איך בוראים עולם?

את הביקורת הזאת אתחיל, בצורה לא שגרתית, בנוסחה:
"[[in fiction f, φ]]ʷ = T iff some world w’ in which f is told as known fact and [[φ]]ʷ′ is True differs less from our actual world w than all worlds in which f is told as known fact and [[φ]]ʷ′ is False" (Lewis, 1978).

זוהי נוסחה שנתקלתי בה במסגרת לימודיי באוניברסיטה בקורס מדהים בשם "שפה בספרות ובמשפטים". טבע אותה הפילוסוף דיויד לואיס שחי במאה ה-20. משמעותה היא שבספרות בדיונית (fiction) טענה מסוימת נחשבת לאמת אם עולם שבו העלילה מסופרת כעובדה ידועה והטענה אמיתית רחוק פחות מן העולם האמיתי שלנו מאשר עולם שבו העלילה מסופרת כעובדה ידועה והטענה שקרית. הסתבכתם? גם אני. אז אפשט את זה למשפט אחד שיהיה כמה שיותר מובן: בספרות, משהו נכון אם הוא הכי קרוב למציאות שלנו, אלא אם הסופר אמר לנו אחרת.

העולם אשר טולקין יצר ב-"שר הטבעות" הוא רחוק מאוד מן העולם שלנו, או לכל הפחות העולם שלי. הוא מלא ביצורים קסומים: אלפים, גמדים, אורקים, הוביטים... עם זאת שום דבר מהמתרחש בו לא לוגי - יש היגיון פנימי לעולם הזה, נראה כי כל דבר שנכתב לא נכתב סתם, אלא הוא חלק מבניית העולם המוקפדת של הסופר. בזמן קריאת הספר לא נראה לא הגיוני לקוראים כי קיימים היצורים הקסומים בספר מפני שכול העולם שאותו טולקין בונה הוא קסום בעצם הגדרתו ויש לו חוקים משלו: שפות אותן טולקין המציא, היסטוריה של כול אחד מהעמים הכתובים בספר ואפילו מפות המתארות בדיוק כיצד נראית הארץ אותה טולקין המציא (הארץ התיכונה).

הספר "שר הטבעות: אחוות הטבעת" מספר את עלילתה של חבורה מעניינת למדי במסעה להשמיד טבעתו של סאורון (הוא שר האופל). את הטבעת הזו מצא בילבו בגינס שנים רבות לפני העלילה בספר במסעו המתואר בספר אחר -"ההוביט". חבורה זו מונה את פרודו, אחיינו של בילבו בגינס, הוא הוביט רגיל אשר דודו מינה אותו כמי שיינשא את הטבעת; סם, חברו הטוב והנאמן של פרודו, גם הוא הוביט; פיפין ומרי, שני הוביטים נוספים ודמויות משעשעות למדי; גנדלף, הקוסם רב העוצמה המשמש כמורה דרך לחבורה; ארגורון, אדם מוזר ומסתורי מאוד (שלא כול כך התחברתי לדמותו המעט מרובעת); גימלי הגמד המשעשע והמקסים; בורמיר, דמות אדם המציגה תכונות אנושיות ביותר כמו בצע, ספקנות ותחושת אשמה; ולוגלס, האלף בעל החץ וקשת.

הקריאה בספר מאוד שונה מהצפייה בסרט (המדהים גם הוא). בתור מי שגדלה על סרטי "שר הטבעות" (אם הייתם שואלים אותי בגיל 4 מה הדמות הקולנועית האהובה עליי הייתה אומרת גולום) החוויה הרגישה מאוד שונה. דמויות שמאוד אהבתי בעת הצפייה בסרט הפכו שטוחות בעייני בעת הקריאה בספר (למשל: דמותו של לגולס האלף שהערצתי כילדה, לא מעט משום יופיו של השחקן המגלם אותו אורלנדו בלום, הפכה משעממת בעיני בספר) ואילו דמויות שנראו לי משעממות בסרט הפכו מעניינות מאוד בעת הקריאה בספר (כמו בורמיר שבעת הצפייה בסרט אפילו לא זכרתי כמעט את דמותו).

טולקין ללא ספק הפליא לברוא עולם שקל מאוד להישאב לתוכו. הקסם שקיים בעולם הזה גורם לקורא מעט לשכוח מהמציאות לרגע, אפילו כשהמציאות שאנו חיים בה היא מציאות של מלחמה. אולי זה חלק מהקסם בספרות בדיונית משובחת – היכולת שלה לברוא עולם שלמרות היותו שונה עד מאוד מהעולם בו אנחנו חיים, הוא מצליח להרגיש הגיוני לקורא בזכות בניית העולם המוקפדת של הסופר.

ג'נט מקרדי אחראית על חלק ניכר מן הילדות שלי. כול יום שישי הייתי מגיעה אל בית סבי וסבתי בירושלים וצופה יחד עם אחותי הגדולה ובנות דודותיי בתוכנית "i carly" ששודרה בערוץ הילדים ניקולודיאון. ג'נט הייתה השחקנית אשר שיחקה את הדמות סאם - נערה צעירה וקשוחה (או מה שנקרא באנגלית "Badass") בעלת אהבה גדולה לאוכל ומסוגלות לאכול כמויות גדולות. סאם הייתה הדמות האהובה עליי בסדרה כילדה. משהו בדמותה הקשוחה והקומית קרץ לי מאוד, היה בה המון חן. ג'נט שחקנית מוכשרת שהצליחה כבר כנערה לשחק בטבעיות גם קטעים קומיים וגם קטעים מעט יותר דרמטיים. כשראיתי כי ג'נט הוציאה ספר ממואר על חייה הסתקרנתי מאוד. עניין אותי לדעת מה עבר בראשה של השחקנית ששיחקה את הדמות שאהבתי. מהר מאוד התברר לי כי הרבה.

