#
כשמצאתי אותו על הספסל, הבנתי שהגיע הזמן לקרוא אותו שנית. כשקראתי אותו לראשונה, מזמן, בהוצאה אחרת (עם כ- 100 עמודים פחות מהספר הזה, שכולם כנראה בגלל בחירות המתרגמת) הוא די עבר לי מעל הראש. המינגוויי אינו מהסופרים החביבים עלי, אם כי יש לו הרגעים שלו. לא אהבתי לקרוא על מלחמות. אני עדיין לא אוהבת. לא אוהבת תיאורים של מלחמות שוורים או ציד חיות בר, שהקסימו את המינגוויי, לא אוהבת את תפיסת הגבריות – ובמשתמע הנשיות – של המינגוויי. מצד שני אני אוהבת את סיגנון הכתיבה וגם את האיזון הטוב בין חלקי הסיפור.

הסיפור מתרחש בכמה ימים בחורף. רוברט ג'ורדן הוא צעיר אמריקאי, שהתנדב כאמריקאים ובני לאומים אחרים רבים לעזור לרפובליקה הספרדית, בעלת האוריינטציה הסוציאליסטית, במלחמת האזרחים שהקדימה בכמה שנים את מלחמת העולם השניה וניבאה אותה. רוברט ג'ורדן הוא המינגוויי בחלקו. המינגוויי יוצא החוצה כשהוא מתייחס לג'ורדן בגוף שני, או מאפשר לו דיונים פילוסופיים על מוות ומלחמה. ג'ורדן מסופח לחבורת איכרים ספרדים, שפועלת כחוליית גרילה בהרים, וחולמת על סדר חדש בעולם השמרני בו הם חיים. החבורה מתנהלת כמו שמתנהלות חבורות בנסיבות דומות: אנשים מנסים לשפר מעמד, מקבלים הנהגה חדשה, מדיחים הנהגה ישנה, בונים חלומות לעתיד, מדמיינים מציאות רצוייה, בעתיד. כל זה מתרחש במערה אפופת עשן וריחות מזון מתבשל, רחוק ממקום יישוב, בהר.

המינגוויי, שסיקר כעיתונאי את מלחמת האזרחים בספרד, שליבו היה עם נאמני הרפובליקה הסוציאליסטים, מתאר בספר הזה את שני הצדדים כמרושעים בנצחונם. הטכניקה הסיפורית של המינגוויי כוללת מעט תיאורים, הרבה דיאלוגים ולא מעט זרם התודעה. יש שם גם סיפור אהבה. בניגוד לסופרים אחרים, המינגוויי יודע לכתוב אהבה ולשתף את הקורא בחווייה. מובן שהאהבה שמתאר המינגוויי היא ניגזרת של תפיסת עולמו. נשים הן ליווי נעים וסקסי לגברים. אבל כשצריך לפעול – עליהן להיעלם ולהשתתק ולתת לגבר לעשות מה שהגבר צריך לעשות.

ספר כתוב היטב, לטעמי ארוך מדי לסיפור שהוא מספר. ועכשיו הספוילר: הרפובליקה הפסידה. הפשיזם ניצח.

