“"אני שמחה שאמא שלי מתה" הוא ספר, המתאר את הנזק של אובססיית הפרסום והתהילה ההוליוודית,
יחד עם תיאורה של אם נרקיסיסטית שאפתנית ורעילה, המשתמשת בבתה כדי לפצות על התסכולים והאכזבות שלה עצמה,
והוא מוכיח, שוב, שלפעמים המקום הכי מסוכן לילדים הוא הבית.
השאפתנות והאובססיה של האם מתבררות כהתעללות לכל דבר.
היא מקלחת את בתה עד גיל 16, משפשפת בקפדנות את אבריה המוצנעים בנימוק, שהבת לא יודעת לעשות זאת טוב בעצמה.
היא כופה עליה לעשות אודישן, גם כשהיא חולה וסובלת מחום גבוה. היא קוראת בקביעות את היומן שלה, בודקת את ההודעות בטלפון שלה,
על הבת נאסר להתרועע עם נערים בני גילה, אלא אם הם הצהירו על אמונה בישו או שהיו הומוסקסואלים, והאמא אף הייתה עונה במקומה למכתבי מעריצים.
וכשהבת מגלה שהגוף שלה משתנה והיא החלה לצמח שדיים, האם כופה על בתה לפתח אנורקסיה.
הכותבת היא ג'נט מקרדי ובספר היא מגוללת את סיפור חייה.
קרדי נולדה ב–1992 לזוג מורמונים, שהתקשו לספק למשפחתם את רמת החיים המזוהה עם הקהילה הפרברית שלהם בדרום קליפורניה.
אמה, שלקתה בסרטן כשג'נט היתה קטנה, היתה אשה בעלת הפרעת אישיות נרקיסיסטית עם נטייה להתפרצויות זעם.
האבא היה גבר פסיבי וכמעט נטול השפעה.
הסבא והסבתא גרו איתם בבית שכור ומוזנח, שההורים התקשו לממן, וטלפונים מאיימים של גובי חובות היו חלק מהשגרה הביתית.
בגלל נטייה לאגרנות וחוסר תפקוד כללי חדרי הילדים הפכו למחסנים צפופים, וכדי לישון נהגו האחים לפרוש מזרונים מדי לילה בסלון.
קריירת המשחק של ג'נט נועדה גם ואולי בעיקר כדי לממן את הוצאות המשפחה.
לא הכרתי את קריירת המשחק של מקרדי, אך מסתבר, שהבנות שלי הכירו אותה ואת הסדרות, בהן שיחקה, היטב.
מדובר על סדרות לבני נוער בניקולודיאון ,"iCarly" ו "סאם וקאט",שהפכו לקאלט.
תוך כדי הקריאה חיפשתי קטעים מהסדרות ב youtube וצפיתי בכמה מהם.
רואים בהם ילדה בלונדינית בעלת פני בובה, עם אסרטיביות שובבית וחוש טיימינג קומי ברור.
בספר היא מצליחה לשמר את אותו חוסר אמצעיות שיצרה על הבמה.
הפרקים קצרים מאוד, הפאנצ'ים מדויקים והניתוחים הפסיכולוגיים לא יותר מדי מורכבים.
מקרדי מצליחה להביע באופן אותנטי את נקודת המבט של הילדה מבלי להכתים אותה בתובנות של האשה הבוגרת,
והטקסט כולו מרגש ומשדר כנות מפוכחת.
נקרא בנשימה אחת.
מומלץ בחום!”