כשצפיתי בסדרה כילדה ג'נט מקרדי נראתה לי הנערה הכי "נורמלית" שיכולה להיות (לפי מה שבאותה תקופה היה נראה לי נורמלי). היא נראתה כמו מישהי שהייתי יכולה לפגוש באקראי ברחוב מבלי להתרגש (אם לא הייתה שחקנית מפורסמת כנראה שגם הייתה כזו). לא היה נראה כי היא עוברת קשיים רבים בחייה, בטח שבטח לא קשיים שקשורים בנושא האכילה. כמו שכבר כתבתי הדמות שהיא משחקת מאוד אוהבת לאכול ואוכלת אפילו כמויות גדולות של אוכל (אולי באופן שיכול להתפרש כהפרעת כפייתית אבל כילדה בטח לא חשבתי על זה). ג'נט אומנם הייתה נערה בעלת מבנה גוף רזה אך לא עד לרמה שמובן כי היא סובלת מהפרעה כלשהי. למרבה הצער כול זה הוא רק למראית העין. ילדותה ונעוריה של ג'נט לא היו אפילו קרובים להיות נורמטיביים.

ג'נט גדלה עם אימא "מורכבת" (אני משתמשת במילה עדינה למדי לתיאורה, לפי מה שמתואר בספר היא הייתה הרבה יותר מאשר רק "מורכבת") ואבא שלא לקח חלק פעיל בגידולה כלל. אימה של ג'נט דחפה אותה לשחק כבר מהגיל הצעיר ביות של שש שנים. היא הכריחה אותה ללכת לעשרות אודישנים למרות שג'נט לא אהבה את תחום המשחק באופן מיוחד. היא גם התעלמה מכול הלחץ שהילדה שלה עברה כתוצאה מהניסיון לעבוד בתחום הזה כבר כילדה קטנה. היא התעלמה מהלחץ הנפשי שביתה חווה ובכלל התעלמה ממה שביתה מרגישה. כול אשר עמד לנגד עייניה הוא להפוך את ביתה לשחקנית מפורסמת. אימה של ג'נט גם שלטה על כול דבר אחר בחייה, מעריכת טיפולי יופי יסודיים ורחצה עד גיל 16 ועד לכמות הפעמים שביתה מתאמנת כול יום על האודישנים שלה. אולי הדבר הגרוע ביותר שהיא עשתה זה לפתח אצל ביתה הפרעת אכילה שהתחילה כבר שהייתה בת 11.

ג'נט אהבה מאוד את אימה. היא רק רצתה שהיא תשמח ותהיה מאושרת. לכן, היא עשתה את כול מה שאימה ביקשה, אפילו אם היא מאוד לא רצתה בכך. אימה גם התעללה בילדתה נפשית בכך שהיא הזכירה לה כול פעם מחדש כי היא עברה סרטן סופני ומצבה עדיין שברירי. ככה קורה שבגיל 11 כשג'נט מרגישה שאימה רוצה שתישאר ילדה היא שואלת אותה איך היא יכולה לעשות זאת. אימה שמאוד נלהבת מהרעיון של ביתה מציעה לה להגביל את הקלוריות שהיא אוכלת. ככה מתפתחת אצל ג'נט הפרעת אכילה.

לאורך הספר ג'נט מתמודדת עם הפרעת האכילה, גם כנערה צעירה וגם כבוגרת, ועם שלל דברים נוספים שחייה מביאים איתם, כגון: התמכרות לאלכוהול, מערכות יחסים בעייתיות ויחסיה עם אימה ואביה. התמודדותה היא מורכבת והספר מכיל בתוכו הרבה מאוד טריגרים (מזנקים) ולכן לא הייתי ממליצה לכול אחד לקרוא את הספר.

כמה דברים לסיום – האחד שכבר נגעתי בו מעט בתחילת הסקירה הוא העבודה כי לצופה מן הצד ג'נט נראית נורמלית לחלוטין. בעייני, החברה שלנו פעם אחר פעם נכשלת בלזהות הפרעות אכילה בפרט וקשיים והפרעות נפשיות ככלל אצל מתבגרים. אומנם לעיתים יש מקומות בספר שבהם אנשים מזהים את הקושי של ג'נט אך הם לא רבים. השני, בשנים האחרונות יצאו המון ממוארים, ביניהם: "משכילה", "דבר שמתחפש לאהבה" ורבים אחרים. נראה כי לאנשים רבים נמאס כבר מהז'אנר הזה. בכול זאת, הייתי ממליצה לקרוא את הממואר הזה ולו רק בגלל העובדה שג'נט לא מציגה את אימה באור רע בלבד אלא גם דואגת לכתוב על הדברים הטובים באימה. הספר מומלץ בחום.

הטוב, הרע, המכוער והמוזר:

מאז שהייתי ילדה פעוטה עד מאוד תמיד נמשכתי אל עבר הלא שגרתי- המוזר. בגיל שלוש דמויות הסרטים האהובות אליי היו גולום מ-"שר הטבעות" (יצור רכרוכי המחזיק בידו טבעת מכושפת אשר כולם תאווים לה) וג'רג'ר בינקס מ-"מלחמת הכוכבים" (יצור ורוד בעל אוזניים ארוכות החי עמוק במים אך גם יכול לצאת ליבשה. הוא יצור מוזר ודיבורו לא מובן). היה משהו במוזרות של הדמויות הללו שמשך אותי אליו. בגיל שלוש לא ידעתי להבין מה היה אותו הדבר אך היום יכולה אני לשער שזו הייתה תערובת של הרגשת הזדהות עם הדמויות (בילדותי ואף עדיין היום פעמים רבות אני מרגישה כמוזרה) ותחושה שהדמויות האלו הן מיוחדות ומעניינות.

