על המים, ובבא אחריו אתה כבר נוסק מעלה, ושוב צולל למעמקים. עטוף במילים, הברות, הגיגים, מילות קריאה, מילות שאלה, מילות שייכות, כינויי גוף, מילות שלילה, מילות תוכן, מילות תנאי, מילות תפקוד, וממרות. מילים של בית מרקחת/מילים גבוהות וסלנג, ומילים כדורבנות, שמנסות לתאר קשת של תחושות, בקיצור, שפע של לשון לוחכת מכל הבא ליד. זה אולי דומה לתוכנית ריאליטי כשאתה בתוך ולא ליד, לא כצופה אלא במרחק נגיעה. מתערבב עם כולם בכל שנייה, בכל רגע.
אז אולי זה צפוף, ואולי זה תובע יותר הפסקות, והקריאה לא בהכרח תהייה רצופה, בחלקים, אבל זה תענוג – ויש תמורה.
פרופסור גרשון שקד הכתיר אותה כיורשת של יעקב שבתאי בעקבות סיפרה "חמסין וציפורים משוגעות".
וברומן הזה, מפליאה אביגור להנגיש לנו תמונת יחסים/חברות בין 5 נשים לאורך עשרות שנים. נשים בעשור השמיני לחייהם. גולדה-גילדה –זו שמלווה אותנו בקולה, תלמה- הנמצאת על ערש דווי, דרורה המתה, וורדה ויפה.
הכתיבה איכותית, כנה ומשכנעת. זורמת, סוערת ובעיקר מעוררת מחשבה. "יש משהו מן האווירה הקרנבלית, שלעיתים אפילו עולה על גדותיה, ויפה שכך בחרה הסופרת לתאר את הזקנה", הזקנה הנשית בעיקר, ואת ההתמודדות עם מחלת הסרטן ועם ידיעה/הכחשת המוות הקרוב.
ועל הכול אביגור כותבת :
על הסודות והשקרים- קטנים וגדולים, על הסתרות, רמייה, ובגידה, על זיכרונות עבר התובעים את שלהם, ועל גילויים מפתיעים תוך כדי. על בדידות ונאמנות והתחשבנות. בקיצור על כל מרכיבי החיים/מרכיבי היחסים כולל על קלישאות שמתנפצות בזה אחר זה ממרומי הגיל המתקדם....
וזה לא ספר של נשים. גם הגברים לוקחים בו חלק נכבד לא פחות, אבל זה כן ספר למתבגרים שבנינו .
מומלץ בחום.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