פתאום קם אדם, בטוח שהוא העם, ומחליט לשלוט על העם הזה. בתחילה הוא אוסף סביבו את החברים שלו ומשכנע אותם במשנה שלו. אחר כך הוא ממשיך ללקט את כל מי שלא מוצא את מקומו בחברה העכשווית, מתחיל להטיף את משנתו ומלמד שכל מי שמתנגד לתורתו ראוי להעלם מהעולם הזה, ורכושו זמין לכל מי שרוצה בכך. אנשים חכמים, ואולי גם טובים, לא מתערבים כי בסך הכל מדובר בחבורת שוליים, עד שלחבורה מצטרפים עוד ועוד אנשים שנפגעו מעניין כזה או אחר ושסביר להניח שהם בטוחים שמישהו גזל הם משהו, ופתאום מאוחר מדי. וכשמאוחר מדי מתחילה מלחמה.
יש די הרבה מקומות בעולם שמלחמות כאלה קיימות בהם גם היום, למרות שלא ממש מדברים עליהן. כי הרי מה שקורה בישראל מעניין יותר ממלחמת אזרחים בלוב או סוריה או איי פפואה. וברור שאם שלטון העריצים כבר התקבע באיזשהו מקום, אין טעם להתייחס לנושא. וכך אנחנו מקבלים עולם שבו גם שבדיה ודנמרק נכנסות לסוג של מלחמה, שבה דנמרק צריכה לשמור על עצמה.
ועכשיו, על ארנסט המינגוויי, שמתרכז ב- 5 ימים במלחמת האזרחים בספרד, בתוספת של תיאורים על אירועים שהיו וגם תקוות לעתיד.
קצין חבלה אמריקאי מגיע לעזור לצבא הרפובליקני בספרד. הצבא הרפובליקני מורכב בעיקר מאיכרים שנלחמים בהרים כמו אנשי גרילה. הוא מצטרף לאחת הקבוצות שסמוכה לגשר שעליו לפוצץ. בקבוצה טיפוסים שונים של אנשים שרק כורח המלחמה חיבר אותם בייחד, ובקבוצה גם מריה, שבה הוא מתאהב ברגע שהוא רואה אותה, וגם היא מתאהבת בו, כך פתאום.
היה לי קצת קשה עם הספר הזה, כי הסוף הרי ידוע. פרנקו עם הפשיסטים שלו נצחו, בעיקר בגלל עזרתם האדיבה של הגרמנים והאיטלקים ששלחו המון נשק, בזמן שרוסיה עזרה לרפובליקנים, אבל כמעט כל העולם החופשי התעלם ממה שקורה בספרד, כי רוסיה הרי הייתה קומוניסטית.
גם השלווה הפסטורלית שבה מתאר המינגווי את הקרבות המתרחשים הפריעה לי. אבל אולי זה באמת היה ככה במלחמה הזאת, כשאנשים קיבלו את גורלם, מפני שהעיקר זו המטרה.
ואולי זה גם לא היה הזמן המתאים בשבילי לקרוא ספר כזה. להוסיף מלחמה על מלחמה. כי התעייפתי לגמרי.

הכל מותר באהבה ומלחמה, אומר הפתגם האנגלי הנושן. האמנם?..

אז מלחמה – יש לנו. זו מלחמת האזרחים בספרד. ביולי 1936 פרץ מרד פשיסטי שאיים לחנוק את הרפובליקה הסוציאליסטית השברירית. אידיאליסטים מכל העולם התגייסו למען הצלתה במה שהם ראו כמאבק האולטימטיבי בין טוב לרע, במחשבה שאם ידם תהיה על העליונה בספרד – אחווה וצדק ינצחו בכל העולם. רוברט ג'ורדן, מרצה אמריקאי צעיר היה בין אותם רומנטיקנים, שהצטרפו לבריגדות הבינלאומיות להילחם עבור החלכאים והנדכאים בעולם כולו וכנגד הפשיזם הפרנקיסטי. המערב הדמוקרטי עמד מנגד, אויבי הרפובליקה בסיועם של גרמניה הנאצית ואיטליה כבשו מחוזות שלמים ואיימו על מדריד וברצלונה. ג'ורדן, "אינגלס" בפי המקומיים, המתמחה בחבלה –מקבל פקודה לפוצץ גשר, הנמצא בידי הפשיסטים עם תחילת מתקפת הנגד של הרפובליקה. עליו לעשות זאת תוך חציית קוים אל עורף האויב וחבירה לכוחות גרילה ידידותיים. האם יצליח במשימתו ובאיזה מחיר?

ואהבה? גם היא כאן. בין הפרטיזנים אוהדי הרפובליקה, שג'ורדן פוגש בהרים, נמצאת ניצולת טבח פשיסטי מריה. הוריה נרצחו, היא עברה התעללות והשפלה בדרכים שאנחנו יכולים לדמיין בידי הקלגסים הפשיסטיים. כשהם עומדים בפני הלא נודע, ניצת משהו עוצמתי בין שני צעירים אלה, ששניהם קורבנות המלחמה הזו, כל אחד בדרכו. זה מעבר למשיכה פיזית פשוטה או הרפתקה סוערת, אלא תחושה עמוקה של קשר שנועד להיות. אז מותר ששק שינה יהפוך להם למיטת אוהבים, אך האם רק אחד מהם יכול לשאת בתוכו את המהות של שניהם?

