"תתארו לכם עולם יפה
פחות סטרייטי ממה שהוא ככה
ואנחנו שם הולכים עם שמש בכיסים
ומעל גגות, הכוכבים
והזמן עובר בלי פחד
ואני הולך לפגוש אותו בגן העדן"
***
תתארו לכם עולם יפה, פחות סטרייטי ממה שהוא ככה - זהו בדיוק העולם בו מתרחשות עלילותיהם של שלושה סיפורים שכתבה האניה ינגיהארה, מחברת הספר השנוי במחלוקת כאן באתר, "חיים קטנים".
ארצות הברית מחולקת לחלקים. המערב, כלומר קליפורניה - פחות מתקדם, נשאר מאחור, מסוכן לאנשים החופשיים. המזרח, כלומר ניו יורק והחוף המזרחי - מקום מושלם לאנשים החופשיים, כל אדם רשאי לאהוב את מי שהוא רק רוצה, לגבר שיש לו בן זוג אז הוא ייקרא "בעלו", ולאישה שיש לה בת זוג היא תיקרא "אישתה". גם הגזענות כלפי שחורים, או כפי שהם נקראים כאן בספר, כושים, היא מודחקת.
כל זה משמש הקדמה לסיפור הראשון. הסיפורים שלאחריו מתרחשים בעולם שהולך ומשתנה ועובר תהפוכות.
הסיפור הראשון, "וושינגטון סקוור", מתרחש במאה ה-19, בשנת 1893. דיוויד, בחור צעיר המשתייך למשפחה אמידה ומפוארת, אשר חי עם סבו האהוב באחוזה, מקבל הצעת אירוסים, בתיווכו של סבו, מבחור בשם צ'רלס, בחור אמיד גם הוא ממשפחה של אנשי עסקים, אך מבוגר ממנו בשנים רבות. דיוויד תופס בו אדם אדיב וטוב לב, אך לא מרגיש כלפיו אהבה. במקביל, הוא מכיר מורה למוסיקה, בחור צעיר וחסר אמצעים, שכובש את ליבו. בין השניים מתנהל רומן סוער ומלא רגש, כשבמקביל דיוויד נפגש גם עם צ'רלס, חושש לפגוע בו ולומר לו את האמת, וחושש גם מתגובת סבו, מכך שיאכזב אותו.
הסיפור הוא סיפור המאה ה-19 קלאסי (טוב, חוץ מהחלק שמדובר בשני גברים...), מבחינת כל העניין עם הכסף והמעמד החברתי שעומד במרכז החשיבות בעיני החברה באותם זמנים, בשילוב עם סיפור אהבה דרמטי כפי שהיה נהוג במחזות שכתבו פעם, סיפור "משולש אהבה" שהולך ומסתבך ומקבל כמה טוויסטים בהמשך.
האניה ינגיהארה כותבת בצורה פשוט נפלאה, מלאה ברגש ובתיאורים נוגעים ללב. דמויותיה לובשות נשמה של אנשים בשר ודם. ריחמתי על דיוויד, על המצב הפגיע והמתסכל בו הוא נמצא, ריחמתי גם על צ'רלס שאוהב את דיוויד בכנות גמורה אך דיוויד לא מחזיר לו באותה הצורה. התרגשתי מסבא שלו, שרק רוצה בטובתו של נכדו האהוב. סיפור שלגמרי כובש את הלב. בנוסף, אהבתי לקרוא על עולם קצת אחר ומוזר שבו נישואים בין בני זוג מאותו המין הן לא דבר של מה בכך, במיוחד במאה ה-19 בו הסיפור מתרחש, שבמציאות כפי שכולנו יודעים הדבר הזה היה טאבו ענקי באותם זמנים. אפילו היום, במאה ה-21, אנשים כל הזמן אומרים "תתקדמו, אנחנו כבר במאה ה-21" - משפט שמוכיח שיש עוד לאן להתקדם... 5 כוכבים
הסיפור השני, "ליפו-וואו-נאהלה", מתרחש 100 שנים לאחר מאורעות הסיפור הראשון, בשנת 1993. דמויותיו הראשיות של הסיפור הן בעלות אותו השם בדיוק כמו של הדמויות המאכלסות את הסיפור שקדם לו, כלומר צאצאים של אותן דמויות, צאצאים הנושאים את שמם.