דבר נוסף שמשך אותי מגיל צעיר היה כול שנחשב ל-"מכוער". בבית אימי היו מצויים שני ספרי עיון של הסופר הנפלא אומברטו אקו - "תולדות היופי" ו-"תולדות הכיעור". שניהם היו מצויים בשירותים (היה לנו בבית מנהג להשאיר כמה ספרים על מדף בשירותים שנוכל לעיין בהם בשעה שאנחנו עושים את צרכינו). עיינתי בשניהם רבות (גם מחוץ לבית השימוש =)) אך תמיד "תולדות הכיעור" היה החביב עליי מבין השניים. משהו במפלצות המצוירות בו, במרחצי הדמים המצוירים בו, ביצורים המכוערים שהיו בו מאוד עניין אותי. ככל שבגרתי התעניינתי יותר בלהבין מדוע דבר נחשב למכוער ומהו בעצם כיעור, האם יש דבר המכוער באופן אבייקטיבי?

בנוסף לכול אלה מגיל צעיר יש לי עניין מאוד גדול בכול הקשור לפשעים אך בפרט ברציחות. לא מתוך רצון לרצוח אף אחד (מי שמכיר אותי בחיי האמיתיים יודע שאיני מסוגלת לפגוע בזבוב, לא רק כפתגם) אלא בפסיכולוגיה הנמצאת מאחורי רצח: מה גורם לאדם לרצוח? אני נוהגת להקשיב מדי שבוע להסכת נהדר בשם "בואי נדבר רצח" שאותו יוצרות שתי בחורות מקסימות. הן מעלות מדי שבוע פרק שבו הן מדברות על מקרה של רצח או פשע אמיתי ומתעסקות הרבה גם בפסיכולוגיה מאחורי הרצח (ההסכת מומלץ בחום!!!)

כול אלה הביאו לכך שברגע שקראתי את התקציר בכריכה האחורית של "הנחש" (שדרך אגב אני ממליצה שלא לקרוא לפני קריאת הספר) מיד התחלתי לקרוא אותו. חשבתי שהוא יהיה הספר המדויק ביותר בשבילי והוא אכן היה. הספר מסופר מנקודת מבטו של בעל חנות בולים אשר הוא אדם מוזר עד מאוד. יום אחד הוא מחליט להצטרף לקבוצת מקהלה שם הוא פוגש בחורה צעירה לה הוא קורא מרים (זה אינו שמה האמיתי אלא שם שהמציא לה). בין השניים מתפתח רומן אך עד מהרה צצות בעיות. המספר הוא אדם קנאי וחושב ללא הרף כי מרים בוגדת בו עם בחורים אחרים (שאת חלקם הוא אף בודה).

העלילה אינה העיקר בספר והיא מתקדמת באיטיות רבה. הספר מתמקד בעיקר במחשבותיו של המספר ובתאוריות אותן הוא ממציא. דוגמה אחת לתאוריה שהוא המציא היא כי הוא יכול לשיר במחשבה (לא במובן של לזמזם לעצמו שיר או לזכור את לחנו של שיר אלא ממש לשיר!) דוגמה נוספת היא תאוריה שהוא יכול לעוף. כול אלה ועוד דברים רבים אחרים הופכים את "הנחש" לספר מוזר ביותר. אני, כפי שכבר כתבתי, מאוהדי ה-"מוזר". בעייני הספר הזה נפלא אך אני בטוחה שהוא אינו מתאים לכול אחד. במיוחד לא לבעלי לב חלש.

מי שיצא לו לעלעל מעט בעמודי בסימניה וודאי רואה כי "חולית" אינו בדיוק נמנה בין הספרים שהם "כוס התה" שלי. עלילתם של מרבית הספרים עליהם כתבתי בסימניה מתרחשת בעולמנו אנו ולא בעולם מדומיין. עד היום לא כתבתי ולו ביקורת אחת על ספר מז'אנר ה-"מדע בדיוני" (אם כי קראתי בעבר כבר מספר ספרים שכאלה ובכול זאת לא רבים). אז איך קרה שלפתע אחרי תקופה ארוכה בה לא כתבתי בסימניה הספר הראשון שאני סוקרת הוא דווקא חולית? ובכן, הדבר מפתיע גם אותי אך הוא קרה. חולית שבה את ליבי וגרם לי להבין כי ייתכן שאני אוהבת ספרי מדע בדיוני יותר מאשר מה שחשבתי.

איך בכלל הגעתי לקריאת חולית? זאת אצטרך לזקוף לזכותו של אדם שמפאת רצון לשמור על פרטיותו לא אציין את שמו כאן (רק אומר כי הוא מאוד מאוד חמוד). בתחילת השנה הלימודית הזו יצאנו אני ואותו אדם לחופשה קצרה באילת. בדרך הארוכה חזרה מאילת לאזור המרכז היה לנו מן הסתם הרבה מאוד זמן להעביר יחד. שוחחנו על מספר דברים שביניהם היה גם ספר זה. הוא אמר כי ראה את הסרט והוא מתכוון לקרוא את הספר בקרוב (דבר שעוד לא הספיק לעשות) ואני ציינתי גם כי כבר ממזמן רציתי לקרוא את הספר אך עד לאותה השיחה לא קראתי יותר מכמה העמודים הראשונים. בסוף אותה השיחה שנינו סיכמנו כי נקרא את חולית בקרוב.