המינגווי בעצמו היה בין אותם אידיאליסטים שעשו ככל יכולתם על מנת לעזור לרפובליקה. הוא תרם לה סכומים גדולים מממונו הפרטי, הגיע פיזית להילחם בנקודות הכי חמות ונסוג בין האחרונים כשכבר לא הייתה תקווה. הוא היה איש מעשה, ששנא מלחמה, אך האמין במטרה. הוא תיאר בזכרונותיו את אותה התקופה כשהם נלחמו ועדיין האמינו שהרפובליקה יכולה לנצח, כמאושרת ביותר בחייו.

כמובן, שדמותו של רוברט ג'ורדן נולדה על בסיס מה שהמינגווי ראה במו עיניו בספרד. הוא מייצג את כל אותם הזרים שחשו אחריות אישית על גורל האנושות כולה, עזבו הכל ובאו לתופת הספרדית. המציאות הריאליסטית של חיים עם אנשי הגרילה במדינה שסועה מועברת בצורה חיה בספר. אלו חיים שיש בהם אחווה גסה, המהולה בחשש כי אי אפשר באמת לסמוך על אף אחד כמו שזה תמיד קורה במלחמות אזרחים. גם האכזריות, השפלות והציניות לא היו נחלתם הבלעדית של "הרעים". בספר ישנם תיאורים רבים של רציחות בדם קר והוצאות להורג, המבוצעים דווקא על ידי הצד הרפובליקני. הספר מיוחד גם בכך, שהוא מביא את התמונה המלאה, של ההתנגדות הרפובליקנית, הנתמכת בעיקר על ידי קצינים סובייטים, את הפערים בין המילים הגבוהות להתנהלות האמיתית. את הפילוג העמוק במחנה האנטי – פשיסטי והאנשים לעתים נעדרי כישורים שהיו בין מנהיגיו. את האמונה התמימה שניתן ליצור עולם מושלם בדרכים אלימות. כשהמינגווי כתב את הספר ב-1940, זה כבר אחרי שהוא ידע שהפשיסטים ניצחו. לכן הרגשתי את הדטרמיניזם בכתיבה ואני חושב שהרומן הוא גם שיר הלל לאותם מתנדבים צעירים זרים וחבריהם הפרטיזנים הספרדים. יש בו אמירה שהם לא נלחמו ומתו לשווא. אחד הגיבורים הבולטים של הספר הוא העם הספרדי עצמו על אכזריותו, עקשנותו ונדיבותו. ובמיוחד הנשים הגיבורות והחופשיות שלו .

הספר זכה לניקוד גבוה לא כי הוא נקרא בקלות. הקריאה בו דומה לשיט בים, שהוא לעתים סוער ולעתים שקט, מחוסר גלים ולא ברור מה הכיוון של ההפלגה בכלל. אך הגיבורים שלו נכנסים ללב לנצח. יש בו גם מרכיב פילוסופי ואקזיסטנציאליסטי מובהק, הוא מכיל כמות עצומה של משפטים ראויים לציטוט. מה שקצת פחות אהבתי בתרגום זה שהביטויים בספרדית נכתבו באותיות עבריות ומיד אחריהם מופיע תרגומם. אני יודע שהמינגווי עצמו לא כתב כך ועדיף היה בעיניי לכתוב את הביטויים במקור ולהסביר אותם בתחתית העמוד למשל, לדעתי זה היה טבעי יותר.

את הספר הזה יש לקרוא עד סופו על מנת לחוש אותו לעומק. כי רק אז אפשר להבין באמת לשם מה היה כל זה. הספינה הזו לא מגיעה בסוף לחוף מבטחים, אבל זו חתיכת הפלגה שווה גם אם מטלטלת...

