אני, נונו, מודה. התמכרתי באופן רשמי לכתיבתו של מורקמי. הוא כישף אותי לחלוטין. הדמויות בספריו, לפחות הספרים שקראתי עד כה, כה מיוחדות, כה עגולות, כה מעניינות שהן הפכו לממש חלק מחיי. הן מלוות אותי הרבה מעבר לזמן קריאתי בספר, הן באמת ובתמים חלק מחיי.

"יער נורווגי" הוא הספר שהפך את ההתמכרות הזו לרשמית ולא בכדי. הספר הזה כה מיוחד שקשה לי לתאר את התחושה שהרגשתי בעת שקראתי בו. זה כמו לטבוע בתוך אוקיינוס של מילים מעטות או אולי כמו ללכת לאיבוד בתוך יער בו יש רק מעט עצים אך משום מה העצים האלה הם בדיוק הכמות המספקת בשביל להפוך את היער הזה ליער מושלם עבורי. זו אולי נוסחת הקסם של מורקמי. הוא אינו משתמש בתיאורים ארוכים אך התיאורים שהוא כן בוחר להשתמש בהם כול כך מדוייקים לספר. הוא אינו משתמש במילים מסובכות אך המילים הפשוטות שהוא כן משתמש בהן קולעות בול. זה גם בעייני מה שמשאיר לספריו טעם של עוד.

הדרך שבה הגעתי לספר הזה ולקנייתו גם היא מיוחדת עבורי. הכול התחיל לפני כמה חודשים כשהלכתי לסמינר שנקרא "סמינר חינוך" מטעם העמותה שדרכה אני מתנדבת בשירות לאומי. אני (כמו שאולי כבר ציינתי בעבר בסימניה, אני לא בטוחה בזאת) בן אדם שלוקח שלוקח לו זמן להיפתח לאנשים חדשים. הסמינר היה מאוד נחמד ולמרות הפחד שלי שלא אצליח להתחבר שם לאף אחד מן האנשים הצלחתי להיפתח מעט לאנשים שסביבי. בלילו האחרון של הסמינר אני ושותפותי לחדר (אותן הכרתי ביום הראשון של הסמינר כשניסיתי למצוא בארוחת הצוהריים את השולחן עם הכי פחות אנשים) יצאנו מהחדר למצוא לנו דבר מה לעשות. בסופו של דבר נתקלנו במעגל של אנשים הרוקדים לצלילי פסטיגלי עבר. החלטנו להישאר שם קצת. אני הרגשתי מעט נבוכה בסיטואציה מאחר ואני לא הטיפוס אשר נוהג לרקוד בחופשיות לצלילי מוזיקה וכנראה שזה היה נראה לעין. אחרי זמן מה ניגשה אליי הבחורה שלמולי. היא הייתה גבוהה מאוד (אני עצמי מאוד נמוכה, בטח שלעומתה), בעלת משקפיים ושיער חום ארוך. "היי" היא אמרה והציגה את עצמה. היא שאלה אם אני בסדר (שוב, הייתי נראית מאוד נבוכה) ואמרה שגם היא מרגישה לא הכי בנוח, היא בכלל מעדיפה הליכות על פני ריקוד. היא אמרה שהיא לא מצאה בסמינר מישהו לצאת איתו להליכות. אמרתי שגם אני אוהבת הליכות וכך יצא שיצאנו שתינו להליכה ביחד.

ברגע שיצאנו להליכה זו הבנתי שמדובר בבחורה מקסימה ומיוחדת. דברנו המון על ספרים, על דיסני, על סטודיו ג'יבלי, על בית הספר, על אנשים, על חיות והזמן עבר כול כך מהר. מצאנו גם כלב מתוק וליטפנו אותו. מאז אותה ההליכה בסמינר יצא לנו להיפגש עוד מספר פעמים. אנחנו נפגשות בקניון עזריאלי ואני בדרך כלל מקדימה בכמה דקות ובינתיים מחכה לה באחת מחנויות הספרים שבקניון. באחת מן הפעמים הללו בהן חכיתי לה בחנות ספרים נתקלתי ב-"יער נורווגי". מיד הבנתי שעליי לקנות את הספר. ראשית כול, כבר קראתי כמה מספריו של מורקמי ומאוד מאוד אהבתי אותם. שנית, לא מעט אנשים סיפרו לי כי הספר הזה הוא בין ספריו הטובים ביותר של מורקמי. הם צדקו. הספר הזה מופלא.