חולית הוא ספר מיוחד למדי. הוא ספר היוצר לא כוכב אחד אלא מספר כוכבים שונים הכתובים לפרטי פרטים. אין הכוונה לכך שהם מפורטים מדי, כלל וכלל לא! מורגש כי ישנה מחשבה רבה מאחורי כול פרט ופרט בספר, מאחורי כול דמות ומאחורי כול דבר בכוכבים שבו. אלה הכוכבים המופיעים בספר:

אראקיס - הכוכב בו רוב עלילת הספר מתרחשת. כוכב זה הוא מדברי וקיים בו ה-"סם" (הנקרא גם מרקוח) הידוע ביכולתו להאריך חיי אדם ועלול לגרום להתמכרות אליו (קלה אם מדובר בלקיחת מנה קטנה שלו וקשה כשמדובר במנה גדולה).

קלדן - כוכב בו תחילת הספר מתקיימת. הוא עשיר במים וצמחים להבדיל מאראקיס המדברי.

סלוסה סקונדס (הנקרא גם "עולם הכלא") - כוכב עליו מדובר בעלילה אך לא מתרחשת עלילה בו.

עלילת הספר מתמקדת בפול - הוא בנם של הדוכס לטו ובת הגשרית ג'סיקה - אשר מתגלה כי הוא "קפיצת הדרך" ("קפיצת הדרך" הוא בן זכר אשר בעל יכולותיהן של בנות גשרית ואשר יכול לקפוץ בין פרקים בזמן כמו בנות גשרית אך לראות גם דברים אשר הן לא יכולות מאחר והוא זכר) - במסעו באראקיס אליה הוא עובר עם משפחתו עקב תככים פוליטיים בין משפחות האצולה. עם זאת, פול לעיתים לא מוזכר בספר פרקים שלמים מפני שהספר לא מתמקד רק בו אלא בסיפורו של הכוכב אראקיס כולו.

אחד מן הדברים שהכי אהבתי בספר הוא התעסקותו בנושאים פילוסופיים הקשורים גם לעולם האמיתי. קיימים בו מלחמות דת, תככים פוליטיים ובכלל פוליטיקה מסובכת למדי (שאותי לפחות ריתקה), מלחמות אזרחים ושאלות כמו: האם ישנה דרך אחת שבה דברים יכולים להתרחש? מה חשיבותם של מים בעולם? האם ישנה דת אחת צודקת? אהבתי מאוד גם את אופן תפיסת הזמן בספר. העלילה אינה לינארית. ישנן קפיצות אחורה וקדימה בזמן לא מעט בספר וכך גם קפיצות בין מקומות שונים. הספר רווי במושגים שאת חלקם הוספתי לסקירה אך הם רק חלק קטן. בכלל, העולם שיצר פרנק הרברט מדהים, מלא דמיון ומפורט (כפי שכבר כתבתי) לפרטי פרטים! בעייני פרנק הרברט הוא סופר נפלא שהצליח לברוא עולם שלם!

אסיים בשיבוח כול הדמויות הנשיות בספר! מאוד אהבתי את דמותה של ג'סיקה, אימו של פול, שבעיני היא דמות החכמה והמחושבת. אזהרת קלקלנים! מאוד אהבתי גם את צ'אני הדררית אהובתו של פול שהיא בעייני דמות אמיצה, חכמה וחזקה אבל הכי הכי אהבתי את דמותה של עאליה בתה הצעירה של ג'סיקה אשר יש לה בעייני המון מחוכמת אימה אך גם אומץ ותעוזה מדהימים! סיום קלקלנים

לסיכום - אם בכלל ניתן לסכם את הספר הזה - ספר מומלץ למדי! קריאתו ממלאת הראש והלב גם יחד בעונג!

על פילוסופיה, בני אנוש, מציאת העצמי ואפילו מעט אהבה:

כשהייתי בכיתה ז' נרשמתי לשיעור פילוסופיה בבית ספרי. אני אומרת נרשמתי כי בבית ספרי - שהיה בית ספר דמוקרטי - התלמידים בחרו לעצמם את השיעורים שהם רוצים ללמוד (במילים אחרות - נרשמו לשיעורים אותם רצו). אני מחשיבה את שיעור זה כהכרתי הראשונה עם עולם הפילוסופיה. נכון, הכרתי את המונח פילוסופיה הרבה לפני כיתה ז' אך הכרתי העמוקה של רעיונות פילוסופים ושל פילוסופים ידועים כגון: סוקרטס, אפלטון, דקארט, קאמי (שהוא כמובן גם סופר אך גם פילוסוף). עליי לומר כי כבר אז פילוסופיה מאוד קסמה לי, הרי תמיד הייתי בת אדם סקרנית השואלת המון שאלות על העולם. מאוד אהבתי את שיעור הפילוסופיה הזה. לא רק שהמורה היה באמת ממש מצוין הנושאים שהשיעור עסק בהם מאוד עניינו אותי. מאז אותו שיעור (ואפשר אולי לומר כי דבר זה נזקף מעט לזכותו) אני מאוד אוהבת ומתעניינת בפילוסופיה.