הסיפור מחולק לשני חלקים: החלק הראשון עוסק בדיוויד שנישא לבחור המבוגר ממנו בשנים רבות בשם צ'רלס (מזכיר לכם משהו?). דיוויד מרגיש שהוא גם בתפקיד הילד במערכת היחסים הזו, מי שפחות מתאמץ והכל עושים בשבילו. אל חייהם של בני הזוג מגיע בחור נוסף בשם פיטר, אשר חי בצלה של מחלה ורוצה לבצע המתת חסד. דיוויד וצ'רלס חייהם בציליהם של מחלות, ובראשן האיידס (שכלל לא מוזכרת בשמה אלא רק בשם "המחלה", כנ"ל גם באופן משני יותר בסיפור הראשון) אשר גורמת לרבים להתבייש בה ולהסתירה. דיוויד חי בנוסף גם בצלו של אביו, שהרגיש תמיד דחוי ולא יוצלח וניסה להיאחז בבנו דיוויד בתור האור שבקצה המנהרה. החלק השני של הסיפור הוא בעצם מכתב שאבא של דיוויד כותב לבנו, מתאר בו את רגשותיו כלפי בנו וכלפי העולם בכלל, בין היתר גם על הזהות ההוואית שלו ועל אמו וחברו מבית הספר אדוארד.
הסיפור השני הרבה פחות מוצלח מהראשון, וזה בלשון המעטה. הכתיבה היפה והירטואוזית המאפיינת בייחודיות רבה את ינגיהארה, נוכחת במלוא עוזה גם בסיפור זה, אך העלילה עצמה יבשה, פרווה כזו, ודי חסרת פואנטה. הדמויות חביבות, אבל הרגשות שלי כלפיהם היו מרוחקים בהרבה מרגשות הקרבה וההזדהות או חוסר ההזדהות החזקים כלפי הדמויות מהסיפור הראשון. את החלק השני היה אפשר לטעמי לקצר בהרבה והוא די מיותר, החלק הראשון חביב ונחמד. פשוט סיפור שהוא לא הרבה מלבד כתיבה יפה. חלק ראשון - 3.5 כוכבים, חלק שני - 2 כוכבים
הסיפור השלישי, "אזור שמונה", מתרחש בשנת 2093. הוא מתאר עולם עתידני, אבל כזה שלא שונה מהמציאות שאותה הכרנו בשיא הקורונה, עם כל הסגרים והבידודים והמסיכות וחליפות המגן והכפפות (ויש גם קסדות). העתיד הוא אפוקליפטי, והעיר מחולקת למחוזות, דבר שקצת מזכיר את העולם של משחקי הרעב, טעות שעושים הרבה סופרים כשהם מנסים לתאר עולם עתידני - הרי ההווה שלנו הוא בעצם העתיד של העבר, והוא לא כזה אפוקליפטי, נכון? אז למה שהעתיד בהכרח כך ייראה? נו טוב, לא חשוב). יש הרבה ווירוסים (ומחלות נוספות, ביניהן גם האיידס) באוויר, וקיימת סכנת הידבקות. בתוך כל זה, יש אישה בשם צ'רלי הנשואה לגבר ששמו אדוארד אבל נקרא בסיפור אשר נכתב מנקודת מבטה, בשם "בעלי". בעלה של צ'רלי יוצא בערב של יום חמישי למקום כלשהו, ויום אחד מחליטה צ'רלי לעקוב אחריו ולראות לאן הוא הולך. היא מגלה שהוא נפגש עם גברים מסויימים באיזה בניין. ההומוסקסואליות פחות מקובלת וחוקית מאשר בעבר, בין היתר מהסיבה שקיימת הפחתה בששיעורי הילודה בשל המוות מהמחלות ואנשים שנהפכו לעקרים בעקבות התפרצות המחלות, או שנהפכו לעקרים מסיבות אחרות. במקביל לכך, היא מכירה בחור בשם דיוויד ומתחברת איתו. צ'רלי היא עקרה, אבל נראה שיש לה איזו בעיה רגשית בנוסף, על פי סגנון כתיבתה. במקביל, הספר חוזר כארבעים שנה אחורה, ומגולל קטעים של כתיבת מכתבים, שסבא שלה המדען כותב לאהובו וכותב שם על הקושי בגידול בנו המתבגר והמרדן, אביה של צ'רלי, ובהמשך, כשצ'רלי נכדתו מגיחה לאוויר העולם, גם על יחסיו עם נכדתו הצעירה והטיפול בה, כשברקע העולם שמשתנה ונהיה אפוקליפטי.