"יער נורווגי" הוא ספר המספר על טורו ווטנבה, סטודנט לתאטרון באונברסיטה בטוקיו. לטורו ווטנבה היה חבר בתיכון בשם קיזוקי שהתאבד כשהיה בן 17. ווטנבה היה האדם האחרון שראה את קיזוקי. הם נפגשו ערב לפני התאבדותו של קיזוקי, ערב שבו שיחקו השניים בביליארד. לקיזוקי הייתה בת זוג בשם נאוקו. ווטנבה מתאהב בנאוקו ובין השניים מתפתחת מערכת יחסים מאוד מוזרה. אחד מהדברים שהשניים אוהבים לעשות יחד הוא ללכת להליכות ארוכות ברחובות טוקיו. נאוקו נכנסה לדיכאון עמוק בעקבות התאבדותו של קיזוקי. ווטנבה, המאוהב בה, מנסה לעזור לה ככול יכולתו לחיות את חייה במלואם. לאורך הספר ווטנבה מכיר דמויות נוסופות ביניהן דמותה של מידורי, דמות שהיא ההפך הגמור של נאוקו, החיה את חייה במלואם ולא רוצה לפספס ולו רגע מהם. היא, מה שנקרא, מלאה בחיים. מידורי כמו מראה לווטנבה כי יש עולם וחיים מעבר למוות, לעצבות ולבדידות שהם מנת חלקה של נאוקו ובאיזושהי מידה גם מנת חלקו של ווטנבה עצמו מרגע מותו של קיזוקי חברם. ווטנבה נקלע בין שתי הנשים הללו וגם בין הדברים שהן מייצגות: בין החיות של מידורי לבין העצבות, הדכאוניות והאובדנות של נאוקו.

אותה חברה שהכרתי בסמינר היא כמו השילוב המושלם בין דמותה של מידורי לבין דמותה של נאוקו. אני מוצאת בה הן הרבה מתכונותיה של נאוקו והן הרבה מתכונותיה של מידורי. היא שילובם של ההפכים הללו. כשאמרתי לה כי היא מזכירה את שתי הדמויות בספר שאני קוראת היא שמחה.

"יער נורווגי" הוא ספר מקסים, עצוב, מלא בחיים אך עם זאת גם מלא במוות ובחוסר חיים, מלא בבדידות וגם מלא בתחושת יחד, מלא בנחמה וגם באובדן. הוא ספר הלוקח את הקורא בו למסע יחד עם דמויות הספר. ספר שעצוב לגמור פשוט בגלל שעצוב להיפרד ממנו, מדמויותיו ומהאווירה שהוא משרה בשעה שקוראים בו. אני כבר לא בטוחה כול כך אם מתחשק לי להמליץ עליו או לא, פשוט כי מעט מתחשק לי שהוא יהיה הספר הפרטי שלי, האוצר הפרטי שלי (דבר שממילא לא ייתכן כי כבר מיליוני אנשים קראו אותו:)).

להרוקי מורקמי התוודעתי לפני שנים רבות כשניסיתי לקרוא את "קפקא על החוף" שלו. אחרי 300 עמודים וקצת התקבלה אצלי התחושה שלא סופר יש לנו כאן אלא נוכל. נוכל עם כישרון מרשים, אבל כזה שמוכר לך קופסא יפהפה עם כלום בתוכה. הרגעים המופלאים באותו ספר (חלקם מופלאים באמת) , הדמויות האקסצנטריות, האימה והקסם הם רק קישוטים בלי שום דבר אמיתי באמת. נראה שלמורקמי יש דמיון עשיר שמעלה אצלו סצנות ותמונות יפות, אך מבלי היכולת לחבר אותם לסיפור עם קרקע יציבה. הכי קל לבוא ולומר שזה הכול מטאפורה. מטאפורה למה?

ניסיתי עוד כמה מורקמי בהמשך. את "קורות הציפור המכנית" נטשתי כבר בהתחלה כי הכיוון הלך לזה של קפקא ואני לא אתן לאף אחד לתרמת אותי פעמיים. את "אחרי החשכה" איכשהו גררתי עד הסוף. גם הוא די מקושקש אבל האווירה הנפלאה שהייתה בו החזיקה אותי עד הסוף. אם לא הולך עם הפרוזה שלו שאלתי את עצמי אולי עם איזה מסה שלו על ריצה? עצמי ענה לי בדאגה שנראה שאני לוקה בתסמונת האישה המוכה. התאכזבת 3 פעמים, שמעתי את עצמי אומר לי, שחרר מהיפני ולך לאכול סושי או משהו בכיוון. התעלמתי וקראתי בכל זאת ו-וואלה שום אכזבה. מורקמי של העיון היה טוב יותר, יציב יותר ועם מרכז כובד: ריצה למרחקים ארוכים. את זה הוא חיבר יפה עם מלאכת הכתיבה, הקריאה והזוגיות. "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה", הוא ספר נהדר.