ארנסט המינגווי זה מסוג הסופרים שאתה תמיד שומע עליהם , מרגיש שאתה מכיר ואז מגלה בגיל 47 שמעולם לא קראת אותם ואתה בעצם לא יודע איך "הקול" שלהם נשמע.
יש לי עוד כאלו ברשימה : צוויג , וונגוט, שלום עליכם ,אורסולה לה גווין לדוגמא . אתמול ראיתי סרט על א. א. מילן והבנתי שאף פעם לא קראתי את פו למרות שאנחנו חברים דיי טובים.
הטריגר לקרוא את המניגווי ובפרט את למי צלצלו הפעמונים היה דן סימונס.
באחד מספרי האימה שלו מתאר סימונס את ההתאבדות של המינגווי בפרוטרוט ומציג אותה כנקמה באישתו ש"אפשרה" לו להתאבד. זה היה תיאור שזכרתי למשך הרבה זמן והוא חוזר עליו בספר The crock factory שבו הוא מתאר את שנותיו של המינגווי בקובה בזמן מלחמת העולם השניה. הספר מתחיל כאשר ההפקה של הסרט למי צלצלו הפעמונים מתחילה . המינגווי מתערב בהפקה כדי שמי שתשחק את מריה תהיה אינגריד ברגמן אותה לה הוא קורא בחיבה בתי .
זה לא מהספרים הטובים של סימונס אבל הוא מפוצץ ברפרנסים וטריוויה של אותה תקופה – גרי קופר , ברגמן ומרלן דיטריך נותנים הופעות אורח וגם חוליות של מרגלים נאצים שניסו להגיע לארהב. סימונס תמיד עושה מחקר טוב על הדמויות שהוא משלב בספריו ודמותו של המינגווי היתה מאוד חיה ותוססת וכמובן דיברה הרבה על למי יצלצלו הפעמונים כך שמשם הדרך לספר היתה קצרה.

הדבר הראשון שמכה בך בספר היא הכתיבה הגסה. לא גסה בתוכן אלא בסגנון הכתיבה. מדברים הרבה כיום על כתיבה נשית , אני משער שאם צריך הגדרה מילונית לכתיבה "גברית" זה יהיה ארנסט המינגווי ( לפחות לפי הספר הזה ). הדיאלוגים יבשים וחוזרים על עצמם ומאוד בסיסיים בסגנון אני טרזן את ג'יין. גם תיאור המחשבות בראש הגיבורים הוא ברמת חשיבה כמעט של ילדים ומאוד בסיסי , כך שכמעט עד למחציתו הייתה מחשבה לנטוש אותו.
לזכותו יאמר שהספר מאוד קולח ונקרא יחסית מהיר - הרבה מזה בזכות הדיאלוגים- ולמרות מה שכתבתי לעיל המינגווי מצליח להעביר את התחושה של המקום והזמן וגם אם הרומן מתפרש רק על ארבעה ימים ומתפתח בו רומן מהסוג שרואים בסרטים הישנים הוא מרגיש אמיתי.

הספר מתפרש על 4 ימים במאי 1937 בהרים שבשליטת הפאשיסטים בזמן מלחמת האזרחים . רוברט גורדן , מרצה אמריקאי שהצטרף לכוחות הרפובליקנים מגיע לקבוצת גרילה של הרפובלקנים במטרה לפוצץ גשר ומשנה את האיזון בקבוצה הקטנה.
שתי הדמויות הראשיות רוברט גורדן ומריה הן דיי פלאקטיות מבחינה ספרותית . הדמות שגונבת את ההצגה היא פילאר. פילאר היא "האישה של " ראש הקבוצה. היא חדורת אמונה במטרה ,היא מתוארת כאישה גסה בעולם של גברים וחרת טקט לחלוטין. היא חוטפת עלבונות ויודעת להחזיר ובעצם שולטת בקבוצה ודווקא דרכה מוציא המינגווי את הקטעים של הרוך והחמלה ודרכה הוא מראה את האכזריות של המלחמה לא משנה באיזה צד אתה.

יש קטע בספר בו היא מתארת הוצאה להורג של פאשיסטים בכפר מגוריה שנכבש על ידי קבוצת הגרילה בשיא הלחימה , למרות שהסיפור מסופר מהצד של הרפובליקנים וגם לשם נוטה האהדה ,הסיפור שהיא מתארת הופך את הבטן ותופס אותה. זה כתוב בצורה כל כך טובה ו"נקיה" שהוא מנצנץ מעל הכתיבה הגסה של הספר - יש כמה קטעים כאלו בספר ובסופו של דבר הם אלו שגרמו לכך שכשסיימתי לא יכולתי להפסיק לחשוב על הספר ולמרות שהייתי בטוח שאתן לו 3 – בניקוד הוא מקבל 4 כוכבים.