איך כול זה מתקשר לספר "דמיאן"? ובכן, כבר מן התקציר של הספר ניתן להבין כי מדובר בספר אשר עלילתו סובבת סביב רעיונות פילוסופים כמו למשל: מציאת האדם את האידאלים שלו, הטשטוש הקיים בין הטוב לרע ומציאת האדם את אמונתו. הספר גם מציג את דרכו של האדם בחיפוש אחר עצמו ואת הייסורים אשר הוא עובר בדרכו זו. דרך זו עושה האדם לבדו. אומנם ייתכנו לו בדרך זו מסייעים ואפילו מדריכים אך הם באים והולכים ואת מירב הדרך על האדם לעשות לבדו. כתוצאה מכך האדם הופך לבודד ומדוכא לעיתים קרובות. יש שיאמרו שעל כול אדם לעבור מסע שכזה בחייו, כי מסע זה מהווה חלק מתהליך התבגרותו של אדם. אני עצמי חושבת כי אדם אכן מוכרח לעבור מסע להכרת תכונותיו וערכיו אך מסע זה לא חייב להיות מסע אשר הוא עובר לחלוטין לבד.

"דמיאן" מספר את סיפורו של אמיל סניקלר מילדותו ועד להיותו בחור צעיר. אמיל נמצא במסע חיפוש אחרי עצמו, ערכיו ואמונתו. מסע זה מתחיל לאחר שהוא מכיר נער בשם דמיאן. דמיאן הוא לא נער רגיל בשום פנים ואופן. יש לו הילה שאין לאף נער אחר בן גילו. אמיל אומר לא פעם כי נדמה שלדמיאן אין גיל. דמיאן מרוחק משאר בני כיתתו ויש לו גם מראה משונה. בין דמיאן לבין אמיל אין כול קשר עד שיום אחד כול עולמו של אמיל משתנה. אמיל משקר לאחד בשם פרנץ קרומר כי גנב שק של תפוחי עץ. מן הרגע הזה אותו פרנץ סוחט את אמיל ומייסר אותו. הוא אומר לו כי אם לא ייעשה את אשר יגיד לו הוא יגלה את סודו. בין רגע העולם ה-"טוב" שאמיל גדל בו עד לאותו הרגע. אמיל מגלה כי ישנו גם עולם אחר, עולם ה –"רוע". הוא עכשיו חלק ממנו. מעט לאחר מכן הוא מכיר את דמיאן. דמיאן מלמד אותו עוד על אותו עולם ה –"רע". הוא גם עוזר לו ומשחרר אותו מעולו של קרומר. דמיאן הוא מעיין מכשף, אך לא בדיוק. עכשיו אומנם אמיל השתחרר מעולו של פרנץ קרומר אך עול הידיעה על העולם האחר, עולו של דמיאן מייסרים אותו. הוא מוצא את עצמו מחפש אחרי אחר ערכיו ואמונותיו. נוסף על כול אלה אמיל גם חווה כמיהה לאהבה, (קלקלן קטן) שלא ממומשת לאורך רובו של הספר (סיום הקלקלן). הוא מחפש אחר אישה אשר תאהב אותו כאם וכאהובה.

אסכם ואומר כי הספר טומן בחובו עוד דברים רבים. הוא מורכב עד מאוד ומכיל הרבה רעיונות מורכבים ומופשטים שלפעמים צריך להתאמץ בכדי לעקוב אחריהם. עם זאת, הוא ספר מקסים שלא יוצא מהראש. יש בו רעיונות שאף יישמתי בעולם האמיתי. מומלץ בחום לכולם לקרוא אותו.

מכשפות, פיות, פמיניזם, נשיות וספרי מסע:

הכול התחיל במקום קסום הנמצא בקניון דיזינגוף סנטר. חנות בשם "יער הפיות". החנות מלאה בדברים קסומים: פסלי פיות, פוסטרים, מקלות קטורת, בובות, מגוון רחב של מחברות (ביניהן גם מחברות מקסימות מאוירות בציורים מסרטי סטודיו ג'יבלי) ואפילו מעט ספרים. כמעט בכול פעם שהייתי מגיעה לחנות הייתי מתעניינת בארון הספרים הקטן. הספרים לא נראו כמו הספרים שבדרך כלל אני קוראת. מרביתם היו ספרים הקשורים למיסטיקה. בין הספרים האלו הציצו שניים עם כריכה קשה; האחד בעל כריכה כחולה והשני כריכתו בצבע בז'. כשפתחתי את הספר בעל הכריכה הכחולה (ספר בשם "אישה יודעת") נראה כי הוא פונה אל נשים עם מעט יותר ניסיון בחיים ממני. לעומת זאת, כשפתחתי את הספר השני (הספר שאני כרגע סוקרת אותו, "כישופים ומכשפוטובות") הרגשתי מיד כי עליי לקרואו. כשהגעתי לקופה עם הספר, ה"פיה" (כך נקראות המוכרות בחנות) חייכה אליי. "ספר מקסים" היא אמרה. לפיה הזאת כנראה טעם דומה לי בספרים.

הספר הזה הוא באמת לא דומה לכמעט שום ספר שקראתי לפניו. הוא חלקו שירה, חלקו סיפורים. הוא בעיקר ספר המנסה לעזור לנשים למצוא את הקול שלהם בעולם ולא לפחד להשמיע אותו. הכותבת, אורית פיול אור, כותבת בשפה המלאה בדימויים של כישוף: מכשפות, קסמים, שרביטים ומגבעות. עם זאת, היא מתארת דברים שהרבה נשים עוברות בחייהן. יש בו כלים היכולים לעזור לכול אחת (ובעייני גם אחד, למרות שקהל היעד העיקרי של הספר הוא נשים) בחייה.

