קשה לי להתחיל לכתוב על הספר זה בלי לדבר קודם על גבריאלה אביגור-רותם ועל הספרים הקודמים שלה.
גבריאלה אביגור רותם היא אחת הסופרות הישראליות האהובות עלי ביותר.
אמנם את "מלך זהב ודם" שלה לא צלחתי ואת "מוצרט לא היה יהודי" שלה קראתי לפני שנים ולא מספיק זוכרת, אבל את חוויית הקריאה של "חמסין וציפורים משוגעות" אני זוכרת היטב: זה היה הספר הראשון בסגנון זרם התודעה שקראתי, אי אז כסטודנטית, על הדשא של הר הצופים, במעבדת המחשבים בגבעת רם, באוטובוס בין הקמפוסים, בין שיעור לתרגיל.
בראשית שנות האלפיים, כשכולם התעלפו מהתרגשות מ"שואה שלנו" על מסריו הבנליים על תקן ספר דור שני אולטימטיבי, "חמסין" נהיה לספר הדור השני האולטימטיבי שלי.
אחריו הגיע "אדום עתיק". גם הוא, כמו "חמסין" - רומן ישראלי הולך בגדולות. אם "חמסין" טיפטף את השואה אל תוך ההווה הישראלי של זמנו, "אדום עתיק" מסך את העבר המעט רחוק יותר, סיפורן של העליות הראשונות, אל תוך ההווה הסיפורי (הקצת מאוחר יותר).
"כל סיפור הוא חתול פתאום", לעומת זאת, ספר נהדר גם הוא, צימצם את היריעה, זנח את הניסיון לספר סיפור גדול, קולקטיבי, כל-ישראלי, ובחר בסיפור פרטיקולרי יותר (וקצר יותר בעמודים).
"ארבע מדברות ואחת שותקת" ממשיך את אותו הקו, גם הוא קצר יותר ואישי יותר.
וכשאני אומרת אישי אני מתכוונת גם לכך שהגיבורות השונות של הספרים, הולכות ומתבגרות מספר לספר.
אם לויה של "חמסין" היתה בערך בת חמישים, אוריאנה של "כל סיפור הוא חתול פתאום" חצתה את השישים, גילדה/גולדה גיבורת "ארבע מדברות" כבר חצתה את השבעים. זאת, ככל הנראה, בהתאמה לגילה של המחברת ולמקום שבו היא נמצאת בחייה.
***
אחרי ההקדמה הזו, אני מנסה בכל זאת לעבור לספר עצמו, ועדיין מתקשה קצת לכתוב עליו.
במרכז העלילה עומדת גולדה המכונה גילדה. הספר מלווה את תהליך הפרידה שלה, ויותר מזה את תהליך ההשלמה עם עובדת הפרידה ההולכת ומתקרבת, מחברתה הטובה תלמה. השתיים היו בעבר חלק מלהקה של חמש בנות. בתחילת הסיפור - אחת מהן כבר איננה, אחת איבדה את בעלה ואחת הולכת ומאבדת את בעלה לטובת האלצהיימר, ורק לגילדה, כך סוברות חברותיה, יש מזל: בעלה עודו חי ולצדה, היא עצמה בריאה יחסית, היא בקשר טוב עם ילדיה ונכדיה המוצלחים החיים לא הרחק ממנה, בעוד שילדיהן של חברותיה התרחקו מהן, נפשית וגיאוגרפית.
גילדה עצמה לא מרגישה בת מזל כל כך, היא עוד זוכרת היטב את צלקות העבר, את הארוס שאיבדה במלחמת יום כיפור, את הבדידות בה נשאה את האבל הזה: מאחר וטרם נישאו היא לא הוכרה כאלמנת צה"ל ולא זכתה לאמפתיה ממשפחת הארוס או מאיזשהו גורם רשמי מטעם המדינה.
אבל היא, כנראה בכל זאת בת מזל. כי בגיל שבעים פלוס היא עדיין תמימה מספיק כדי להאמין שעוד אפשר לתקן, שתלמה עוד תבריא, שאפשר לסגור מעגלים, ליישר הדורים, שהסוף יגיע לפי הספר: כשכל הקצוות סגורים, סימני השאלה פתורים וכל הסודות חשופים.
זאת, כשכולם מסביבה מבינים שלא ככה זה עובד, שהמוות לא מתאם ביקור ביום הכי נוח ביומן, שיש קצוות שיוותרו פרומים, שהחיים לא מפרגנים לנו סופים סגורים, אלו קיימים בעיקר בספרים, כמו ספרי הבלש (הכושלים) שגילדה עצמה כתבה בעבר.
הזכרון הפגוע של תלמה מוחק את הלינאריות של סיבוך-שיא-התרה שגילדה עדיין מצפה לו. כשתלמה נפגעת ואומרת לגילדה לא לבוא לבקר אותה שוב, גילדה מתחבטת ומתלבטת איך לקבל את סליחתה, אבל תלמה כבר שכחה את עילת העלבון, שכחה שהיה בכלל עלבון. הסוף ההולך ומתקרב לובש צורה של גלים, מתקרבים ונסוגים, אבל גילדה אינה נרמזת וממשיכה בעקשנות לנסות לייצר סיום לינארי, סגור, הרמוני.
אז הסוף? הסוף יהיה כמובן מר או לפחות מריר, אבל הדרך אליו נהדרת, רוויית שירים ישראלים והווי ישראלי של פעם, שלושה חתולים העונים לשמות: למה, ככה ודווקא וכתיבה יפהפיה וממכרת.
***
וכמה מילים אחרונות על השם של הספר:
אחרי שמות מסקרנים כמו "מוצרט לא היה יהודי", מופרעים כמו "כל סיפור הוא חתול פתאום" ו"חמסין וציפורים משוגעות", קולעים כמו "אדום עתיק" ו"מלך זהב ודם" השם של הספר נראה מסורבל וחסר חן. אין לי מושג למה זה ככה. אולי פיספסתי איזה רפרנס רב משמעות? בריפרוף אקראי ראיתי שהשם האנגלי שמופיע בעמוד הראשון של הספר הוא "to paint a leaf" שם שמרפרר לסיפור ההוא של או הנרי, שנזכר גם בספר והוא שם הרבה יותר מוצלח בעיני.