גם מלחמת האזרחים הספרדית היא דבר שאני מכיר ושמעתי עליו אבל בעצם לא ידעתי עליו הרבה. קראתי את גרניקה על ההפצצה של העיר כניסוי כלים של הגרמנים ואת ארצלי של מורנטה שמתאר בחלקו את החלק של הפאשיסטים האיטלקיים בטבח שנעשה בדרות ספרד אבל אני חושב שזה הספר הראשון שאני קורא שנותן תמונה יחסית מלאה למה שקרה . למרות שהוא מתרחש על 4 ימים הוא מתפרש על התקופה שבאה לפני ואני רוצה לקרוא עוד ספרים על הנושא.
בקולנוע ראיתי את המבוך של פאן (המעולה אבל מחינת המלחמה מצומצם) ואת while at war בפסטיבל חיפה שנה שעברה שהראה את עליית פרנקו ובשתיקת האקדמיה ( גם סרט טוב מאוד ) ואני מתכוון לראות גם את למי צלצלו הפעמונים .

זה לא ספר שהייתי ממליץ עליו , אני עדיין לא מבין איך הוא התהפך עלי ובסוף אהבתי אותו – אבל אני שמח שקראתי אותו ואני אנסה עוד ספרים של המינגוי.

תראו אני אף פעם לא הייתי בתוך הקטע הזה של המלחמה. דוקא מתי שהלכתי לצבא באתי בטוב אבל הם החליטו לשים אותי באפסנאות בבסיס שאני לא רוצה להגיד את השם שלו שאני לא יודע אם זה סודי אבל בואו נגיד שלפני שהיו שולחים טילים מהכיוון של עזה לא היה שם שום סיבה להתחבא.

על כל מקרה גם אף פעם לא יצא לי לדבר ככה מלב אל לב כמו שאומרים עם אחד שהיה במצבים שראה את החברים שלו הולכים או שהיה צריך להרוג חיילים של מישהו אחר ושאמיתי פחד על החיים שלו. לא יצא. המזל שבשביל זה יש לי את המינגווי. איתו אני יכול לשבת ככה על כוס ערק והוא מדבר איתי מהלב שלו שזה לב של גבר שהיה במלחמה ועשה שם דברים וראה את המוות מכל הזוויות שאפשר להסתכל עליו בלי שהשתין במכנסיים.

אני אף פעם לא ידעתי איך זה יעבור עלי הפחד הזה. אני יכולתי לדמיין אבל עד שעשה לי טלפון הדוקטור ההוא שעשיתי אצלו את הביופסיה ואמר לי שמה שיש אצלי זה סרטן אף פעם לא יכולתי לדעת איך זה יהיה. ואני יגיד לכם משהו הדבר הכי חזק שגיליתי עד היום זה שאני ממשיך לחיות. אפילו שברגע ששמעתי את זה בדיוק הייתי ביציאה החדשה שעשו אותה בלי שוליים כי ככה עובדים אצלנו בלי מחשבה איפה שאתה יוצא מרחוב המרכבה לכיוון של רמלה והכי היה בא לי לעצור אבל כמו שאמרתי אין איפה לעמוד שמה. ואפילו שזה היה ככה ובאותו רגע רציתי לעצור אחרי זה רק כל הזמן רציתי להמשיך. גם עכשיו אני רוצה להמשיך וכאילו אין בראש שלי כל הזמן את הדבר הזה של הסרטן. רק לפעמים הוא מתיישב אצלי ואני כל רגע מסלק אותו עד שמצליח. בגלל זה לקחתי לקרוא עוד פעם את הספר הזה כי לפי איך שמסופר גם במלחמה זה ככה. אתה מוציא מהמחשבות שלך את כל מה שלא מתאים לך שיהיה בהם עכשיו.

זה ספר שקראתי אותו כבר כמה פעמים. זה ספר שאפילו שהוא מספר רק על ארבע ימים בהרים זה על ההיסטוריה של המלחמת אזרחים בספרד אז לפי השכל בגלל שעובר הזמן מאז שזה קרה אני צריך לחשוב שזה כאילו נהיה יותר רחוק ממני אבל בגלל מה שהולך פה בישראל אני מרגיש הפוך. אני בדמיון שלי יכול לראות איך קורה פה כמו מה שקרה שם ושאתה יכול לראות משהו בדמיון שלך זה אומר לפי דעתי שמה שראית בחיים שלך זה לא רחוק מהדמיון יעני שהשנאה שאני רואה בין האנשים על הדברים שקשורים בפוליטיקה ושיש כאלה שבכלל יכולים להסתכל על אנשים מהבניין שלהם שנוסעים איתם באותה מעלית כאילו זה האויבים שלהם והבוגדים שלהם כל זה כבר יש פה. אני חושב גם לא חסר מי שידליק את כל החבית ויפוצץ אותה אם זה יסתדר לו טוב בחיים. זה מה שנראה לי ואמן הלואי שאני טועה.