הספר הזה הוא לא לקרוא ולעזוב. הייתי קוראת לו ספר מסע או אולי ספר לחיים. הוא ספר שאני בטוחה שאחזור אליו בחיי כשאתקל בצומת דרכים חשובה ושלא אדע מה עליי לעשות בה. לכן, הספר שווה את מחירו (למרות שהוא אינו זול). זהו ספר שיש בו המון שיעורים חשובים לחיים שקשה מאוד ללמוד אותם לבד.

לא פשוט להסביר את הספר הזה כך שאני משערת שלא הצלחתי להעביר לחלוטין את התחושה של קריאת הספר. אני מקווה שהצלחתי להעביר ולו במקצת. זהו ספר באמת מיוחד. הוא טומן בתוכו הרבה מהחוויה של מה זה להיות אישה בעולם. הסופרת קוראת לכול הנשים באשר הן להביע את עצמן ולא לפחד להיות "המכשפות" שהן. אסיים בקטע מתוך הספר:

"קדרה:

הנה המיכל שבו את בוחשת את כישופייך, המקום שבו מתרחשות התמורות. כול מה שנכנס מתערבב ונמס ונפרד ונדבק מחדש – אחרת. מתחת לקדרה לוחשות גחלים, מתיכות את כול המובן מאליו, את כול המוכר והידוע. נרקח בה תבשיל שטעמו אינו מוכר, ומעלה ריחות משכרים של מעבר לארץ חדשה, עמוק–עמוק בתוך ליבך, באזורים שעליהם ויתרת, או אולי לא העזת אפילו לחלום עליהם.

הנה המיכל שאליו את מכניסה את כול תקוותיך, חלקים-חלקים של אמון ושל הסכמה לחדש, כל מה ששמרת, כל מה שהגנת עליו. את מכניסה לשם ניסיונות וזיכרונות קשים, כאבים צורבים מזמן עכשיו, חלומות גדולים לעתיד אחר, כישלונות חוזרים שהפכו לצלקות על ליבך, הצלחות גדולות שגרמו לשאננות והירדמות, תקווה וייאוש. פיסות מזהותך שיצרת במו שנותייך.

אל הקדרה את מוזגת את ההתמסרות הגדולה, מתוך כוונה עמוקה וידיעה מוצקה שמה שייכנס לא ייצא באותה צורה. לפעמים במזיגה עדינה ולפעמים בהטלה מפוחדת מרחוק, את יוצקת לתוכה את הישן, שאף שהכביד והצר את צעדייך היה מקום מוגן ובטוח. פעמים רבות כל כך העדפת את הכאב והמוכר על פני התעוזה לבחוש מחדש.

איך תיפרדי ממה שהגן ושמר? ממה שמוכר וידוע? הלוא גם אם ביתך רעוע ודלתותיו פרוצות ונוטות לנפול – הוא שלך. אז למה לבחוש? למה לעורר את הרוחות והשדים והמפלצות? למה להזיז הרים חדשים במקום להתרווח במוכר ובידוע?

כדי שתוכלי להזין את ליבך, רחמך ונפשך. כדי שתוכלי להשקות את בנותיך באמונה, בתקווה ובערך. כדי שתוכלי לטעום את סיבת היותך כאן – כף אחר כף, בעדינות, בלי לשרוף את הלשון – בתבשיל שלטעמו החדש התגעגעת כל כך, אל מה שתמיד קרא – ניחוחות הבית של הלב, מרחבים וזמנים שבהם נשמתך ידעה כול טוב.

הקדרה היא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, אלכימיה של אור ואפלה, רחמה של הבריאה כולה, שבה את בוראת ומולידה הזנה חדשה לנפשך".

נ.ב.: בספר ציורים מקסימים שנעשו בידיה של המאיירת המוכשרת אוריין שביט.

על רגשות, התבגרות, טרגדיות וספר מקסים:

מה היה קורה אילו לא היינו יכולים להרגיש רגשות? האם מי שאינו חש ברגש הוא בהכרח פסיכופת המסוכן לסביבתו? איך זה בעצם לחיות ולהתבגר ללא היכולת להרגיש כלל? בשאלות אלה ואחרות הספר "שקד" של סון וון פיונג עוסק. בסופו של הספר אין תשובה חד משמעית לשאלות אלה אך זוהי אינה מהותו של ספר בעיני. הספר הזה הוא בעל משמעות הרבה יותר רחבה. בעיני הספר עוסק בהתבגרותו של נער שונה ומיוחד.

גיבור הספר יון ג'ה הוא נער שנולד עם תסמונת נדירה בשם אלקסתימה הלא מאפשרת לו להרגיש או לזהות רגשות אצל אנשים אחרים. דבר זה גורם לחברה סביבו לא פעם להגדירו כ-"מפלצת" חסרת רגשות. אך הדבר אינו נכון, נכון שליון ג'ה קשה לזהות או להרגיש רגשות אך הוא נער מקסים וטוב לב שאינו מסוגל להרע אפילו לא לחרק קטן. ביום הולדתו ה-16 אמו וסבתו של יון ג'ה נקלעות לאירוע ירי עליו אחראי אדם אלים ואובדני (שהורג את עצמו באירוע הזה) מחוץ למסעדה בה יון ג'ה ושתיהן חגגו את יום הולדתו. יון ג'ה עד לאירוע זה, שכתוצאה ממנו סבתו מתה ואימו נכנסת למצב של קומה, מה שהופך אותו בן רגע לנער הצריך להסתדר לבדו בעולם.