והנה "יער נורווגי" שאמרתי שאתן לו צ'אנס כי שמעתי לא מעט שהוא לא בקו של ספרי ההזייה שמניתי לעיל. אז ניסיתי בזהירות ושמעו.. אמנם הוא רחוק מלהיות מופת אבל הוא ספר טוב, אפילו טוב מאוד. טורו וונטבה נזכר בשנותיו באוניברסיטה כסטודנט לתיאטרון. דמותו היא התכה של שתי דמויות ספרותיות מוכרות: ניק קאראווי מ"גטסבי הגדול" והולדן קולפילד מהתפסן. מצד אחד הוא אי של שקט אשר אוהב להביט ממרחק במתרחש סביבו, ומצד שני הוא חש ניכור מהעולם הרועש שבתוכו הוא חי. לצידו של וונטבה חגות כמה דמויות ייחודיות שהמאפיין של כולם הוא החיפוש אחר שקט, ומשזה לא נמצא הן פונות לדממה הגדולה, למוות. הסיפור נטווה כאן בכישרון גדול, בלב ענק ובהרבה אמפתיה. אמנם פה ושם העסק חורק בגלל איזה דימוי לא משכנע ("פיה היה יבש כאילו אכלה עש") או דיאלוג מאופיין יתר על המידה, אבל התמונה הכללית היא ברורה וברזולוציה חדה. מורקמי הצליח לרקום סיפור יפהפה, אנושי ומרגש עד דמעות בלי שגשם של מקרלים יפול עליך פתאום.

אי אפשר להתעלם כשלספר קוראים "יער נורווגי". שיר מספר 2 באלבומם השישי במספר של החיפושיות - Rubber Soul. כך קרה באותו היום כשנכנסתי אל חנות הספרים ונתקלתי בספרו של מורקמי, לא חשבתי פעמיים וקניתי אותו.
אני זוכר את הפעם הראשונה ששמעתי את הביטלס.
זה היה די מזמן. אבא עשה קצת סדר בארון הבגדים שלו ולאחר כמה דק שמעתי אותו קורא לי אליו לחדר. כשנכנסתי לחדר ראיתי את אבא מתעסק עם ארגז גדול ומלא בתקליטים שהוא שלף מהארון. פעם ראשונה שראיתי תקליט! התלהבתי כל כך והתחלתי לעיין באוסף התקליטים הישן. אחד מהם היה Double Fantasy של ג'ון לנון ויוקו אונו. אבא התחיל לספר לי קצת על ג'ון לנון ועל להקת החיפושיות, שאל אותי אם בא לי לשמוע אותו ושלף משום מקום פטיפון שבכלל לא ידעתי על קיומו עד אותו רגע. התרגשתי לשמוע מוסיקה מאותם שנים. התקליט התחיל וברקע נשמעו צלילים ורחשים שהעידו עד כמה כל העסק ישן. את השיר הראשון שר ג'ון לנון, "וואו" חשבתי לעצמי, מעולם לא שמעתי מוסיקה כזאת. נגמר השיר הראשון וכמה שניות לאחר מכן התחיל השיר השני של יוקו אונו. אוי ואבוי חשבתי. הסתכלתי על אבא ושאלתי אותו מה לעזאזל הזוועות האלו שאנחנו שומעים והוא צחק. באותו יום נחשפתי למוסיקה ששינתה את חיי. מאז אותו יום מוסיקה היא כל חיי, אין רגע שקט.

עלילת הספר מתרחשת ביפן בסוף שנות ה-60. השנים 1968-1970.
ווטנבה סטודנט צעיר מספר לנו את סיפור חייו: על חברו מיזוקי מהתיכון שהתאבד ומאז הוא בחיפושים אחרי תשובות שכנראה לא יגיעו לעולם, על נאוקו ומידורי שתי נשים שטילטלו את כל עולמו ושינו את חייו לחלוטין, על החברים שהכיר ועל האנשים שפגש במהלך הדרך. במהלך הקריאה התבהר לי כמה אני וווטנבה דומים. "יכלנו להיות חברים טובים" חשבתי לעצמי. היינו יוצאים לטיולים, שותים עד אובדן חושים (אולי רק אני...) ומדברים שעות על מוסיקה ועל ספרות.