מלחמות יש כמו זבל. באיזה עמוד שלא תפתח בדפי ההיסטוריה תהיה מלחמה. באיזו מדינה שלא תצביע עליה היה איזה עסק מלוכלך והאדמה קיבלה את דם המתים התורנים. אפילו עכשיו, בלייב, אני יכול לספור ברוב אי-בקיאותי לפחות חמש מלחמות שמתנהלות במקביל. ובהמשך לקו הזה: גם אידיולוגיות יש כמו זבל. אין סוף רעיונות ששווה למות בשבילם. והלאה מכאן, עדיין על אותו קו מחשבה: חיילים יפי תואר, ידוע מלחמה יותר או פחות; אנשים שבורים שהמלחמות ייאשו; פליטים, מגורשים, עקורים; אירועים, זוועות, מראות מזעזעים: הכל כמו זבל שהתפזר על פני כל ההיסטוריה והמרחב. ואני בסך הכל רוצה לומר שלא קניתי את הספר הזה כשיצא ב2006 בגלל שהיה חשוב לי לדעת על מלחמת האזרחים הספרדית (היו עוד אחרות, וגם עכשיו מתנהלת אחת ואולי אפילו שתיים-שלוש) אלא בגלל שבאמת באמת רציתי לדעת למי צלצלו הפעמונים.

רק בבית גיליתי שהמינגווי, איש-ראסמי שכזה, עונה על השאלה עוד לפני שהסיפור מתחיל כשהוא מגיש קטע שכתב ג'ון דאן וממנו נקלח שם הספר:

"אין לך אדם שהוא אי העומד בפני עצמו; כל אדם הוא קטע מן היבשת, חלק מן השלם; אם ייסחף ולו, גם רגב אדמה אחד בגלי הים, תהיה אירופה חסרה משהו, כאילו נסחף צוק סלע, כאילו נסחף ביתם של מיודעיך או מעונך שלך; מותו של כל אדם מחסיר ממני משהו, כי אני הנני בשר מבשרה של האנושות; לכן לעולם אל תשאל למי מצלצל הפעמון; לך הוא מצלצל."

מה שמגיע אחר כך זה תיאור יבש מאוד של גבר אחד ועוד גבר אחר הצופים בגשר מבין עצי אורן. איבדתי עניין ונתתי לספר להתקרר שמונה שנים, וטוב שכך: גם אם הייתי מצליח לשרוד את הפרק הראשון, היבש-יבש להחריד, לא הייתי מצליח לראות את הספר כפי שמגיע לו, ויותר מזה – אולי גם הייתי מתאכזב מכך שספר שהתחיל בציטוט על האנושות כולה מתרכז לכל אורכו במערה אחת בהר אחד למשך ארבעה ימים תמימים.

רוברט ג'ורדן הוא אמריקאי צעיר ויפה תואר שהתגייס אל הבריגדות הבינלאומיות וסופח ליחידת גרילה בהרי ספרד. המשימה שלו היא לפוצץ את הגשר. ה"יחידה" היא חבורה קטנטנה של ספרדים שעד לא מזמן היו אזרחים רגילים, ובכל תקופת שהותם מאחורי קווי האויב הם ביצעו רק מבצע קטן וחסר חשיבות. כאמור, הספר מתרכז ברובו במערה בה הם פועלים ובסביבתה, מהיום שרוברט ג'ורדן מגיע ועד פיצוץ הגשר. וקצת אחר כך. ועדיין, איכשהו, זה על הרבה יותר מזה.

אני מנסה להגדיר מה זה אותו "הרבה יותר" ולא מצליח. אני חושב (מחשבה לא מאוד מחוכמת, שהרי רובה של הספרות היא כזאת) שאותו "הרבה יותר" משתנה מאדם לאדם ואני יכול לנסות להגדיר רק את ה"הרבה יותר" שלי: כל המלחמות כולן. כי למרות שלראשונה קראתי על מלחמת האזרחים הספרדית והייתה פה מידה רבה של היכרות ראשונה – למרות זה עדיין הייתה לי פה תחושה (שוב, לא מאוד מחוכמת, שהרי אפשר להגיד את זה על כל רומן מלחמה אחר, כמעט, ואולי גם על כל רומן התבגרות/משפחה/מתח/וכו' אחר) שאת מה שקורה ונאמר פה אני יכול להלביש על כל שאר המלחמות שהיו ויהיו.