עם זאת יון ג'ה לא לחלוטין לבד בעולם. ישנם אנשים סביבו הדואגים לו ומנסים לעזור לו. לדוגמה ד"ר שים הגר קומה מעל חנות הספרים של אימו של יון ג'ה ולוקח אפוטרופסות על יון ג'ה. יון ג'ה גם מוצא את עצמו מתחבר עם נער אלים ומלא כעס בשם גון המנסה לגרום ליון ג'ה להרגיש, לפעמים בדרכים מאוד לא נעימות בלשון המעטה. יון ג'ה גם מתוודה לדורה בת כיתתו הגורמת לו להרגיש תחושה מוזרה שהוא אינו מכיר.

"שקד" הוא ספר מקסים. הוא מלא ברגשות, בעצב, בצחוק ובמיוחד מאפשר לקורא או קוראת להזדהות עם הגיבור. למרות שלא נולדתי עם תסמונת האלקסתימה ויש אף שיגידו שאני רגישה יותר מדי, הזדהיתי מאוד עם יון ג'ה ובתחושתו שאין אדם בעולם המצליח להבין אותו. זהו ספר שלא פעם עמדו לי דמעות בעיינים בעת קריאתו. ממליצה מאוד על קריאת הספר לכולם ולכולן.

על חורפיות, הומוסקסואליות, אפרוריות, דיכאון, קולג'ים ואהבה:

רגע לפי שאפילו אתחיל בסקירה עצמה הנה לכם רשימת שמע שהכנתי משירים שפשוט נורא מתאימים לאווירת הספר מוריס, ממליצה להקשיב לו בזמן הביקורות אם תרצו להבין מעט יותר את חווית הקריאה בספר (בשיר בקוריאנית ניתן ללחוץ על הכתוביות ואז יש כתוביות של מילותיו באנגלית) :
https://www.youtube.com/playlist?list=PLFrOPfGCK69CFGGsml2HCTZboPwYL1L4k
***

מן הפעם הראשונה בה ראיתי את כריכת הספר זה ידעתי שמשהו בו מיוחד. הכריכה האפורה כחלחלה שעלייה מצוירים זוג צעירים היושבים על צוק מעל אגם כמו העניקה לי הצצה לאווירת הספר האפרורית והמכשפת. הפעם הראשונה הזו קרתה בשבוע הספר של שנת 2021. אני וְאִמִּי נסענו אל אחת מחנויות הספרים הקרובות לביתי כדי ליהנות קצת מן חווית השבוע הזה. הסתכלנו שתינו על מבחר הספרים בחנות.

הספר הראשון בו נתקלתי היה "זיכרונותיו של חתול נודד" של הירו אריקווה. בתור אוהדת חתולים מושבעת כול ספר שחתול נמצא על כריכתו תופס מיד את תשומת ליבי, אך מקריאה של הכריכה האחורית של הספר ושל עמודו הראשון הגעתי למסקנה שספר זה הוא פחות כוס התה שלי והמשכתי לחפש אחר הספר המתאים לי. מעט אחרי כן נתקלתי בספר בעל כריכה אדומה בשם "קרן השמע" מאת לאונורה קרינגטון אך גם ספר זה לא לחלוטין התאים לי (לעומתי, אִמִּי חשבה שהוא לטעמה המדויק, קנתה וקראה את הספר). בשלב זה כבר מעט התייאשתי. חיפשתי ספר מיוחד, ספר שיכבוש אותי (כשאני כותבת את זה אני מצחקקת לעצמי שזה נשמע יותר כמו שחיפשתי אהבה ולא ספר). פתאום צץ לו "מוריס". הוא לא ספר שמתבלט בכריכתו (למרות ששוב, אני מאוד אהבתי אותה) אבל היה בו משהו מיוחד ששבה אותי.

כשקראתי את הכריכה האחורית והבנתי כי הספר מתאר יחסים בין שני גברים ושהספר נכתב ב - 1914 התעוררה סקרנותי. ספר על אהבה בין שני גברים שנכתב ב - 1914? התגובה הראשונית שלי הייתה "וואו, זה דורש אומץ!" א. מ. פורסטר היה סופר שחי בין השנים 1879-1970. הוא עצמו היה הומוסקסואל אך אף פעם לא חשף זאת לציבור הרחב בחייו, מה שנקרא "הומוסקסואל בארון". הוא כתב את "מוריס" ב1914 אך לא פרסם את הספר הזה במהלך חייו. "מוריס" התפרסם רק אחרי מותו של פורסטר ב1970. "מוריס" מכיל חלקים אוטוביוגרפים מחייו של א. מ. פורסטר עצמו.

"מוריס" מספר על צעיר בשם מוריס הול (שעליי לומר שדמותו מאוד מאוד מעצבנת ומאוד קשה להתחבר אלייה). הספר עוקב אחרי הצעיר בתהליך שלו בקבלת משיכתו לגברים. בספר שתי מערכות יחסים של מוריס עם גברים: הראשונה היא מערכת יחסים בינו לבין קלייב דרהאם, גבר אותו הוא מכיר בקולג' קיימברידג' שבו הוא לומד שנה אחת. מערכת היחסים הזאת מתבססת על המון שיחות אינטלקטואליות ומעט מאוד מגע. מערכת היחסים השנייה של מוריס מתחילה רק לקראת סופו של הספר והיא מערכת היחסים בינו לבין בחור בשם אלק. לא אחשוף יותר מדי מידע על מערכת יחסים זו כי במידע זה ייתכנו קלקלנים לספר רק אגיד שהיא, הפוך ממערכת היחסים הראשונה בספר, מבוססת על הרבה מגע ופחות מילים.