מורקמי יצר דמויות שקל מאוד להתחבר ולאהוב אותם.
נאוקו, בחורה יפהפייה ועדינה, שברירית ודיכאונית עד מאוד. הנפש שלה לא מספיק חזקה כדי להתמודד עם המציאות הקשה ועם האנשים הסובבים אותה. היא פגשה במוות בגיל מוקדם והבור שבנשמתה התחיל נפער לאיטו, ככל שגדל הבור כך התפשטה החשכה וכיסתה את חייה עם כל יום שעובר, כמו ענן גדול ואפור המסתיר את השמש. היא נעזרה בווטנבה כאדם ההולך בחשחכה מוחלטת, מחזיקה ושומרת על הנר שלא יכבה. המערכת יחסים ביניהם הייתה מרגשת וכואבת. התחברתי מאוד לנאוקו והבנתי לליבה. אחת הסיבות לכך היא שלא מזמן הכרתי מישהי שמאוד מזכירה את נאוקו, הסיפור די דומה האמת (מלבד הסוף הטרגי) הן חושבות ומדברות אותו הדבר ולשתיהן עבר קשה וסיפור חיים מסובך. המציאות קשה להן, הן מבולבלות. המערכת יחסים שנוצרה ביניהם והעלילה הקשה הציפו אותי ברגשות ונזכרתי ביומיים שהיו לי עם אותה בחורה, ההליכות שעשינו בדומה לווטנבה ונאוקו, השיחות שלנו וההרגשה המדהימה הזאת ששררה מסביב כשהיא אחזה בידי. נאוקו הייתה דמות שנהנתי כל כך לקרוא וללמוד עליה. כשכאב לה כאב גם לי ושנדמה שהמצב מתבהר טיפה וישנה קצת אופטימיות באוויר הרגשתי טוב ושמחתי יחד איתה.

מידורי, ההפך המוחלט מנאוקו, או כמו שהיא אמרה "חיה, בשר ודם". הדימוי לגמרי נכון. מידורי בדומה לנאוקו גם מתמודדת עם סיפור חיים לא פשוט אך בשונה ממנה נדמה שהיא יותר יציבה ועם אישיות פחות שברירית. בחורה שמחפשת אהבה וכתף להישען עליה, היא צריכה את האחד שישמור עליה ויציף אותה באהבה שלא נגמרת. היא אמנם אוהבת להראות כמה קשוחה ועצמאית היא אך עמוק בפנים היא לא פחות שברירית מנאוקו. היה קשה לקרוא על מישהי כזאת שכל כך נואשת לאהבה, למישהו שיהיה שם ויתמוך אך ללא שום הצלחה, אין קול ואין עונה. המציאות מכה בשנית ומזכירה לה שיש רצוי ויש מצוי. היא מתאהבת בווטנבה ולאור הנסיבות שום דבר לא קורה ביניהם, ווטנבה מתוך מקום הגון לחלוטין כלפי נאוקו בוחר שלא לעשות כלום עם מידורי ומסביר לה שהמצב לא פשוט בכלל, הוא מבקש שתחכה לו עד שימצא פיתרון, בתקווה שהעניינים הסתדרו.

מורקמי לא משחק משחקים וממשיך להטיל פצצה אחר פצצה על הגיבור שלנו. ווטנבה ממשיך בחייו, מנסה לנתב את דרכו להתחמק מאותם מכשולים ועל הדרך לדאוג לנאוקו ולמידורי, שתי נשים שמלאו חלק חשוב בחייו. הוא מנסה להגן על שתיהן אבל זהו לא מצב אידיאלי ולכן שתיהן נפגעות, כל אחת בדרכה. זהו סיפור אהבה קשה שמזכיר לנו כמה החיים לא הוגנים (אף אחד לא הבטיח שיהיו). מוטיב המוות חוזר כמה וכמה פעמים לאורך כל הספר, נדמה שמלאך המוות מרחף לו ועובר יחד איתנו דף אחרי דף בחיפושים אחר הקורבן הבא.
כתיבתו של מורקמי קסומה בעיניי. הוא שובה אותנו בתיאוריו ובכתיבתו האפלה, מלאת רגש וכאב.
סיפור אהבה קשה ועצוב.