ועכשיו אני שואל את עצמי, האם אני באמת מאמין שאתקל שוב בסיפור עם כזו תנופה וכאלה דמויות והתשובה היא לא. וכראיה לכך: זו לא הפעם הראשונה שאני נתקל בסיפור אהבה גדול מהחיים המתחיל תוך שלושים עמודים ועשרה עמודים אחר כך כבר מקבל מימדים שייקספירים – אבל זו הפעם הראשונה שאני לא אומר "נו באמת". והסיבה היחידה להשהיית הציניות שלי, הסיבה היחדה שאני יכול לחשוב עליה, היא ללא ספק המינגווי:

"זה לא חשוב. אתה לא יכול לעשות את הדברים האלה עד אין סוף. אבל איש לא הבטיח לך שתחיה לנצח. אולי חייתי את כל חיי בשלושת הימים האלה, חשב. אם זה כך, הייתי רוצה שהלילה האחרון יעבור עלינו אחרת. אבל לילות אחרונים הם אף פעם לא מוצלחים. דברים אחרונים אינם מוצלחים".

או,

"אבל לא היית שם כשזה קרה, אף פעם. הפרטיזנים ביצעו את מלאכת ההרס שלהם והסתלקו. האיכרים נשארו במקום וספגו את העונש. תמיד ידעתי מה קורה בצד השני, הרהר. מה שעוללנו להם בהתחלה. תמיד ידעתי ותמיד שנאתי את זה ותמיד שמעתי אנשים מדברים על זה ללא בושה, לבושתם ולחרפתם, מתגאים בזה, מתפארים בזה, מגנים על זה, מסבירים ומכחישים את זה. אבל האישה הארורה הזאת עשתה שאני אראה את זה כאילו הייתי שם".

עשרת העמודים האחרונים הם מהטובים שיצא לי לקרוא בזמן האחרון, והם סוגרים היטב ספר שהוא על הרבה יותר מארבעה ימים במערה, ספר שמבאר היטב את כוונתו של ג'ון דאן ובאותה נשימה שם סימן שאלה תקיף בקצה כותרתו. אבל מעל הכל הוא בעיקר גורם לך להגיד די. כלומר: די, מלחמות, די עם זה כבר... ואתה אומר את זה ולא מרגיש נאיבי או מתייפייף, אלא פשוט... איך נאמר... עייף.

מומלץ.

בשנה שעברה חוויתי "התקף המינגווי".
קראתי שוב 4 ספרים שלו ברצף.
וחוויתי שוב את מה שחווה כל מי שמזריק מהמנות האלה:
הצפה של העצב המרוכז בכל מה שהוא כתב
ממשות התיאורים המדהימים של העט הקולחת שלו.
טביעה בנבכי העלילה שהוא רוקם
ובעיקר, לפחות אצלי, ההזדהות עם הגיבורים
שלו, שתמיד תמיד פוסעים אל עבר התהום הפיזית או המנטלית
הממתינה בסבלנות בקצה העלילה, בדיוק כמו שהיא המתינה להמינגווי עצמו, באותו בוקר עם רובה הציד ביד.
הספר הזה מזקק את כל המרכיבים של המינגווי. כמי שלחם במלחמות רבות, הוא מצליח להעביר כאן לכל דכפין, את מפת נפשו של האדם במלחמה.
והאדם אצל המינגווי תמיד מפסיד במלחמה, גם אם הוא שייך לצד המנצח.
ספר מצוין.
ועצוב.