כול זה מלווה בהרבה ממחשבותיו של הגיבור המאוד אנוכי, מעט מיזוגן (או לפחות כך מרגיש שהוא פעמים רבות) ומאוד מאוד מבולבל. החברה מסביבו מדכאה כול מה שקשור להומוסקסואליות ובעקבות זאת מביאה עליו הרבה מחשבות דיכאוניות ורצון להיפטר ממשיכתו לגברים. הרבה מן הספר הוא תיאורים של רצונו של מוריס להיות גבר נורמטיבי ללא המשיכה לגברים. תיאורים אלה מלווים גם בתיאורים של האפרוריות של אנגליה.

אז מדוע מוריס כֹּה מיוחד בעייני? זה קשה מאוד להסביר. ישנם אינספור ספרים נוספים המתעסקים באהבה בין שני גברים (דוגמה אחת שמאוד מוכרת היא הספר "קרא לי בשמך" שלא יצא לי לקרוא אך כן יצא לי לראות את הסרט המקסים המבוסס עליו). בעייני מה שמייחד את מוריס הוא היותו של הספר הזה מעיין תיעוד של החשיבה שהייתה כלפיי יחסים חד מיניים בתחילת המאה ה20. נוסף לזאת, מערכות היחסים בספר כתובות בצורה כול כך יפה אני התמוגגתי מהן! אם לא די בכך, המטאפורות בהן משתמש פורסטר מקסימות גם הן ותורמות המון לספר. מאוד מאוד ממליצה על "מוריס" לכול מי שרוצה ספר מקסים על יחסים בין שני גברים שאומנם נכתב ב1914 אבל בעייני רלוונטי גם היום עד מאוד.

את הספר הזה קראתי מזמן בחופש הגדול שבין כיתה ד' לכיתה ה'. כמעט ושכחתי ממנו, בטח שלא התכוונתי לכתוב עליו מעולם, ובכול זאת קרה משהו ששינה את כול זה. הכול התחיל בחיפושיי אחר מקום לשרת בו את השירות הלאומי אותו התחלתי השנה. הלכתי לכמה וכמה מקומות, התנסיתי בכמה וכמה ימי ניסיון עד שהגעתי למקום בו אני משרתת היום ומיד הרגשתי כי מקומי הוא שם. מיד כשנכנסתי בשעריו הבנתי כי זה המקום. לא היה לי כול ספק בכך. המקום המיוחד אליו נכנסתי היה בית ספר, בית ספר מיוחד ולא רגיל.

בית הספר הזה מיוחד מכמה וכמה סיבות:

1) אווירת בית הספר - בית הספר הוא בעל אווירה משפחתית - מהמורים, הסייעות, המנהלת, המנקה, השומר, אב הבית, בני ובנות השירות ועד התלמידים - כולם כמו משפחה אחת גדולה.

2) אנשי הצוות בבית הספר - אנשי הצוות בבית הספר מדהימים! כולם מאוד מאמינים בשיח בין אנשי הצוות ובלמידה של האחד מן השני. אולי תוצאה של הדבר הזה היא האווירה המשפחתית הקיימת בבית הספר.

3) מנהלת בית הספר המקסימה - מנהלת בית הספר פשוט אישה מקסימה שניתן לראות את אהבתה האדירה לתלמידים!

4) חזון בית הספר – בית הספר שם את טובת התלמידים במרכז. המורים כולם מתנהגים ביחס מכבד כלפיי הילדים ומסתכלים עליהם מגובה העיניים. בית הספר שם לעצמו למטרה לדאוג כי כול תלמידיו ירגישו בו שייכים.

5) התלמידים עצמם – הסיבה האחרונה (שיש שיגידו שהיה כדאי דווקא לפתוח בה את הסיבות למיוחדותו של בית הספר) היא התלמידים עצמם. תלמידי בית הספר מאובחנים כבעלי עיכוב התפתחותי שכלי. אך לא בזה אני רוצה להתמקד. התלמידים בבית הספר (או לפחות התלמידים שיצא לי להכיר) הם מתוקים, רגישים, מקסימים, חכמים ומתחשבים בזולת. מה זה משנה אם לפעמים קשה להם להבין או לזכור דברים מסוימים? לי זה כלל לא משנה ואני אפילו שמחה להזכיר להם ולעזור להם להבין את הדברים בהם הם צריכים עזרה להבין ולזכור.

איך כול זה מתקשר לספר "אני לא גנב"? הספר אני לא גנב מספר על נער יתום בשם יאנק שבעיני החברה נחשב ל-"ילד רע". הוא חי בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה. יום אחד אחותו מירה מספרת לו כי היא מצאה בית יתומים נהדר עבורו – זהו בית היתומים של יאנוש קורצ'אק. כשיאנק מגיע לבית היתומים עולמו משתנה מן הקצה אל הקצה, הרבה בזכות מנהל בית היתומים יאנוש קורצ'אק.

הספר מעביר דרך עיניו של יאנק את משנתו של קורצ'אק כי אין "ילד רע" יש ילד שרע לו. הרבה ממשנתו מתבטאת גם בבית הספר שבו אני משרתת. אם הילדים המקסימים בכיתה אותה אני מלווה היו לומדים בחינוך הפורמלי ייתכן מאוד כי הם היו מסווגים כ-"ילדים רעים" כי לעיתים יש להם קושי בהבנה של חוקים וכללים. אך כשעוזרים להם מעט ניתן לראות בקלות שלרובם (או במקרה של הכיתה אותה אני מלווה לכולם) אין כול כןוונה רעה. הם פשוט מעט מתקשים ואנו צריכים לעזור להם, בדיוק כמו שהיינו מצפים שיעזרו לנו בדברים שאנו מתקשים בהם.