הקטעים של צ'רלי ובעלה היו טובים מאוד. דמותה של צ'רלי נגעה לליבי, כמו כן גם התשוקה שלה להיות נאהבת, דבר שלא מתממש במלוא מובן המילה. הרגשתי שהיא כמו יצור עדין ומסכן בלב מדינה מתפוררת ואפוקליפטית. הקטעים של המכתב לרוב היו נמרחים, כמו קטעי המכתבים בחלק השני בסיפור שקדם לו, ללא ספק אפשר היה לקצר (אם כי בחלקים מסויימים, בעיקר בחלק שהסב כותב במכתב על נכדתו, מובא קצת רקע בסיסי לחלקו העיקרי של הסיפור אשר מתרחש כ-40 שנים לאחר מכן). בסך הכל מדובר בסיפור שעדיין לא לגמרי מתקרב לרמה של הסיפור הראשון אבל לטעמי הרבה יותר מעניין וקולח ויותר עם בשר מאשר הסיפור השני. חלק ראשון - 4.5 כוכבים, חלק שני - 2.5 כוכבים
לסיכום: התלבטתי וחככתי בדעתי איך אדרג אותו, אך בסוף בחרתי להעניק לו 4 כוכבים בעיקר בזכות הסיפור הראשון המקסים, אך גם בשל כתיבתה המיוחדת והאינטיליגנטית של ינגיהארה והחסד הרב ששמור לי לספרה הקודם "חיים קטנים". בנוסף, בספר יש גם אווירה כללית מעניינת שאהבתי, של עולם אחר ומסקרן, דומה לעולמנו בכך שאין בו דרקונים ויצורים פנטסטיים אך גם שונה מעולמנו כי הוא פשוט אחר ממה שאנו מכירים, עולם הבא לידי ביטוי דרך כתיבתה העמוקה והצבעונית של ינגיהארה. עם זאת, מדובר עדיין בספר שקצת איכזב אותי, במיוחד לאור ציפיותיי הגבוהות מהסופרת וגם מהסיפור הראשון שהיווה התחלה מבטיחה שהובילה לאחר מכן לירידה מסויימת ברמה.
מומלץ לקריאה, על אף שמדובר בספר לא פשוט ומורכב ואולי גם קצת כבד ומייאש ומסורבל לפרקים, אך יש לציין שלפרקים גם קולח מאוד. יש לספר הזה נוכחות ועומק ואווירה, ואני מרגיש כאילו השלם גדול מסך חלקיו, סך חלקיו מרכיבים משהו טוב יותר מאשר כל אחד מהחלקים בנפרד. אפשר לומר שאם ינגיהארה הייתה מוותרת על מלא מלל מיותר בחלקים מסוימים שלו, ובכך מביאה לקיצור הספר בלפחות 100 עמודים אם לא יותר, כנראה שגם היה מקבל ממני 5 כוכבים (ברצוני להבהיר: בדבריי אין כל ניסיון להעביר מסרים שמנופוביים ועידוד אנשים לתרבות הרזון והדיאטות)


