בחיפושי אחרי ספרים שאליהם אני רוצה לחזור כאילו הם חלק מפסקול חיי. "למי צלצלו הפעמונים" הוא בהחלט אחד הספרים הבולטים ביותר, בעצם כל ספר של המינגווי בעיני הוא כמו לחזור הביתה. למי צלצלו הפעמונים מעביר את העוצמתיות, הערצה והתשוקה של המינגווי כחוויה אישית. הקורא נוכח בחוויה מהפנטת ופרטנית של עולם נוצר ועולם נשבר. בלי רחמים וללא פילטרים.
הספר הוא ספר על אהבה, אהבה עזה שיש בספרים. אהבה של חיים ומוות. ואחרי קריאת הספר יהיה קשה לערער על כך שארנסט המינגווי הוא הכותב הכי עז ומלא תשוקה שקיים. כתיבתו היא החיים מול המוות, ןהמוות בעיני המינגווי היא האמת, התהום, המסירות וההקרבה.
המינגווי כותב את הכתיבה הבהירה ביותר ומהווה זרז לכתיבה בהירה ללא פילטרים של דור שלם שהגיע אחריו
הספר מספר על אהבה, לא אהבה הקלאסית שעושה לנו כיווצים של התרגשות אבל זאת אהבה של עוצמות לא נגמרות
מאלה שהקורא עומד מנגד ואומר וואו. זה באמת קיים

למי צלצלו הפעמונים היא המינגוויי המופתי, ההמינגוויי האמיתי.
ספר שעושה כבוד לעוצמה,
ספר שמעבר למילים שמתפרשות לאורך העמודים הקורא חש את היכולת הווירטואוזית של האישיות שכותבת, אומרת ומעורבת.
ספר שדורש הפגות והתמדה. שבעים שנה אחרי ועדיין הוא
.האיש שכותב על המוות ועל האהבה על המלחמה
הכי טוב שיש.

יש לי חלום, הייתי רוצה לשבת ולשוחח ולהבין כיצד יצר את הספר. רקימת העלילה והדמויות חידה בעיני. אני רק חושבת על שלוש השנים אשר בהם יצר את הסיפור, לא נתפס. אני חושבת על עצמי, אם ייקח לי לקרוא ספר במשך שלוש שנים, בטוח הייתי שוכחת על מה מדובר.
סופר בחסד עליון, יכולתי להתחבר ולהרגיש כמעט כל דמות ראשית. אהבתי מאוד את חוש ההומור השנון שלו. רבע ספר ראשון לא הפסקתי לצחוק.
לדוגמא: שאלו את פילאר, מדוע היא נשארת עם פבלו אם נמאס לה ממנו. היא מתארת את פבלו כמו יין בנאד. כשמשחררים את הפקק היין בורח.
דוגמא נוספת, פילאר ממתינה לפיצוץ הגשר. ושואלת "מה קורה עם האנגלס , למה לוקח לו הרבה זמן. הוא מפוצץ את הגשר או בונה את הגשר?"
אני לא חסידה של ספרי מלחמות, אך כשאני נתקלת בספר העוסק במלחמת האזרחים בספרד, כשאין לי מושג ולו קלוש לגביה. מיד התחלתי לבצע עבודת מחקר כדי להבין מי הכוחות ובמה מדובר.
ארנסט מתאר את המלחמה בין כוחות הרפובליקה לבין הפאשיסטים. כאשר גיבוריו נמנים עם אלה התומכים ברפובליקה. רוברט ג'ורדן הוא מהברגידות הבינלאומיות אשר נשלח לפוצץ את אחד הגשרים.
הוא חובר לקבוצת ספרדים התומכת ברפובליקה, ושם מתוודעים לכל אחת מהדמויות, בתיאוריו היפים של הסופר. אנסלמן הזקן שאוהב לצוד חיות , פילאר בעלת הגוף המלא , והאמיתית. מריה יפת הגוף והנפש. פבלו הלוחם החכם. אהבתי את עומק הדמויות אצלו, והדמויות הן ממש לא שחור ולבן אלא בעלות גוונים נוספים. אהבתי את חכמת החיים אשר הוסיפה נדבך נוסף לסיפור.
בקריאת הסיפור אתה נסחף לתוך העלילה, הסופר מתאר סצינות אשר גורמות ללב להתכווץ. הוא אינו בוחל בתיאורי האכזריות במלחמה, בשני הצדדים.
הספר בעל מקצב משלו, קיימים קטעים הנקראים בשקיקה, לעומתם אחרים נקראים בקצב איטי יותר.
נהניתי מאוד מקריאת הספר, מומלץ בחום.
הערה: מלחמת האזרחים בספרד התרחשה בין השנים 1936-1939, כאשר הסופר נשלח לשם ארבע פעמים ככתב צבאי לסקר את המלחמה.